הביקורת נכתבה ביום שני, 25 באוקטובר, 2010
ע"י hagintlv
ע"י hagintlv
מירי רוזובסקי כתבה רומן. על תמר וערן האחים, שעל פני השטח הכל כאילו בסדר אבל בתכלס, מבעבע שם מעיין שורף שורף שורף. טוב, אז הם באו ממשפחה לא מתפקדת. ביג פאקינג דיל, תגידו? צודקים. כמעט כולם היום באים ממשפחות לא מתפקדות, אז מה החידוש פה? על העטיפה של הספר כתוב: "מירי רוזובסקי רוקחת מחומרי היומיום שיקוי משכר ורב־עוצמה, מכשף. את שפתה הדבירה, המוזיקלית, היא מלחינה, לא רק כותבת, והניגון שלה נוגע ומרעיד מיתר עמוק בלב." לא נעים לי להודות שבקריאת השורות האלו הרמתי גבה ואמרתי, מה זה השטויות האלו? באותה נשימה, הרשו לי להתנצל קבל עם ובלוג ולהגיד שצדקו… באמת חומרים של יומיום, א/נשים רגילים, לא מי יודע מה, לכאורה סתמיים לגמרי, ובכל זאת, הייתי מרותקת. במשך כל הקריאה (488 עמודים).
מרותקת אמנם, אבל עם מועקה כזאת, שהלכה רק שבוע אחרי שהנחתי את הספר בצד, לאחר שסיימתי לקרוא. הסתובבתי עם גוש בגרון, שנע לאזור הלב, ואז הצטרפו אליו 2 כתמים של כאב חד ליד העיניים, כאלו שמקבלים כשאוכלים גלידה קרה מהר, או שואפים מילקשייק או סמוט'י מהר מידי… נו זה של מיגרנה קשה, ולקח לי זמן עד שהבנתי מה קורה פה. מירי רוזובסקי הכניסה אותי לגמרי לתוך המשפחה הלא מתפקדת, שהתרחבה ונהייתה עוד יותר לא מתפקדת גם בזרועות החדשות שלה.
תמר נשואה לסופר מצליח או מפורסם (תלוי את מי שואלים), שבא ממשפחה צפונית, "old money" עם ייחוס כמו שאומרים אצלנו בשכונה. ואני , מה אני אומרת? אללה איסתור מכאלו. שמרני אלוהיי והרחק אותי מדברים שכאלו… אחיה הצעיר, הילד השבור, התחתן עם מישהי רק כי צריך כך נדמה לי . המסכן משכנע את עצמו לאורך כל הספר שהוא אוהב אותה או אחרות קודם, או מישהי אחרת באמצע, מתייסר. אוח, כמה ייסורים. תגידו, יש בכלל גברים כאלו עם כזה עולם רגשי מפותח? וחופר? ו"מרגיש" ? יש?!? אם יש כאן אחד כזה, בבקשה להרים את היד. מיד אני מפרסמת התנצלות עמוקה ופומבית.
אמא שלהם, חיה בללה לנד. מסכנה, לא אשמה. ואבא שלהם? הממ…. רק על זה אפשר לכתוב סימפוניה לכינור ופסנתר ב-4 ידיים. בלאגן. עוד באירופה (האמת, באמת עוד באירופה הוא היה קצת לא שייך), כמאמר המשורר. אז למה לקרוא? באמת למה. א' כי פתחתי מועדון קריאה וזה הספר הראשון שנבחר. אז, לא היתה לי ברירה. ב' כי באמת באמת זה מעניין, גם מרגש. מעיק, נכון, אבל אל תהיו קטנוניים. החיים הם לא כזה דבש anyway, הרי…
עדכון… אחרי הפגישה של מועדון הקריאה שלי
זה מדהים איך הדיעה שלך (שלי, אני מתכוונת) יכולה פתאום להיות מוטה. אחרי המפגש על הספר, השיחה והשיח ובלה בלה בלה, אני קוראת את מה שכתבתי וחושבת שאולי בעצם, איך נאמר, הספר הוא לא כזה מדכא… תראו, אני חשבתי שהספר הוא על חיים מפוספסים של א/נשים שמנסים להיאחז בכל כוחם כדי לצוף מעל פני האדמה. חלק מהחברים והחברות שלי במועדון הקריאה דווקא ראו את חייהם של חבורת "פעם בחיים" כתיקון והשלמה. ואולי הם צודקים, ולא אני? מי יודע? תקראו ואז תחליטו בעצמכם… הכי טוב
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
