על מה אנו מדברות כשאנחנו מדברות על רוח התקופה?

פעם היינו משתמשים בביטוי השאול מן הגרמנית, "רוח התקופה" (Zeitgeist). רוח — משב אוויר, תודעה, אידאה חמקמקה שמרחפת מעל. אבל אם נקשיב לרגע למה שמתרחש סביבנו, נראה שכיום לא נותרה הרבה רוח. נותר רעש.

בדיוק לרעש הזה מתייחסת <mark>אריאנה הרוויץ</mark> בספרה רעש התקופה (הוצאת תשע נשמות, תרגום מספרדית: מיכל שליו). היא בוחנת אותו, מבקרת אותו, ולעיתים גם מתכחשת אליו. א

קראתי את הספר, ועכשיו אני יושב מול המקלדת ומנסה לנסח מה אני חושב עליו. וזה לא קל.

זה לא ספר רגיל שמספר סיפור. זו גם לא מסה שמעלה טיעון. הספר הוא גיבוב של קטעים, רובם קצרים מאוד, רק כמה שורות, שהקשר ביניהם רופף. חלקם סתומים למדי. אחרים סתמיים. חלקם נפלאים. אבל אם צולחים אותו (וזה בעצם לא קשה כל כך, מדובר בספר קצר שרוב עמודיו חצי ריקים) בכל זאת הם יוצרים מעין תמונה.

הנושא ש<mark>אריאנה הרוויץ</mark> כותבת עליו

"נשכבתי על העשב בין גזירי עצים כרותים והרגשתי שהשמש שמחממת לי את כף היד היא כמו סכין שתכף אשסף בה את עורק הצוואר שלי בתנועה זריזה". כך מתחיל הסיפור הזה – אבל כבר אמר החכם באדם: "רבות מחשבות בלב איש....". <mark>אריאנה הרוויץ</mark> לוקחת את הקורא למסע מעניין, באיזור כפרי מדכדך ובמקביל למסע בתוך מחשבותיה המבולבלות של הגיבורה. הסיפור הוא, בין השאר, אודות הסימביוזה בין העולם הסובב אותה ומשתקף במוחה ואיך תודעתה

בלבולי שכל. זאת דעתי המקוצרת על הספר.
אני אפילו לא יודעת מה עוד יש להגיד, כאילו, יש ספרים שאני לא מבינה למה שמישהו בכלל ירצה לכתוב, ויש ספרים שאני לא מבינה נקודה.
יש לציין שלא השתדלתי יותר מדי להבין, ושבדרך כלל אין לי שום בעיה עם סגנון כתיבת זרם התודעה, אבל כאן זה היה מבלבל.
לא ברור מה אמיתי, לא ברור מה הדמות הראשית, שהיא אישה מעורערת נפשית אחרי לידה, מנסה להגיד לי.
הייתי רוצה להגיד שהיא זיינה לי

חתיכת ספר פסיכי.... אבל למרות שאני אוהבת ריאליזם ושונאת את זרם התודעה, היה משהו מאוד מעניין ושובה לב בספר הזה. איכשהו השפה והרעיונות היו מספיק מעניינים וכיסו על העלילה המוסווית. זאת אישה פראית, היא חלק מהטבע הפראי ולא מבינה את הטבע האנושי על חוקיו המדוקדקים, אפשר להזדהות איתה:)