ביקורת ספרותית על מלכים ג' מאת יוכי ברנדס
ספר מעולה

---

אוח… איך אני שמחה שקראתי אותו. מעולם, אבל מעולם לא אהבתי ככה סיפור תנכ”י. באמת. פשוט עונג צרוף היה לי. וזה לא מובן אליו. אני הייתי תלמידה בינונית+ בכל המקצועות ההומניים. לא היה לי טוב עם המורות, בלשון המעטה, וגם בגלל המלל האינסופי שלהן ושל החומר הנלמד שלא התחברתי אליו. מלל שלא הבנתי, או שהפרשנות (הלא מקובלת) שלי ושאלותיי המפקפקות לא התקבלו בברכה. מעולם.

אז למורות שלי (לתנ”ך וספרות) ולי היו מעט, איך נקרא לזה בלשון עדינה, חילוקי דיעות… שהסתיימו תמיד במפח נפש (מצידי) למרות שמעולם, אבל מעולם לא השארתי לעצמי את דיעותיי הנחרצות, עקשניות, (אובר) פמניסטיות ולעיתים מייגעות. ואולם, אילו, רק אילו היו מציגות בפניי את הסיפור באופן כזה חתרני, כמו שהוצג בספרה של יוכי ברנדס, אז אולי הייתי קצת יותר מתעניינת ופחות נרגנת אז. אולי. אני לא יודעת…

בכל אופן, מה שקרה הוא, שאחרי שסיימתי לקרוא את הספר, עברתי למקור, קרי, שמואל א, שמואל ב, מלכים א, מלכים ב. לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שפתחתי ספר תנ”ך מרצוני החופשי ומתוך כמיהה. ערגה ממש, כי פתאום זה עניין אותי וגם כדי לבדוק האם המקור והפרשנות זהים הם. זה הרגיש קצת כמו הספר (תנ”ך) והסרט שעשו בעקבותיו (מלכים ג’ של יוכי ברנדס).

במלכים ג’ מוצגות הנשים באופן אחר מזה שמוצגות בתנ”ך. אני לא בטוחה שאני מסכימה לגמרי עם יוכי ברנדס, אני לא בטוחה שאהבתי לחלוטין את ההתייחסות, אבל זה הרבה יותר טוב לי. כי היא לפחות קיימת, מורגשת. בשיעורי התנ”ך שלי לנשים תמיד היו 4 תפקידים, פחות או יותר- הן היו שוליות, משניות, או בלתי נראות, או שהן זונות או שאונסים אותן, וכמובן תככניות. בקיצור, חד מימדיות ושטוחות. לאף אחת אין אף פעם רגשות. ואם יש אז לא מתעכבים “לדבר אותם”.

הספר כתוב כטרילוגיה. הראשונה מתארת את חיי הרווקות של המלך שלומעם, לימים ירבעם, טרם היותו מלך, עם המון חלקים חסרים, פאזל שלא ברור איך ייפתר. מיכל בת שאול, אשת דוד המלך היא הגיבורה של הטרילוגיה השניה. ופה מוצעת חתרנות נוספת (מקסים!!! פשוט גרמה לי להתאהב בדמותה) והסתכלות מחודשת על בית דוד למול בית שאול. בסוף החלק הזה כבר שנאתי את דוד מלך ישראל, ובכיתי על מות מלכנו האהוב שאול ושושלתו המפוארת והצנועה. בחלק השלישי מתוארים חייו הבוגרים של ירבעם המלך, וכל הפאזל מתגלה במלוא תפארתו.

אהבתי מאוד את המניפולציה הרגשית שיוכי ברנדס הצליחה לעשות לי כקוראת, ספקנית, פקפקנית (יש מילה כזו?), כזו שצריך להרוויח את העניין שנוצר בה (כלומר בי). ההזדהות שלי עם מיכל, שקודם, כל מה שחשבתי או ידעתי עליה היה בערך ‘נו, זו שצחקה לדוד’, או המחשבה שהתתהפכה לי על מלכותו של דוד ואח”כ של שלמה, בנו, שווה הכל. הרגשות שעברו בי במהלך הקריאה היו מהסוג של: לא עוד “דוד מלך ישראל”, או “האיש הקטן שניצח את גולית הענק”, “שלמה החכם באדם”. ועוד כאלו מין. נדמה שכל מה שעבר לברנדס בראש הוא לשבור מיתוסים ולשחוט כמה שיותר פרות. בעיקר קדושות.

מעניין הוא שאני בגיל (או בשלב בחיי) שאין לי סבלנות או סובלנות לפרובוקציות ועושיהן. אממה, הפרובוקציה שעושה ברנדס במלכים ג’ פשוט נעמה לי עד מאוד. כי היא כתובה נעים, קריא, זורמת וכל כך שונה מהמקור. הדרש שבחרה לפְּשַט פשוט המס אותי. אני מרגישה שאני מודה לה ממש על החוויה המתקנת לשיעורי התנ”ך הכושלים שהיו לי בחיי. מי יודע, אולי בכלל אני בעד מקצועות הומנים לגמרי?

תקראו. לגמרי תקראו

» ביקורות נוספות של hagintlv
» ביקורות נוספות על מלכים ג'