• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אלוהים יודע

אלוהים יודע

מאת ג'וזף הלר

הביקורת של אינשם

תמונה של אינשם
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
אלוהים יודע

אלוהים יודע

מאת ג'וזף הלר

הביקורת של אינשם

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אינשם
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2003
סדרה:ספריה לעם #329
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
eyalg1972
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

הביוגרפיה של דויד המלך, מנקודת מבט הומוריסטית, ומצחיקה בהחלט... נהנתי לקרוא, לדעת, ללמוד, להשכיל על מעלליו של דויד, על משפחתו העניפה, אביו, אימו, אחיו הרבים, ובמיוחד, תיאורי כיבושיו הרומנטיים, הוא כבש גם אותי, בנועם :)

במקרה הזה כל המוסיף גורע, רק משהו קטן אחד שאמר דויד:
"אני דויד המלך, לא אוסקר ויילד"

זה אומר את הכל לא ? :)))

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של יוהנס1
יוהנס1
תמונה של tuvia
tuvia
T
The Chemist
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של ענת
ענת
5קוראים|גיל ממוצע50|60%נשים

על המבקרת

תמונה של אינשם

אינשם

ותיקה
חברה מזה 19 שנים
190 ביקורות•13 נבחרות•971 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אינשם
אינשם
ותיקה
חברה באתר מזה 19 שנים
ביקורות190
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבלה971
דירוג ממוצע4.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת62ספרות מקורית11מתח ריגול והרפתקאות8

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אינשם

אם רק הכוכבים יסתדרו

אם רק הכוכבים יסתדרו

ניר דונת

כשאתם חושבים על שלום, בין עמים, בין מדינות, בין לאומים, בין אנשים, מה עולה לכם בראש? אפשרי? בלתי אפשרי? חלום בלתי מושג? אשליה תלושה מהמציאות? שקר/ אמת ? רע / טוב ? תלוי עם מי ? אולי השלום צריך להתחיל בנו, איתנו בעצמנו ?

כשאני חושבת על שלום, אני חושבת על אחדות. שיוויון זכויות לכולם, ביטחון !

אפשר להגיע למטרות / הישגים הללו אם לא היו מכשולים בדרך כמו, אגו, רצון שליטה בכוח, תאבת בצע, כסף = כוח = שחיתות... המלחמות הגדולות בעולם התחילו ונגמרו בגללם. נהרסו חיים, עולמות, כוכבים...

אבל.

מה אם הכוכבים יסתדרו..? בצורה כזאת ששלום יהיה אפשרי ?

בספר :"אם רק הכוכבים יסתדרו" , פותח הכותב / סופר ניר דונת, את הסוגייה הזאת, בחזון עתידני רחב מימדים, המתרחשת ב 2025, שגמעתי בכמה ימים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם, במקום הפוליטיקאים האלה, הייתי עושה דברים אחרת, כל מה שמעניין אותם זה רק לקבל משכורת של חבר כנסת, יתרה מזאת, מה הם עושים למען המדינה ? למען פיתרון הסכסוך הישראלי - פלשתיני ?

הגיבור הראשי של הסיפור, הוא אבינועם, אשר עיסוקו היה הייטק, ולאחר מכן נפלה החלטה בידיו, שילך לפוליטיקה ויעשה שינוי. יש לציין שהוא מגיע ממשפחה המזדהה עם מחנה הימין, מוזכרת גם אחותו ומותה בפיגוע טרור, אחיו אשר חזר בתשובה וחי בהתנחלות בשומרון. אבינועם פוגש את כמאל, עורך דין ישראלי מוסלמי, השואף גם הוא לשינוי בדיוק כמו אבינועם, וכן הנקודות מצטלבות, בקורס לגישור, ומשם הופכים להיות לחברים טובים. נהדר לקרוא את זה, כי לדעתי האישית בחברויות אין כללים, אין חוקים, ויש חברויות ששוברות את כל הכללים והחוקים, ומשם מגיעות כל פריצות הדרך, גם בחיים האישיים וגם כאלה שמשפיעים על חיי הסביבה, קהילה שלמה או לאום שלם.

"אנחנו לא פוגשים אנשים בטעות, הם נועדו לחצות את דרכנו מסיבה כלשהי"

יש הרבה סיבות למה לקרוא את הספר, במיוחד לקראת חנוכה, אחד מהם הוא נס, תרחיש אפשרי בהחלט שיכול לקרות רק אם נאמין.
הספר, מעורר השראה, מחשבה, השתאות, כתוב בשפה כה יפה, ופשוט זורם.

הרבה נמנעים מהתעסקות עם פוליטיקה כי תמיד תהיה ביקורת ושפיטה, משני הצדדים, הימין, השמאל, המרכז, קיצוניים מדיי לכאן או לכאן.

בספר, אנשים מלאומים שונים, מסטטוסים שונים, נפגשים בצונת דרכים מאוד מרתקת, מביעים רצוו משותף לאותו החלום... וחייבת להודות מצאתי את עצמי נרגשת, נפעמת, נסחפת, למה השלום הוא רק בגדר חלום..?

הרי חלומות מתגשמים, לפעמים מספיק רק אדם אחד , חולם אחד, עם מספיק אומץ, לפלס את הדרך לאחרים, באמצעות רעיון, ורעיונות הם קיימים לתמיד, ויש את החזון של האדם שמאחורי הרעיון, וזאת המורשת שמשאיר לנו הסופר המבריק ניר דונת.

החזון מפורט כמו מפת כוכבים כה ברורה ובוהקת, והוא מרגיש גם כל כך אמיתי.

אולי הספר הזה הוא נבואה שתגשים את עצמה ? זיכרו את הספר בהקשר של שלום. חזון. אחדות. זיכרו מי פתח לכם את הדלת למימד שלא חשבתם שקיים, ואולי הוא תמיד היה קיים וכל מה שהיה צריך זה אדם חמוש בחלום, וזה המפתח, זה הרעיון שננטע עמוק באדמה, וגם בלב של מי שקורא, וממנו יצמח עץ שענפיו יגעו בכוכבים, יונה עם עלה של זית זה לא חלום, זאת המציאות, הכל כתוב בכוכבים. הספר הזה הוא נבואה שתגשים את עצמה, כמו ספרים רבים שנכתבו לפני 30 שנה בידי מוחות מבריקים, שהמציאות , ההווה שאנחו חיים בו היה עתידני בשבילם, רעיון, חזון, נבואה, ואחרי כמה זמן, הספרים הפכו להיות חלק מהתרבות, מההיסטוריה שנלמדת כעת בבתי ספר, אוניברסיטאות, כי כבר אז הסופרים שרטטו את הרעיון שלהם כמו מפת כוכבים, מרושתת, וכעת חקוקה באבן, ותמיד זכורים לטובה.



כשקראתי את הספר מצאתי את עצמי, כותבת ומצטטת כל כך הרבה חומר, מבחינתי זה ספר שהוא חובת קריאה, מילאתי כמה דפים רק עם ציטטות שמועררות הרבה יותר ממחשבה, רגש ודמיון, הדמיון בהחלט יכול להפוך למציאות, כל מה שהיה ניצן, כל מה שהיה רעיון במוחות הוגים לאורך כל ההיסטוירה, הפך להיות חלק ממי שאנחנו כבני אדם, דברים שלא היו קיימים בעבר, קיימים היום, רק בזכות דמיונם של אנשים, האומץ שלהם, לחצות את הקו הזה ולהעז, ככה מגשימים חלומות!

"מעניין איך הדת יכולה לשנות צורה, עומק וחשיבות, במעבר מדור לדור"

כאחת שעברה משברי אמונה, מתחברת מאוד למשפט הזה, ומאמינה שכל אחד מהקוראים יזדהה עם הדמויות, עם המחשבות והרעיונות, כי יש הרבה בספר, לא להרפתקנים בלבד, למאמינים, לחולמים, לאנשים שבליבם משאלות לב רבות ולכאלה שהגשימו, הספר הזה רק יחזק את מה שאתם חשים כלפי החלומות שלכם.

לקראת סוף הסקירה, רוצה לצטט חלק מההקדמה , מאת תא"ל (מיל) אבי בניהו:
"שלום עושים בין אנשים, לא בין מדינות ובין ממשלות... שלום עושים בין אנשים ומנהיגים אמיצים ונועזים, כאלו שמוכנים להניח את העבר, את האגו האישי והלאומי מאחור, ולהתבונן קדימה אל העתיד של הצעירים, הילדים והנכדים, אל התקווה, השגשוג והפריחה"

מומלץ מאוד!

עליי לציין, כי הספר אינו נמצא בחנויות, וניתן לרכשו ישירות מניר דונת : בפנייה בטלפון/בווצאפ : 052-6922414, או בלחיצה על הלינק :

https://bit.ly/3vPL4KL , המאפשר רכישת ספר מודפס או דיגיטלי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אינשם
הבת מחוץ לארץ

הבת מחוץ לארץ

נג'את אל-האשמי

בלעתי את הספר בשקיקה, בכמה שעות, באותה שקיקה בה הדמות הראשית בספר, התאוותה למילה הכתובה, גם היא מאוד אהבה לקרוא, אבל הגיעה ממקום שבו לנשים אסור היה לקרוא. שבו לנשים, היו ועדיין יש הרבה איסורים.

זה מדהים, אנחנו חושבים שאנו חיים במציאות נאורה, אבל יש הרבה מקומות נידחים בעולם, ואפילו לא נידחים, להיפך, מוכרים, וזה מקובל וראוי שאישה תשמש שפחה ומשרתת של הבעל, במסגרת נישואים כפויים על נערה צעירה.

מי שכתבה את הספר, נאגאת אל האשמי, היא סופרת מרוקאית. היא פותחת לנו צוהר אל התרבות הקטלונית, ובאמצעות כישרון כתיבה מופלא, משקפת מציאות כה עגומה, ליבי נחמץ בקרבי, על היחס של העולם אל נשים.

נגאת, היא באמת אשת ספר, היא מזכירה ספרים מעניינים, חלקם קראתי (ניטשה) וחלקם לא, אבל מאוד יעניין אותי לקרוא , לדוגמה, ספר שנקרא "מנוס מחופש", שהוא יצירת הגות מורכבת וספר הביכורים שכתב הפילוסוף אריך פרום (שכתב גם את "אמנות האהבה" שקראתי ואהבתי מאוד), היצירה מתחקה אחר היחס המשתנה בין האנושות לחופש והיא מדגישה את השלכות היעדר החירות על המצב הפסיכולוגי החברתי שאיפשר את עליית הנאציזם - נושא חשוב מאין כמוהו, וכל תרבות מתחבטת בנושא זה מאז ומעולם. הכל קשור. וההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה ולא רק שחוזרת על עצמה, היא מתקיימת פה, עכשיו, בזמנים אלו, בהווה, וכנראה שגם בעתיד, וחשוב לתת במה, ולהדגיש את החשיבות שבמודעות שבעניין.

החשיפה הזאת, לתרבות עם אמונות קדומות בזמנים מודרניים, על כניעות האישה, הצייתנות מול תכתיבים קדומים ופרימיטיביים, טקסים מביכים ומבישים, ובסופו של דבר, אחרי כל מה שנערה כזו צריכה לעבור, כולל אלימות (הכל פשוט מותר ואין מי שיעצור את זה) מצד הבעל, השתיקה אל מול הכאב וההשפלות, כי אחרת, תהיה אות קלון על אותה המשפחה ומה שאחרים אומרים חשוב כי זה יכול להגיע עד לרצח (הקלות הבלתי נסבלת של הזכות לקחת חיים, האצבע קלה על ההדק).

בהקדמה יש את המשפטים הבאים :"לא אהיה עוד בשבילכם, מעכשיו ואילך, אהיה בשביל עצמי, או בשביל מי שארצה, אבל לא בשביל אף אחד מכם שירצה אותי עקומה, מפוצלת" ורק בסוף הספר מתגלים רבדים עמוקים של המשפטים הללו והכובד שלהם.

הספר מספר גם על הקשר של בת ואם, קשר חזק ויפה, הן החברות הכי טובות, והן מאוד אוהבות אחת את השנייה, אבל האם נתונה לצווים פרימיטביים, והבת, חכמה שאוהבת לקרוא ספרים, אבל אמה מעדיפה שתתחתן כי זה מה שצריך להיות, כך המסורת בתרבות הזו מכתיבה.

הבת כל כך רוצה לספק את רצון האם, וחושבת שאם באמת תתחתן תהיה חופשיה מהנידנודים על החתונה ומתוך כבוד לאם מתחתנת עם הבן דוד שלה, והן נאלצות לעזוב את המקום בו הן גרות, ועוברות למקום אחר, שונה, בו שתיהן נאלצות לעבוד כדי לממן את עצמן, ואת הטפיל (החתן) שמתגלה להיות טיפש ועלוקה , בור ועם הארץ שלא עובד וכל היום מבלה, וברוב חוצפתו מעז לפצות פה כאשר הבת, הכלה, "מעזה" לצבוע את שיערה, או מסרבת להסתובב עם כיסוי ראש/ מטפחת. יש פה מלא צביעות, ושובניזם. זה הכעיס אותי, וקומם אותי, כי זה קיים.

לא רק שהשתיים הללו צריכות לעבוד קשה בשביל להתפרנס, הן צריכות ונאלצות להסתגל לתרבות שונה משלהן, ושם בפעם הראשונה הבת מתמודדת עם גזענות, רואים בה נחותה, לא שווה, כי היא באה מכפר. זה מדהים עד כמה צביעות קיימת בעולם הזה, אולי אני תמימה, אבל אני יודעת שאין להסתכל בקנקן אלה מה שיש בתוכו, ויש המון בורות, שפיטה וביקורת על הבת שעובדת ומשכילה, וכל מה שרואים זה את כיסוי הראש שלה, שלא היא בחרה לשים! עקרו אותה מביתה, הכריחו אותה להתחתן עם אדם דוחה שמתייחס אליה מגעיל, בחברה שלא מקבלת אותה, והיא נורמלית לחלוטין, ומה שעצוב, ומה שקורה במציאות לרוב הנשים הללו, הן נחשבות למשוגעות, או משתגעות באמת, בגלל שהן חושבות אחרת ואז נאלצות לעבור "טיפולים" אצל "אימאם" שמכה אותה בכפכף על מנת להוציא ממנה דיבוק/שד.

גם כשהבת הולכת ללמוד במכללה, גורמים לה להרגיש אאוטסיידרית, כי שם ההורים של כולם מממנים להם את הלימודים וכולם לובשים מותגים ומסתכלים עליה כאילו היא זאת שפלשה למקום שהיא לא אמורה להיות בו.

מה שאהבתי בדמות, שהיא לא מוותרת למרות כל מה שהיא עוברת, היא מדהימה, היא נאלצת לעבור דברים קשים , בסופו של דבר היא נכנסת להריון בניגוד לרצונה, ויש רגע בו היא נקרעת בין הרצון להישאר עם אמה, לבין הרצון להיות חופשיה, בסופו של דבר היא מחליטה לחיות את החיים שלה כמו שהיא רוצה, בלי שאף אחד יכתיב לה, ומקריבה קורבן, היא משאירה את אמה ואת בנה מאחור, ויוצאת למסע לגילוי עצמי. כי היא לא מגיעה למצב בו היא יכולה לשמח ולרצות את אמה שכלואה בתכתיבים של עולם קדום, מול הרצון של הבת להיות חופשיה, מול הרצון ללמוד, להתפתח, להיות עצמאית ולהצליח בעולם בזכות עצמה.

היא עוברת גם משברי אמונה, וזה ציטוט מהספר שאהבתי ואני מאוד הזדהיתי עם הכתוב : "הרע מכל, שאני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה. על מה ? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים ? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכל המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו : א' - למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' - לשלוט בכן, אנאלפבתיות, שוטות, מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפריד מהחיים ולו רק טיפ טיפה, כלומר, בכולם בלי יוצא מן הכלל ?"

עליי להוסיף גם כמה מילים על התרגום, מחסום השפה, הוא קשה, התרגום מקטלונית לא היה קל, אבל הקריאה הייתה סוחפת, מדוע אני אומרת שלא היה קל ? כי היו הרבה מושגים מהשפה, שאין להם תיאור בכל שפה אחרת, מנהגים מתרבות שקשה לתרגם, כי חלק אנחנו לא מכירים וחלק לא קיימים אצלנו, אז חלק מהמילים כן הוסברו ותורגמו והיו כאלו שלא, שמבחינתי זה מראה על אותנטיות.

זה ספר שחשוב לקרוא, דווקא בעידן הזה, של שחרור נשים, למרות שלצערי מאז ומעולם, למרות שנשים הן המין החזק בעיני, בעולם הזה, הנשים חוטפות את כל הריקושטים, זה עולם של גברים. עדיין. וכשאני חושבת על מה שקורה בקוריאה הצפונית והדרומית ועל קים הדיקטטור, שמעתם על אישה קמה והיתה דיקטטורית ? אם כן, אז סברו את אזני. האגו הגברי הוא הנשק הכי מסוכן, הרצון לשלוט ולכבוש ולהיות שיכורים מכוח.

מצד אחד מעציב אותי לשמוע שיש נשים שחוות זוועות כאלו (קראתי הרבה על מבצע משה, עליית האתיופים לישראל, הרבה נשים לא שרדו גם בגלל שתקפו אותן, ויש כאלה ששרדו ושותקות, מבושה. וזה כל כך כואב) ומצד שני, חשוב להוציא את זה החוצה, לספר, ומה שסופרת הזאת מביאה לנו פה זה אוצר שיש לפזר אותו בכל העולם, סודות גנוזים, שאף אחד לא רוצה שהעולם ידע, אז צריך לדבר ולא לשתוק. כי השתיקה, איפשרה את השואה. ומכאן האיזכור לספר של אריך פרום.

יש כאלה שלוקחים כמובן מאליו את החופש שלהם. ויש כאלה שמקריבים בשבילו.
לקרוא את הספר הזה בשבילי הייתה חוויה מטלטלת ועברתי עם הבת את כל מה שהיא עברה עם הזדהות מוחלטת. כל אישה חווה בחייה משברים דומים, אולי אנחנו באות מארצות אחרות ומתרבויות אחרות, אבל כנשים, קורים לנו אותם הדברים.

אני ממליצה לקרוא בחום, כי הספר מאוד מרגש, מעשיר, מעורר השראה ומחשבות.
ואם הייתי יכולה להגיד לסופרת משהו זה תודה שחלקת את סיפורך. המילים שלך מהדהדות למרחקים, ונוגעות בלבבות של רבים.

לסיום, משפט אחרון בנושא אחר חשוב לא פחות, שבו נוגעת הסופרת :"אי אפשר להוכיח גזענות למי שמעולם לא סבל ממנה".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אינשם
אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

ל.נ. טולסטוי

כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ--רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ;
שיר השירים, פרק ח.

כבר שנים שאני רוצה לקרוא את הספר הזה, אבל כנראה שצריך להיות במצב רוח מתאים בשבילו, כי הוא לא קל בכלל.

ההתמקדות שלי הייתה באנה, יותר מכל דמות אחרת בסיפור, היא עניינה אותי.
אני בהזדהות מוחלטת עם מה שהדמות - האישה הזאת עברה. גם אני עברתי ועדיין עוברת, רק שאצלי לא היה בעל או ילד ולא מאהב, רק ניתוח קיסרי, ומתוך גופי הוציאו משהו מת. אני מזדהה עם האובדן שלה. עם חוסר האונים שלה, המשבר הקיומי, הכאב הפיזי והנפשי, הבדידות, הבלבול, והנה כמה משפטים שעברו לי בראש בזמן שאני עברתי את הניתוח הקיסרי, וגם אחרי הניתוח משהו משתבש אצלה בגוף , בנשמה, במוח, ההורמונים, היא נהיית בן אדם אחר, אפל יותר, קודר יותר, אמיץ יותר.


אחרי הלידה, על הכאב :" אלוהים! אלוהים! מתי זה ייגמר ? תנו לי מורפיום. דוקטור! תן לי כבר מורפיום! הו, אלוהים! אלוהים!
והיא התפתלה על המיטה, כל היום היתה אנה קודחת מחום הוזה או מוטלת בלא הכרה. בחצות שכבה נטולת חושים, כמעט בלי דופק, ציפו למותה..."

"כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל כך, ואפילו נלעגים. הניסיון לרפא אותה היה מגוחך ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר, לבה נשבר בקרבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות?"

"הכל נמאס עליי, הכל נראה לי גס ומגונה, וקודם כל אני עצמי, את לא יכולה לתאר לעצמך איזה מחשבות מגונות יש לי על כל דבר. זה לא שעמום, ולא תוגה, אלה הרבה יותר גרוע, כאילו כל מה שהיה טוב ויפה בי, הכל נעלם, נשאר רק הכי מגונה ושפל."

"אני אבודה, אבודה! לא, גרוע מזה : אני עוד לא אבודה, אני לא יכולה לומר שהכל נגמר, להיפך, ני מרגישה שעוד לא נגמר. אני כמו מיתר מתוח שעומד לפקוע אבל זה עוד לא הסוף... והסוף יהיה נורא. -אתה לא תוכל להבין. אני מרגישה שאני עפה לאיזו תהום וראשי למטה ואני לא רשאית, וגם לא יכולה, להציל את עצמי".

כשקראתי את השורות האלו הצטמררתי משתי סיבות.
אחת, מצאתי את עצמי רוצה לחבק את אנה, כי אני מרגישה בדיוק כמוה, מילה למילה, וזה מדהים בעיני, ואחת הסיבות שאני אוהבת לקרוא, היא כי אני מוצאת את עצמי בספרים, מוצאת שיש עוד אנשים כמוני שחווים את מה שאני חווה, אף שזה מתעלה מעבר לזמן ומרחב, הכאב הוא אותו הכאב. והדמות הזאת אנה, נשביתי בקסמה כליל, כל כך עדינה, כל כך חכמה, כל כך אוהבת.

הסיבה השנייה, שעוד לא נתקלתי בגבר שכותב דמות של אישה וממש מכיר את הגוף והנפש שלה, טולסטוי גאון והספר לא סתם הוכתר כיצירת מופת! הוא גם נישא לאישה והם ילדו ביחד 13 ילדים, אני מניחה שהוא עבר עם אישתו את חבלי הלידה, אז הכיר את העניין מקרוב, מדהים כמה רגיש הוא היה, לתפוס את הכל ולכתוב את זה.

לאחר הספר הזה פקד אותו משבר, הוא הפך להיות צמחוני, וחי חיי איכר פשוטים.

אי אפשר להישאר אדישים לקטע בו אנה משליכה את עצמה על פסי הרכבת. זה העלה דמעות בעיני, הרגשתי כל כך את הכאב שלה. את התסכול שלה. איך הכל עבר לה מול העיניים, כל החיים שלה, ובשבריר שנייה, חדלה מלהתקיים וכך גם כאבה פסק. לנצח.

זאת סוג של נאמנות , התמסרות, טוטליות, רומנטיקה שאפשר למצוא רק בספרים... אהבה כזאת, תשוקה כזאת, שלא נגמרת, לזה כולם מייחלים. מחפשים שיקוי שיעורר את האהבה והתשוקה אחרי הרבה זמן. ראיתי את זה בייסורי וורתר הצעיר של גתה, אין מה לעשות השוואות, אבל שני הספרים עוסקים בנושא מאוד חשוב, התאבדות. מחיר האהבה. ומה קורה אם לא משיגים את מה בעצם מפיח בכם חיים. אז המוות עדיף.

קראתי בנשימה עצורה, תחושה משכרת, מכשפת, מאוהבת, זה ספר שחובה לקרוא, כי הוא גורם לחשוב ולהרהר במה שחשוב באמת בחיים האלה.
מומלץ מאוד , חובה אפילו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אינשם
המשחק  ן

המשחק ן

דנה אבירם

במסגרת עבודתי, בחנות ספרים, יוצא לי לפגוש הרבה סופרים. כולם מיוחדים, אבל יש כאלה עם כריזמה וקסם שהולכים לפניהם, והילה. ממש הילה של אור סביבם, המחברת, דנה אבירם, אחד האנשים החמים שיצא לי לפגוש, בזמן ששוחחנו שמתי לב שהיא כל כך מכילה וקשובה, בן אדם מאוד מעניין עם רפרטואר עשיר, היא עובדת סוציאלית, ויצא לנו לדבר על הנוער של היום, וגם על הספר והסדרה 13 סיבות, נורא עניין אותה לדעת מה אני חושבת.. כי זה קשור איכשהו לספר שלה.

הספר המשחק, בא להתריע ולהרתיע מפני הסכנות שיש באנטרנט, מפני טורפים, אתם אף פעם לא יודעים מי נמצא מהעבר השני של המסך.

מורה נכנסת לכתה ובוחרת מספר תלמידים ל"פרוייקט", התלמידים התמימים מתלהבים (איך הם יכלו לדעת ? מורה זאת דמות סמכות שניתן לסמוך עליה לא ?)
ונרתמים כל אחד למשימה בהתלהבות ואף במסירות רבה.

המורה מספרת לילדים על "המשחק", עליהם לחבוש משקפי אייפליי, שמראה להם מציאות מדומה, כל יום מארבע עד חמש, ואסור שאף אחד ידע (רמז מספר אחד שמשהו לא בסדר).

במשחק הזה, כל אחד יכול לבחור להיות מי שהוא רוצה, או איך שהוא רואה את עצמו בעיני רוחו, המשקפיים מתואמות לקרוא את רשתית העין וגם את המחשבות... מתחילים להילחץ ? זה עוד כלום.

בלי ספוילרים , כי אתם בטח תרוצו לקרוא אותו, אבל אני נשאבתי אל תוך מערבולת עשירה של פנטזיה, מתח, תדהמה, והרבה מחשבות על העתיד, על הילדים שלנו, על מה שאורב בצללים, ואנחנו יכולים להגן עליהם.
הספר, מראה לנו שלא כל דבר הוא כמו שהוא נראה, ויש דברים שסמויים מן העין.

אחד הדברים שאני אוהבת לעשות כשאני בוחרת ספר לקרוא, זה את ההקדשה שלו, והנה ההקדשה של דנה, בתחילת הספר:
"הספר מוקדש לאמא שלי, פורצת הדרך, שעבורה המשפחה היא הכל, ואין הר או פסגה גבוהים מדי עבורה. באהבה גדולה, דנה"

גם בשבילי משפחה זה ערך עליון, ולמצוא הקדשה כזאת גרם לי להתחבר לדנה יותר. ההערכה הזאת. המסירות הזאת.
הדור של אז, פעם, גדל על ערכים אחרים.
היום כמעט ואין את זה.

רואים את זה בספרים שלה, איך שהיא מגוננת על ילדיה, על הילדים של כולנו, ואני חושבת שכל בן נוער צריך לקרוא את הספר הזה, גם בגלל שהוא כיפי אבל גם בגלל הערך המוסף, המסר החשוב מאוד...

פעם היינו קוראים לזה "אל תקחו סוכריות מזרים".

שני ציטוטים מהספר שהתחברתי אליהם :

"אני כל הזמן מפסידה אבל על הדבר החיד שטוב בחיים שלי אני אלחם עד המוות"

"אחרי שהפסדתי הכל, אפשר רק לנצח".

אחרי שגיליתי מי המורה, ומה משמעות הכוכבים (וואו, הספר מרחיק לכת ונפרש על גבולות ההיסטוריה המדע הפילוסופיה כמו שמיכת טלאים) לאן נעלם אחד הגיימרים ומה המשחק עצמו...

אני מחכה לספר השני :)
וזה מה שעושה ספר למעולה. הציפייה לבא אחריו.
כי המשחק רק מתחיל, כשחושבים שהוא נגמר.

תוספת 19.6.2017
היום אמא הגיעה וחיפשה ספר מעניין לבתה בת ה12, סיפרתי לה על הספר, היא כל כך התלהבה שחשבה שגם היא תקרא, כי זאת גם נורת אזהרה להורים, ברגע שילד מחובר למחשב, הוכח קלינית ומדעית, שזה פוגם ברשתית העין ובראייה, ואני שומעת המון תלונות מהורים שהילדים שלהם מחוברים יותר מדי למחשב, הספר הזה יכול לנתק את הילד/ה, הנער/ה, ואף מבוגרים מהמחשב, גם בגלל שהוא מרתק, ועוסק בנושא מאוד רלוונטי לתקופה שלנו, וגם בגלל שזה ספר. עם ריח של ספר. וקוראים, יש שקט בראש ונותנים לדמיון לעבוד, מפעילים את התאים האפורים.

אחת הדמויות שם, אדם, מאוד כעסנית, אני גיליתי, שדווקא הילדים שחושבים שהם ילדים רעים הם הילדים הכי רגישים שיש, שיודעים מה זה העולם האמיתי, רובם יתחבאו בין ספרים, יתבודדו, או שיחפשו תשומת לב בצורה זו או אחרת, אז יש פה עוד נקודה למחשבה, זה נחמד שיש תלמידים מצטיינים, אבל להאדיר אותם, אל מול תלמידים רגישים שקשה להם, אני חושבת שדווקא הילדים שמכנים אותם מופרעים הם אלה שצריכים חיזוק ותמיכה, למה נעשתם מורים מלכתחילה ?
ללמד, לחנך. אותו דבר ההורים, לא תמיד שמים לב מה קורה עם הילד, כשהוא מסתגר בחדר... הספר בא לחדד את הדקויות, הכל נמצא בפרטים הקטנים, צריך פשוט לשים לב, אני יודעת שבין לפרנס משפחה ולגדל ילדים, ולשלם חשבונות ועבודה, קשה, אבל קשה יותר אם הילד שלכם חווה פגיעה שתגרום לטראומה בעתיד, וספרים כאלה הם כמו מדריך עזר להורה, וגם לילד בעצמו, אבל בכיסוי של פנטזיה נפלאה שכיף לקרוא :)

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אינשם
13 סיבות

13 סיבות

ג'יי אשר

אני אוהבת סיפורים שמבוססים על מקרים אמיתיים. הם מקור לכוח והשראה. אני אתחיל מסוף הספר, שבו המחבר כתב :"ננסי הרד, הסיבה לכך שכתבתי את הספר בראשון שלי...לפני שלוש עשרה שנה. "תודה לכם".

ננסי הרדי היתה חברת ילדות שלו, חברה של המשפחה, ממנה קיבל השראה לכתוב את הספר הזה בשביל להעלות מודעות על התאבדות ואובדנות אצל בני נוער ובאופן כללי
ועליה היתה מבוססת הדמות הראשית, האנה בייקר, רק שננסי הרדי ניצלה מהתאבדות בזכות תשומת לב לסימנים שהראתה, המשפחה והחברים היו ערים לסימני המצוקה, והיא פשוט ניצלה.

אומרים שהתאבדות היא מעשה אגואיסטי, בנצרות הוא חטא, כי זה בעצם רצח לכל דבר.
לרוב, הבעיה אצל המתאבדים, זה שהם רגישים מדי, מודעים מדי, ושהחברה שלנו, חסרת חמלה, אמפתיות, איכפתיות, ופחות שמים לב לסימנים האלה כי כל אחד עסוק במסלול חיים משלו, אבל אני מאמינה שאם באמת איכפת לאנשים, הם יכולים להציל חיים, אנחנו חיים בחברה לא קלה. קשה ואכזרית.

בספר מסופר סיפור חייה של האנה, שמקליטה את סיפורה ומצביעה על הסיבות, סימני המצוקה, שהביאו אותה , בסופו של דבר, לקחת את חייה בידה.

היא מכינה קלטות ושולחת לאנשים מסויימים שהיתה להם השפעה על ההתאבדות שלה. ומתחילה במשפט מאוד חשוב :"אל תתייחסו אליי כמובנת מאליה...שוב"

מחדד את העניין שאנחנו חיים על רגעים שאולים, ובכל רגע נתון, האדמה יכולה להישמט לנו מתחת לרגליים. החיים מאוד דינמיים , מפתיעים לטובה ולרעה. אל תקחו שום דבר כמובן מאליו.

בבית ספר, או תיכון, לילדים , ילדות, נערים ונערות, במיוחד למתבגרים, קשה מאוד, כי לא רק שזאת תקופה שהגוף משתנה, ראיית העולם משתנה, וקורים דברים, בעת הזו שיעצבו את החיים שלהם לתמיד.

התאהבות ראשונה, בגידה, שמועות, השפלות. יש כל כך הרבה לחץ חברתי.

בספר מספרת האנה, שמישהו מפיץ רשימה, שהיתה אמורה להיות בדיחה, בשכבה ט, מי שווה ומי לא.

באיזה שהוא מקום, הרשימה הזאת נותנת לנערים לגיטימציה, לחפצן נערות, לדוגמא : "אבל מה קורה, כשמישהו אומר לך שיש לך את התחת הכי שוה בשכבה ט'? אנשים מסויימים, רואים, בזה אור ירוק להתייחס אלייך כאילו זה כל מה שאת, האיבר המסויים הזה.

פה עולה נושא חשוב מאוד שזה עניין התדמית של הברבי המושלמת, שגורמת לכל כך הרבה נערות בריאות להפוך לחולות ואנורקסיות רק בשביל להתאים לתבנית במגזינים, בפרסומות, כל שטיפות המוח האלה, גורמות לכל כך הרבה נזקים, במוחות הניתנים להתרשמות והשפעה, בגילאים הכי פגיעים. גיל העשרה.

אז אותו הנער מתייחס לאיבר של האנה כצעצוע, וטופח בו כשהיא עוברת לידו במסדרון בבית הספר, והכל "בדיחה", בצחוק, כשהיא אומרת לו להפסיק. ולא זה לא.

תנחשו לאן זה מוביל ?
בסופו של דבר, היא נאנסת.
הכל התחיל מבדיחה.

ואנשים לא מבינים את הכובד של שמועות. וכמה שהן יכולות להרוס חיים של אנשים.

הנערים ראו ברשימה הזו, מעין "התרה" לגעת באיברי הבנות המוזכרות שם. חולני.

"יש בעולם אנשים חולים ומעוותים, אלכס (זה שכתב את הרשימה), כשאתה לועג למישהו ברבים, אתה חייב לקבל על עצמך את האחריות כשאנשים אחרים משתפים עם זה פעולה".

היא חיפשה עזרה, ואפילו דיברה עם יועץ בית הספר, ניסתה לכתוב שירה, ובאיזה שהוא מקום, היא מצאה את השיחרור , בקלטות, תרפיה בהבעה.

אחד מהשירים שהיא כתבה , ואני מזדהה:

"אני מביטה בך, אתה אפילו לא רואה אותי, אתה בקושי מגיב, כשאני לוחשת, שלום.
אולי נפשי התאומה, שתי נשמות אחיות ואולי בכלל לא, כבר לא נדע, כי אין מקום.
אמא שלי,
בתוכך את נשאת אותי, עכשיו אינך רואה דבר, מלבד הבגדים שעליי, אנשים שואלים אות מה המצב איתי, את מחייכת, את מהנהנת, שלא ייגמר בזה, ודי.
הניחו אותי מתחת שמי אלוהים והכירו אותי, ולא רק במבט, קחו ממני את מסכת הבשר הזאת וראו אותי בזכות נפשי, לבדה. ועכשיו אתם יודעים למה..."

"להרבה מכם היה איכפת. פשוט לא מספיק. וזה... זה מה שהייתי צריכה לברר"

כתבה בסוף.

הסיפור הזה נורא הזכיר לי את סיפור ההתאבדות של הזמר ניק דרייק האגדי.
הוא ניבא את מותו, באיזה שהוא מקום, הראה סימנים, גם במוסיקה שלו. בתאריך 1968 הוציא את האלבום Five Leaves Left, חמש שנים לאחר מכן נמצא מת בחדרו כתוצאה מלקיחת מנת יתר של כדורים אנטי דיכאוניים.

עוד אמן שלא היה מוערך בחייו כי היה כל כך צנוע , ביישן, מופנם, ואחרי מותו, הרבה התחילו להעריך אותו יותר.

מתי נלמד להעריך דברים ולא לקחת אותם כמובן מאליו ?
שימו לב לסימנים. הכל נמצא בפרטים הקטנים.


תוספת חשובה :
צפיתי גם בסדרה, הספר היה חומר רקע, לי,אישית, תמיד חשוב לקרוא את הספר קודם. אבל הסדרה העבירה בי צמרמורת ואפילו בכיתי המון, ומצאתי את עצמי מזדהה עם הדמות, אפילו שידעתי מה סופה, לצפות בזה, זאת חוויה אחרת שונה ועוצמתית בפני עצמה, האינטרפטציה, הביטוי, הפסקול גם מעולה, ואני חושבת שכן בן נוער והורה, כל אדם שאיכפת לו מאנשים דיכאוניים ואובדניים ולא יודע איך לעזור, צריך לראות את זה בעיניים, כי תמונה אחת שווה אלף מילים, הסדרה הזאת פשוט שברה אותי לרסיסים והסעירה אותי עד כלות, כי הסימנים תמיד מתחת לאף, אנשים פשוט מתעלמים מסימני המצוקה.

הצפייה בפרק האחרון הייתה קשה מאוד בשבילי, אבל המסר שווה את זה, אם תוכלו להציל נשמה אחת לפחות. יש כל כך הרבה אנשים בודדים בחוץ, שאף אחד לא שם לב אליהם. ויש אנשים כועסים ונראה שהם רעים ומתנהגים לא יפה, אבל הם הרגישים שמרגישים את הכאב שיש בעולם הזה, הם דווקא אלה שמודעים לעוולות העולם, והם הכנים והאמיתיים, יש הרבה ששמים מסכות ומשחקים משחק, כשאנחנו יודעים שזה עולם שלא קל לחיות בו. והם אלה שצריכים עזרה יותר מכל אחד, אפשר לפאר ולהאדיר ילדים טובים, אבל אין דבר כזה ילדים רעים, ילדים עושים מה שההורים שלהם עושים, לא מה שההורים שלהם אומרים להם לעשות.

תשימו לב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אינשם
ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות

ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות

זולא, צ'כוב, קריין, קונן-דויל

אני אוהבת כל מה שקשור לרכבות. הנסיעה בהן, המהירות, איך שהחיים הם נסיעה ברכבת, מהירים מדי, הכל חולף על פנינו, ואז יורדים בתחנה, ונשארים או משאירים זיכרונות אחרינו...

הסיפור הראשון של אמיל זולא מתוק, על זוג, שקיבלו במתנה, שני כרטיסים לנסיעה ברכבת על מנת לממש את ירח הדבש שלהם. הכל מתוק ותמים, הם יורדים לפני התחנה שבה אמורים לרדת, אפילו בלי המזוודות, מתאחדים עם הטבע, במקום שאפילו לא יודעים את שמו, אבל ממש נהנים מהרגע, וחוזרים למציאות...

הסיפור השני, מאת צ'כוב, (מעולה, מבריק, מאיר עיניים ומביא מלא השראה, ממש התחברתי אליו!) מתאר רכבות שבהן, בזמנו, היו ספות מרופדות! התאורים כה מענגים והייתי רוצה לשבת בתא כזה עכשיו, לנסוע לאנשהו במשך שעות, לקרוא, לרחף, בזמן , במרחב. ברכבת.

קטע מתוך הסיפורון שמצאתי בו את עצמי :

"לאן אתה נוסע?" שואל פיוטר פטרוביץ. -"אני? אל הלא נודע. יש לי ערבוביה כזאת בראש עד שאני בעצמי לא מבין לאן אני נוסע. הגורל נושא אותי, והנה אני נוסע. חה חה... יקירי, ראית פעם טיפש מאושר? לא? אז הנה, תראה! לפניך המאושר שבבני התמותה!בהחלט! לא רואים עליי שום דבר בפנים?"

"בימינו אפילו קצת מוזר לראות אדם מאושר," אומר אחד הנוסעים. כבר יותר סביר שתראה פיל לבן?" (כל כך רלוונטי לימנו)

הסיפור השלישי של סטיבן קריין, ההתחלה של הסיפור ממש ממחישה נפילה לבור הארנב מאליס בארץ הפלאות, לפחות ראיתי את זה בעיני רוחי, מלבד זאת שאני מעריצה מושבעת של קרול, אבל שוב אנחנו חוזרים אל המוטיב העיקרי, הנסיעה ברכבת, שהיא כל כך החיים עצמם :

"קרון השינה הגדול שעט קדימה בתנועה בוטחת כל כך עד שבמבט חטוף מהחלון היה אפשר להיווכח שערבות טקסס נסחפות מזרחה. מישורים עצומים של עשב ירוק, שטחים עמומי גוון של ינבוט וקקטוסים, מקבצים קטנים של בתי עץ אחידים למראה, חורשת עצים בהירים ודקים כולם נישאו מזרחה, נבלעו בתהום"

בסיפור הזה, הקרון מתואר כמו ארמון. זה מדהים עד כמה אז רכבות היו יוקרתיות ומלכותיות... ואגב, בסיפור גם מופיע שעון כיס בדיוק כמו של הארנב מאליס... :)

הסיפור הרביעי (תופים בבקשה) לזה חיכיתי, הרכבת האבודה, של ארתור קונן דויל , כמובן שהעלילה מתרחשת בלונדון (אהובתי) 1890.
ופה , איך לא, יש טוויסט בעלילה, רכבת פשוט נעלמת. הזכיר לי את טיסה 370 של מלזיה אייר ליינס שפשוט נעלמה ב שנת 2014, ביחד עם כל הנוסעים. קצת גם את משולש ברמודה ואטלנטיס.

"הרכבת המיוחדת עברה כאן בשעה 17:10 - ניוטון."
"הרכבת המיוחדת עברה כאן בשעה 17:20 - צומת קניון"
"שום רכבת מיוחדת לא עברה כאן. - ברטון מוס." שני הממונים הביטו זה בזה בהשתאות. "דבר כזה לא קרה בכל שלושים שנות עבודתי כאן," אמר מר בלנד. "בהחלט חסר תקדים ותמוה, אדוני. המיוחדת תעתה בין צומת קניון לברטון מוס."

הקטע הזה הוא פשוט אנלוגיה מדוייקת לחיים שלי. בסיפורים של ארתור קונן דויל יש קסם שמפיח חיים ומעורר, הוא מכשף עם הכתיבה שלו ושולח אותי אל מחוזות לא ידועים, בדיוק כמו הרכבת הזו. מעורר בי תחושת התאהבות, הערצה,הערכה, סגידה, והכל אינסופי.

"אין חדש על מיוחדת נעדרת. הנהג והשומר של הרכבת האיטית משוכנעים שלא אירעה תאונה בין צומת קניון לברטון מוס. הקו פנוי לחלוטין, ואין סימן לשום דבר חריג.-מנצ'סטר." "ניאלץ לפטר את השומר ואת הנהג," אמר מר בלנד בנוקשות. "אירעה תאונה, והם החמיצו אותה. המיוחדת כנראה ירדה מהפסים בלי להפריע לקו - נשגב מבינתי איך היא עשתה זאת - אבל כך ודאי היה, ואנחנו עתידים לקבל ברגעים אלה מברק מקניון או מברטון מוס שמבשר שמצאו אותה למרגלות סוללת עפר."

זה לא הכמות, זה האיכות.
פשוט תעשו טובה לנשמה שלכם ותפנקו את עצמכם ברכבת. אם לא אמיתית או צעצוע, סיפור על רכבת יכול להיות מושלם ואף קסום יותר.

ועוד אחת קטנה לפני פיזור, שבה , שוב מצאתי את עצמי :
"אין כל זכר למיוחדת הנעדרת. קרוב לוודאי שהיא עברה כאן ושלא הגיעה לברטון מוס. ניתקנו קטר מרכבת משא, ואני עצמי נסעתי לאורך המסלול, אך הוא פנוי כולו, ואין סימן לכל תאונה."

אם זה לא מעודד את חוש הסקרנות והבלשות שלכם לקרוא, אני לא יודעת מה כן :)

נסיעה טובה...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אינשם
משאלות מתגשמות

משאלות מתגשמות

ד"ר וויין וו. דייר

לקרוא ספרים של ד"ר ווייןן וו. דיר, זה כמו לצאת למסע שמיימי. זה הספר הרביעי שלו שאני קוראת, נתקלתי בו במקרה, וישר תפס לי את העין כשישב על המדף וקרץ לי.
הספר, מזכיר, מדגיש, (למי שלא קרא ספרים על דמיון מודרך) ומראה את הדרך להגשים משאלות, שהרי הכל באמצעות דמיון. תדמיינו. תרגישו. זה אמיתי.
אם תסתכלו סביב, אפילו עכשיו, איפה שאתם יושבים או עומדים, או סתם הולכים, הכל היה פעם ניצוץ, רעיון, פרי דמיון של מישהו, ועכשיו זה אמיתי.

כמה מדהים זה, לדעת שיש בנו כוח כזה אדיר, אם רק נאמן את המוח, נבטל את האגו, ונטפח את הדמיון, אין גבולות.

הספר ממש קתרזיס, מטהר, קוראים ומתנקים, מכל הרגל או הרגשה של ביקורת , גינוי, שיפוט, שכן כל אלה מגיעים מן האגו ומשם מתחילות כל הצרות כל הבעיות, כל המלחמות, זה הכל אגו.

תרגול של חיים ענווים, צנועים, אדיבות שמגיעה מטוב לב של טבע האדם, לתת לתת לתת. כי זה מתגמל. ורק החזקים יכולים להרים את החלשים אז למה לא לעזור ?

סבלנות אינסופית היא ביטוי לאמונה טהורה. צריך ממש לחפור בפנים, לנקות את כל המחילות, באמצעות תרגול יומיומי (קל להגיד קשה לעשות) אבל עם משמעת עצמית אפשר להשיג הכל.

ציטוט של שייקספיר, מתוך הספר : "ספקות הם בוגדים".

צריך להאמין באמונה שלמה, אמונה עיוורת, לראות את עצמכם בעיני רוחכם, לתעל את החיים שלכם לעצב אותם כמו שאתם רוצים. אם לא תנסו איך תדעו נכון ?
אני ממליצה. למי שיש ראש פתוח ורוחני, למי שעומד לקראת שינוי גדול בחיים, למי שמעוניין בשינוי בחיים , הספר הזה הוא מתנה מושלמת גם לעצמכם וגם לקרובים שלכם, או סתם כמתנה.

מקורות השראה וכוח נמצאים בספרים, לא משנה איזה. תמיד לוקחים משהו הלאה, וכל ספר משנה בך משהו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אינשם
האחים גרים לצעירים ולבוגרים

האחים גרים לצעירים ולבוגרים

פיליפ פולמן

(מתוך המבוא)
"במעשייה אין פסיכולוגיה. לדמויות יש עולם פנימי דל; המניעים שלהן ברורים ונראים לעין. אם אנשים הם טובים, הם טובים. אם הם רעים הם רעים.

שום דבר לא נסתר. הזעזועים והתעלומות של התודעה האנושית, לחישות הזיכרון, דחפים הנובעים מחרטה, מספק או מתשוקות שאינן מובנות לגמרי, שתופסים מקום חשוב כל כך ברומן המודרני, נעדרים לחלוטין. אפשר כמעט לומר שהדמויות במעשייה אינן ממש בהכרה".

מי לא אוהב סיפורי מעשיות? משלים עם מוסר השכל ? כשקראתי את הספר, חשבתי, כל אחד צריך לקרוא אותו, בשביל להבין דברים כמו משמעותה של הבטחה, אם אתם נותנים את המילה שלכם למישהו, מבטיחים משהו, אתם צריכים לקיים. וחשבתי, כמה המעשיות האלה גורמות לנו להיות טובים יותר. באופן כללי, קריאה הופכת אותנו לטובים יותר.

התרגום היה מצוין. (מאנגלית)

וגם פיליפ פולמן יודע לספר סיפורים יפה מאוד. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת, חשבתי שמכיוון שהוא כותב ספרי מד"ב/פנטזיה, הפרשנות שלו למעשיות האחים גרים תהיה ממש טובה.

היו חסרים לי כמה דברים בספר.
דבר ראשון, בסיום כל מעשייה, להסביר מהו מוסר השכל. יש הרבה מעשיות שלא ממש הבנתי מה קורה שם.
הרבה מעשיות גם חוזרות על עצמן, שלגיה וסינדרלה מופיעות בכמה וריאציות, יש דברים שלא זכרתי שהיו קיימים במעשיות הללו, אבל הכל נתון לפרשנות. יש תוספות, יש קיצוצים, אבל מה שהיה נחמד זה, שבסיום כל מעשייה, כן היה מן סיכום כזה, סיפור קטן מאיפה הגיעה המעשייה, מי מספר הסיפורים שסיפר אותה, עיבודים קולנועיים, מלא אופרות שהושפעו מהמעשיות, פיליפ חידש לי הרבה דברים.

כמה מכם ידעו, מה פירוש השם cinderella ? בספר יש הסבר, שהשם נובע מהמילה cinder שזה פחם. בעברית היא נקראת לכלוכית.

כמו כן, המעשיות , מלאות בקניבליזם, אלימות, אפילו גילו עריות, התעללות בחיות חסרות ישע, והכל נעשה בנונשלאנטיות, מלא גניבות, רמאויות, תקיעות סכין בגב, חמדנות, אני חושבת ששבעת החטאים של הנצרות היא הגרסה המקוצרת של כל המעשיות באשר הן.

באיזה שהוא מקום, הדברים האלה קורים במציאות. אבל אני תוהה אם זה יהיה חכם לחשוף פרטים אלו לילדים קטנים, אפשר לעדן את הגרסאות, הספר הזה בהחלט מיועד למבוגרים.

בסך הכל מאד נהנתי מהקריאה וההערות, יש פה השקעה מבריקה של פרשנות על 50 מעשיות, וזה ראוי לשבח.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אינשם
הרוזן ממונטה כריסטו (2 כרכים, 1987)

הרוזן ממונטה כריסטו (2 כרכים, 1987)

אלכסנדר דיומא (האב)

ספר רחב יריעה, מלא בהיסטוריה עשירה ומרתקת,

בה למדתי על מקסימיליאן רובספייר (Maximilien François Marie Isidore de Robespierre; ‏6 במאי 1758 - 28 ביולי 1794) דמוקרט וליברל קיצוני (לתקופתו). הוא תמך בהענקת זכות בחירה לכל, ללא מגבלת רכוש, והמליץ על הענקת זכות זו גם ליהודים. בספטמבר 1790 נבחר בבחירות כלליות ל"קובנט" הצרפתי שעסק בכינון חוקה חדשה. כשליט, הוא גזר עונש מוות בגליוטינה, על מתנגדי הוועד. בשיתוף פעולה בין רובספייר לדנטון וחבריו נעצרו אבר ואנשיו (1794) והוצאו להורג בגין שימוש מופרז בטרור להשגת מטרות לא רצויות.

וגם על משתה בלשאצר למדתי, ועל המשפט בארמית : "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין", משם המושג גם הכתובת על הקיר, ופירוש המשפט עצמו הוא רמז לחורבן בבל.

(פסקה מתוך הזמן בו היה כלוא)
"הייסורים מביאים מוות, ובמוות יש, אם לא מרגוע, לפחות אי הכרה. מכיוון שחזר ואמר לעצמו שהמוות הוא שלווה, ושלשונאיו מגיע עונש אכזרי מהמוות, נטפלו אליו מחשבות על איבוד לדעת. אוי לאיש שנתפס למחשבות האפלות האלה! הן דומות לים המוות שגליו זכים ושהשוחה בו חש כי רגליו שוקעות בטיט השואב ובולע אותו".

ייתכן שהנקמה חזקה מהתקווה ? כי אחרת איך היה מחזיק מעמד בכלא ? והאם מחיר הנקמה שווה ... ?


פה לא אספיילר, רק אכתוב שהשאיר טעם של עוד,תהיות ומחשבות...כתוב נפלא, תענוג לקרוא, הרגשתי שיצאתי למסע ועדיין לא חזרתי :) וזה מה שטוב בקלאסיקות, אפשר לקרוא שוב ושוב ואף פעם לא נמאס...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אינשם

ביקורות נוספות על "אלוהים יודע"

אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט:

"חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש."

דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם.

הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים.

הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים.

יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

לפני 3 שנים•זרש קרש
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

דוד מלך ברוקלין

פסל דוד של מיכאלאנג'לו המוצב בפירנצה, מהווה אחד מסמלי הרנסאנס, הוא תמונת דוד שלי, המייצגת עבורי תמימות ותעוזת נעורים של צעיר יפה תואר שעלה מהצאן בכדי להנהיג את ישראל מול הפלשתים בשעתה הקשה ביותר, תדמית נפלאה לדוד המלך כמיתוס שהשתרש בקרבי.

ג'וזף הלר, הציב לי תמונה חלופית, של דוד המלך בזקנתו, כשגופו בוגד בו, אך הוא עדיין חד מחשבה וזיכרון בכדי להתחשבן עם האמת והזיוף של חייו ומורשתו. הוא משוחח על: אלוהים, המורשת היהודית, והתרבות המודרנית שבנתה ועיצבה את המיתוסים של דוד המשקפים פער בין תדמית למציאות.

אין כמו הלר, שבצעירותו שרת כנווט בטייסת מפציצים, במלחמת העולם השנייה, מי שכתב את מלכוד - 22, בכדי לכתוב סאטירה נפלאה על מנהיג הצבא היהודי תנ"כי ומפקדיו, כמי שיודע דבר או שניים, על איוולת צבאית. דוד הצעיר של הלר, העומד מול גוליית הוא שחצן נטול פחד, המזהה במהירות משבר ביטחוני כנקודת זינוק לתועלת עצמית. לפני שהוא מתייצב מול גליית, הוא שואל, מה יצא לי מזה. הוא נטול מעצורים, או קווים אדומים כלוחם ואדם, אין לא בעיה להרוג פלשתים בשביל לפשוט את ערלותיהם, כהוכחה לשאול המבקש עורלות עבור מיכל בתו. הוא בוגד בעמו ומשרת בצבא פלשתים יחד עם חבורת השודדים שלו, ובו בעת הוא לא שוכח לשחד את נכבדי ישראל כשלח לחמך ליום שבו הוא יחליף את שאול.

דוד של הלר הוא יהודי מברוקלין מהמאה הקודמת המדבר אידיש, בהומור המשולב בציניות, הוא מקטר על האישה, מיכל הנסיכה היהודיה היהירה, התקועה לו כמו קוץ בתחת, סנובית שלא מפסיקה לנופף במוצאה, הבזה להמוניות של דוד, שבעצם אוהב את בת שבע, השיקסע - הגויה, בלונדינית, שופעת איברים ומיניות, המעוררת בו ערגה ליחסי המין הפרועים של השניים בצעירותם. אבל בת שבע היא קודם כול, יידישע מאמא - אמא יהודיה, הדוחפת ללא הפוגה את בנה שלוימה החוכעם - החכמולוג כיורש העצר, אף על פי שהוא לא הבכור, ולמרות הבוז של דוד אליו, כאחד שראשו מלא בנשים נכריות ובפתגמים, והסיבה שהוא רוצה להיות מלך, בכדי שיהיו לו טווסים וקופים. האם שלמה הוא התגלמות הטמטום, או שהעמיד פנים בתחכום כמי שאינו מסכן את אחיו השאפתנים ?

לדוד של הלר לכאורה בעיית אמינות, מצד אחד הוא רועה עני - נודד עם חסך תרבותי, תושב פריפריה שרוצה להיות עירוני. דוד גס, ובוטה, הוא חייל מקצועי הרוצה תהילת גיבורים, ולשכב עם נשים. מצד שני הוא מאוד תרבותי, פייטן שכתב את קינת דוד, כאלתרמן תנ"כי, הספד לאומי לשימושו הפוליטי והציני. הוא, מנגן בכינור כיהודי מנוחין, ושר ביוונית על גבורת אכילס, ואחרון, משורר שיר השירים, חמשירי זימה, אותם הוא חורז עם בת שבע ברגעים של סקס פרוע. הוא גם מכיר את התרבות הנוכחית, עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו לבקר את יצירתו של מיכלאנג'לו על כך שבחר להציגו כמי שלא נימול, עבודה טובה טוען דוד, אבל למה זה לא דומה לי, הוא מתלונן, בעיקר שמדובר באבר החשוב ביותר לדוד. דוד של הלר מסופר בסאטירה מטרופת ושנונה, הבנויה ממצבים קומיים הגורמים לצחוק או להרצין מהאבסורדים ששליטים, וחצרותיהם יוצרים אז והיום.

אלוהים יודע, הוא לא רק סאטירה מטורפת, יש רגעים שדוד של הלר מרצין, והעלילה מקבלת כיוון של דרמה וטרגדיה במיטבה, כמו הסיפור קורע הלב של דוד ואבשלום בנו, זהו סיפור בגידה, של בן אהוב המורד באביו. עלילה שבה קרב מוחות בין מרגלים ויועצים, אחיתופל, המבריק, מול חושי הארכאי, נאמן דוד. שליחים - רצים יוצאים לדרך להזהיר את דוד. מתנהל מרדף, האם השליחים יגיעו בזמן ? הלר מנתח בצורה מבריקה מצבים פוליטיים מרתקים, הוא כורך אותם במצבים אנושיים יוצאי דופן, בהם עולה דילמת האב האוהב מול הבן הקם להורגו, האם התייחסות דוד לאבשלום כבן הראוי לחמלה, אפשרית להבנה, או שהיא ביטוי לחולשתו כשליט, מה שמבטא בדוד תכונות אנושיות, ולא רק תכונות של שליט חסר רחמים ?

הלר כתב את סיפרו אלוהים יודע בגיל 61, גיל שבו ניסיון חייו, אפשר לו להזדהות עם דמותו של דוד המלך הזקן השוקע לחורף ימיו, המביט באופן מפוקח לאביב חלדו. יצירתו של הלר היא כתיבה מושלמת, מצחיקה, צינית, אך בו בעת היא דרמת חיים מורכבת של שליט המהווה את אחד מהמיתוסים הגדולים בתרבות היהודית. הלר מתמודד עם דמותו של דוד בצורה מרתקת, נפלאה, ורלוונטית לימינו שלנו, בשפה וירטואוזית הנעה משפת הרחוב לשפה גבוהה היוצרת יצירת מופת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רץ
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

לא קראתי את ספר באנגלית, בשפתו של המחבר.
העברית אליה הספר מתורגם נפלאה, עמוקה, מעשירה.
הספר עצמו מייצג דמויות אנושיות (דוד, שאול, נתן, שמואל, כמובן בת-שבע) מלאי חולשות, פגמים וגם עוצמות.
כולם, מתוארים דרך עינייו של דוד.
יש קטעים רבים, בעיקר על מערכת היחסים עם בת-שבע, שחוזרים על עצמם.
הקטעים בהם דוד מתייחס לארועים שארעו הרבה אחרי מותו, מוסיפים קריצה ועניין וגם מחשבה.
הציון שנתתי לספר, ניתן בעיקר עבור התרגום.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רחל
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

דויד שוכב על ערש דווי ויורה את חיציו בהיסטוריה היהודית. על יחסיו עם יונתן, על שאול על הפסל המפורסם הקרוי על שמו ומה לא.
מעולם לא נהניתי כך מספר עם מוטיבים תנ"כים כמו זה. הוא חד שנון, מצחיק ואכזרי. וכמובן אי אפשר לשכוח את אבישג השונמית, ללא ספק הדמות התנכית הסקסית ביותר.
מעולה

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

ספר "אוטוביוגרפי" אודות דוד המלך המגולל את סיפור חייו בזמן שהוא כבר זקן ונרגן.
באמת כמו שכתבו בביקורות לפני הוא מציג את דוד באלף ואחד דרכים שונות: פייטן רגיש, לוחם מרהיב, אב כושל, מאפיונר, איש אהבה ועוד.
חצי מהספר מכיל עובדות מן התנ"ך שבתור ילדים בבית ספר יסודי לא ידענו איך להתייחס אליהם ועכשיו בתור בוגרים אנחנו מבינים כמה עלילות רצח, אהבה, טלנובלה ואופרות סבון קיימות בתנ"ך.
רק בזמן שסיפרתי לחברים על הספר הבנתי כמה הוא מעשיר את הידע ונותן לקוראים פרספקטיבה אודות הספר הקדוש ביותר בעולם.
דוד המלך בספר זה הוא דמות חריפה, שנונה, צינית, נרגנת, אי אפשר שלא לאהוב אותו, פשוט הדמות המושלמת שמלאה ברבדים שונים.

מומלץ בחום

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

מי נתן הסמכה לג'זף הלר לעשות כזו קומדיה על חשבון התנך?
הספר מספר את סיפורו של דוד המלך ובין היתר את הדמויות שליוו אותו לאורך כל התקופה כולל הרמון הנשים.
קראתי חצי ולא יכולתי להמשיך מפאת השפה מפאת הצניות.
הספר הוא ריכול אחד גדול והשמצות אין סופיות של הדמויות.
בשביל גוז'ף הלר לאורך כל הספר האחד טיפש והשני מטומטם וכך זה ממשיך.אני לא אוהבת אף גבר שמתבטא ואומר "להשחיל בחורה" ואני מסרבת לקרוא הגיגים מסוג זה,זה לא תרבות בעיניי. חוויה נוראית...אצלי לגו'זף הלר יש מינוס כוכבים

לפני 14 שנים•חני
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

מאסטר-פיס!
יצירת מופת גאונית, שנונה, צינית, מבדרת.
דוד גאוותן, אך אינו טוען לצדיקות. הוא תופס את עצמו כיצור אנושי שמשתדל להיות טוב, ולרוב מצליח (גם אם סביבותיו אינם רואים זאת), וכך הוא מתאר את עצמו. אדם מוסרי ורודף שלום, על אף היותו לוחם מקצועי שהרג ברבבותיו.
הוא מתאר את נסיונותיו לתמרן בין הרצון להיות אהוב, לרצות את כולם, לבין התנהגות חכמה, לבין מוסריותו הגבוהה לבין תשוקותיו ונאנמנויות.
דוד, הסופר-אנושי, כועס על אלוהים ודורש את התנצלותו, בקרב שתיקה רועמת בין שניהם, ואינו מתכוון לוותר.

שליחתו של דוד את אוריה החתי למות בחזית המסוכנת וכן סליחתו לאמנון שעינה את אחותו תמר, מרחפות מעל ראשו, אך בבסיסו הוא מאוד רך, טוב, אבהי ואנושי, שהוא מצליח לעורר בנו אהדה לנוכח צרור הרעות והעונשים החמורים שפוקדים אותו.
תמיד הצליח להתעלות על רגשותיו לטובת התנהגות נאותה ותקינה פוליטית. וזו הגדולה שלו בעיני, לפי הסיפור שלפנינו.

נהנתי מכל רגע! התרגום - מושלם!

מומלץ לקרוא לפני או במקביל את ספר שמואל א ט"ז עד סוף שמואל ב'.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•פיית הספרים
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

נערך לאחרונה והועלה לסימניה בתאריך 9/10/18

איך זה מרגיש להיות מלך לוחם, לכאורה כל- יכול, שלרשותו עומדים כל העוצמה, הרכוש והנשים שלבו חפץ בהם? האם זה באמת כיף כמו שזה נשמע? הקריאה ב"אלוהים יודע" תספק לכם את התשובה.

בספרו המבריק אלוהים יודע ג'וזף הלר מעניק לקורא הצצה ל"יומנו" של דוד המלך, כפי שנכתב על ידיו בערוב ימיו. דוד של הלר מגולל בגוף ראשון את האוטוביוגרפיה הסוערת שלו, המקיפה את חייו גדושי ההרפתקאות , משחר נעוריו עד לימיו האחרונים , בעודו שוכב על ערש דווי , נזכר בעברו בגעגועים וממתין למותו ללא חמדה.

בדומה ליוסריאן, גיבורו הבלתי נשכח של "מלכוד 22", ספר הביכורים של ג'וזף הלר שפרסם אותו בכל העולם, דוד חש רוב הזמן לכוד במציאות מאיימת שנכפתה עליו, ומתרכז במאמצים לשרוד, בידיעה שאין לאן לברוח מהטירוף שמסביבו.

יחד עם דוד הגוסס אנו סוקרים את תחנות חייו ואת הקשרים המורכבים שלו עם מבחר דמויות משמעותיות. ביניהן: בת שבע (אהבה ממבט ראשון), שמואל הנביא (שנאה ממבט ראשון) ושאול המלך (אהבה עזה שהחמיצה לכדי יריבות ושנאת מוות).

כנרמז בשם הספר, אלוהים גם הוא דמות משמעותית שלה מערכת יחסים ארוכת שנים עם דוד, הכוללת הדרכה ומשימות שהאל מטיל עליו, ושיחות משעשעות בין השניים.

בשונה ממרבית היהודים החיים בסביבתו ובתקופתו, דוד אינו סוגד לאל, וגם לא ירא מפניו. כל אותם שירי תהילה חנפניים, שכתב דוד לכבוד אלוהים בספר תהילים, אינם כנים במיוחד. בעיני דוד של הלר, שאינו מצטיין בענווה יתירה, בכל התגלות אלוהית הוא והאל מגלגלים ביניהם שיחה כשני חברים ותיקים, בצורה הטבעית ביותר.

ככל שהולך הסיפור וקרב לקיצו, קולו של דוד המספר משתנה בהדרגה מקולו הבוטח והנלהב של נער תאב- חיים, אמיץ ושחצן, לקולו החלוש והרועד של קשיש נרגן ומלנכולי. האם כל זה היה כדאי? הקורא מוזמן להסיק בעצמו את המסקנה.

"באלוהים יודע" שוב מתגלה ההומור האירוני שובר הלב של ג'וזף הלר, חד כתער ומזוקק כיהלום. זהו הרומן ה"יהודי" ביותר שכתב הלר, ואחד הטובים שבהם. קליל ומלא עומק בו בזמן, משעשע, מרגש ומעורר מחשבה. רוצו לקרוא! ההנאה מובטחת.

.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דוריאן גריי
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

סיפורו של דוד המלך הוא הסיפור המלא והמרתק ביותר בתנ"ך. בכמה עשרות העמודים של סיפורו דוד משכנע כנגן ומשורר, רועה צאן עדין נפש, גיבור מלחמה, פושע נמלט, מאהב לוהט מזג, רקדן עממי, מאפיונר הגובה דמי פרוטקשן, מנהיג פלג עממי במלחמת אזרחים, רמטכ"ל, מלך טוב, מלך רע, מלך מודח ואבא כושל.
באופן טבעי הסיפור הצית את דמיונו של הלר, שהאריך ופירט את עוללות דוד, תוך נאמנות לעלילה המקורית ובלי לגרוע מהענין. הנקודה השלילית היחידה שמצאתי בספר היא תיאורי היגון הבלתי נגמרים של דוד הקשיש המבכה על מר גורלו, אבל ככה זה אצל פולנים.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•זהריקו
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“אחד הספרים המשעשעים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם, מומלץ בחום (לא התחברתי לאף ספר אחר שלו, זה היחיד שממ”

15/23
ביקורות על אלוהים יודע
הבאה
Dr38
לפני 13 שנים

“מעולה כתיבה מבריקה של הלר לעיתים עצוב עד דמעות אבל בעיקר, משעשע וחוצפני דלי של מים צוננים לפנים”