יגאל סרנה מחלק את ספרו האחרון "פשוטעור" לעונות השנה ובדיוק כמו בסרט הקוריאני הנהדר גם כאן העונות משחקות תפקיד משנה מורגש.

אביב - קצר כאבחת חרב - סוף. הפוך לניצת - נכבה. (באמת קצר פה כל כך האביב)
קיץ - ארוך ארוך שסוחט ממך החוצה כל נקבובית ומנקה ממך את כל הסחלה
סתיו - נגמר מהר במן קריצה וחיוך אל המהלכים הבאים שהמספר רוקם בינו לבינו ומשתף את בנו בהם
חורף - שגם הוא נגמר בחטף ובחובו אופטימיות חשובה להמשך "בהיותה וגם בלכתה" / "דבר אחד ניתן ואחר נלקח"

סרנה פותח עם פרפרזה על אבחנה של טולסטוי מתוך אנה קרנינה, מציין זאת רק כדי לסגור עם פרפרזה משלי.

הזדהות... גם אני כמוהו מן הנפרדים המדברים, מדברים כדי להנכיח את הנפרדת, לחיות אותה מחדש ומחדש לסבול את הכאב, כמו כדי לקיחת יסור דתי והכרחי על עצמך - לגאולה. הוא חותם בכך שיש אנשים שחוו פרידה כזאת והבינו את מה שאירע להם ויש כאלה שעברו ולא הבינו כלום. אז לא רק שהבנתי באופן רעיוני את הגלוי אלא גם את הנחבא. איך שלא יתגלגלו הדברים (בינו לבין "נטע") תמיד תהיה שמחה גדולה באהבה המדויקת הזאת שהייתה ואבדה (כנראה לעולם) על הלימוד שבה.

הספר מלווה למכביר בהסתכלויות מדויקות שנכתבו ביד קלה ומרחפת ובו בזמן בכובד ראש או כמו שאמרו עליו "עיתונאי המצויד בעט של סופר וסופר המצויד ביכולת איסוף של עיתונאי" (כשקיבל את פרס סוקולוב).

"זוגות הם דבר שאתה מרבה להתבונן בו כשאתה נפרד. בחלקם אתה מביט באימה כשהם רבים או כעורים או כבויים. באחרים אתה מביט בסקרנות. מנסה להבחין ברמזי הכיליון האורב בכל התחלה."

זו הסתכלות שתופסת כל סקרן מלידה שהחיים לא הצליחו לכבות.

אהבתי גם את הפתיחות ה כמעט פאראפילית והבלתי מזיקה (לאף אחד)

"עכשיו אני עומד תחת המים. פעם, פעמיים, ארבע פעמים ביום. כשאני מאונן אני רואה גבר זר, לפעמים תייר גבה קומה, בהיר ויפה, שמזיין את נטע. שניהם נלהבים בתוך המעשה, נרעשים כמוני הצופה בהם."

או תחושות החסר האלה אשר מתוארות היטב:

"זה החדר המשותף הראשון שלנו וכשאני מכבה את האור ליד מיטתי, נדלקת מנורת המצח של בני ממסעותיו. הוא קורא ספר ואני נרדם, כילד ליד אביו הקורא."
חילוף תפקידים לרגע חלומי ובו בעת מכמיר לב (המספר נדמה ככָּמֵהַ לבלתי אפשרי)

"אך אין נטע נעקרת ממחשבתי גם בפנסיון. נדמה לי גם בני מהרהר בשלו. שנינו, כל אחד בדרכו, הוגים בהן כעולי רגל בשמה של עיר קדושה."
גם הקיום הרגיל על מצבי הצבירה שבהם במציאות האפרורית ארוגה נכון לתוך שלושת הסיפורים הגדולים [שתי הנשים ומצבו הלא פשוט (או ה פשוטעור) של המספר] שמבוטא בפחדים קמאיים או כפי שהמספר מיטיב לדייק פעם אחת מני פעמים רבות כהתקף פרנואידי בדרך למונטנגרו.

מאד שמחתי לגלות גם פנינים של אחרים שנכנסו (כל כך במקום) כמו אחד השירים של אורית גידלי.

אֲהוּבִי פָּרוּשׂ מוּלִי
רֹאשׁוֹ בְּמִסְגֶּרֶת הַכַּר
לוּ הָיָה לִי כֶּסֶף הָיִיתִי
שׂוֹכֶרֶת עֶשְׂרִים נְעָרוֹת
לְקַנֵּא.

לסיום, עד כמה שהוא פותח וחושף (כשמו "פשוטעור"), והוא באמת עושה זאת, הוא עדיין שומר לעצמו דברים. הגנה? לספר הבא? - תהא התשובה אשר תהיה כל כך מובן ולגיטימי.

יגאל פתח בפרפרזה אז אגמור באחת משלי הלקוחה מאלתרמן ("נשבעתי עיני") על הספר "פֶּקַח" של יהודה ויזן; קראתי טובים יותר ממנו אך לא קראתי כמוהו. ומשכך "פשוטעור" הנו ספר המקור השני הכי טוב שקראתי ב 2016.


המתורגם הוא "בית יעקוביאן" של עלאא אל-אסואני

[{(%^&$#)}]

אינני מבקר ספרות, אין לי כוונות להתיימר, בטח שלא להתחזות לכזה. לא אספלר לכם ספוילרים, לא אספר על עצמי יותר בעזרת אנקדוטות מתקשרות ופחות על הספר כמו בהספדים על מת, ולא על קורותיי במסווה של כ"דרך אגב" כמו כורך וקושר ביני-בינן-ובין פֶּקַח למען אפגין משיכות עט או נקישות אצבעות במקלדת. אף לא אקבע אם טוב הוא או אם רע. יש כאן די והותר מאלה שעושים זאת לאין שיעור טוב ממני. פשוט, אומר זאת כך; מכשתגיעו לפרק ה' לא תוכלו להניח אותו מן היד, כי ספר שכתוב בסגנון כזה טרם קראתם, זה לבד ימשוך אתכם כמו הייתם דובים וְפֶּקַח יערת דבש. ובמשפט סיכום קצר; קראתי ספרים טובים ממנו אך עד עתה לא קראתי כמוהו.

אז זהו, זה עתה גמרתי לקרוא את הספר, כמו שחלקכם יודעים המינגווי הוא גיבור גדול שלי, אבל הספר הזה הוא הספר הכי פחות טוב שארנסט כתב, מדובר על הארי מורגן שמבריח סחורות ואנשים מקובה לפלורידה דרך זרם הגולף - הוא עושה זאת בעיקר על מנת לנסות ולהחזיק את המשפחה הלא מתפקדת שלו, כמו בכל הספרים של א.ה האלכוהול נשפך כמים והים והבר הם שני מקומות ההתרחשות.

הספר כמעט לכל אורכו שיעמם אותי בנחרצות ואם אינכם נמנים עם מעריציו הגדולים - כדאי שתוותרו - כי מדובר בבזבוז זמן ובהחלט לא מדובר כאן בספר שלא ניתן להניח מהיד - נהפוכו.

לקראת סופו, שני קטעים בכל זאת שבו אותי ולכן בסיכום כללי כן היה כדאי לקרוא את הספר:

עמ' 223 - "היו שקפצו את הקפיצה הגדולה מדירתם או מחלון המשרד; אחרים גמרו בשקט בתוך מוסך כפול סגור כשהמנוע פועל; אחרים נעזרו במסורת הלאומית של קולט או סמית-אנד-ווסון; אותם מכשירים בנויים היטב המחסלים נדודי שינה, מסלקים חרטות, מרפאים סרטן, מונעים פשיטות רגל ופוערים פתח ליציאה ממצבים בלתי נסבלים על ידי לחץ קל באצבע; האבזרים האמריקאיים הנפלאים האלה שכל כך קל לשאתם, שתוצאת פעולתם מובטחת, שעיצובם כה מתאים לניפוץ החלום האמריקאי כשהוא הופך לסיוט, וחסרונם היחיד הוא הבלגן שהקרובים צריכים לנקות אחר כך".

* "קולט" ו "סמית-אנד-ווסון" - שני יצרני האקדחים הכי גדולים בארה"ב.

** כידוע המינגווי עצמו התאבד ביריה.

עוד קטע יפה עמ' 229 - "מעניין איך אדי יתנהג אם נתחתן. נראה לי שהוא היה מסתובב עם מישהי צעירה יותר. כנראה שככה הם בנויים, ואנחנו לא שולטות בזה יותר משהם שולטים בזה. אני פשוט רוצה הרבה מזה וזה עושה לי הרגשה טובה, ולהיות מישהו אחר או מישהו חדש לא משנה כלום בעצם. זה רק "זה", ואם הם עושים לך את זה. את תאהבי אותם תמיד. אני מתכוונת תאהבי אותו גבר. אבל הם לא בנויים ככה. הם רוצים מישהי חדשה, או מישהי צעירה, או מישהי שהם לא יכולים להשיג, או מישהי שנראית כמו מישהי אחרת. ואם את שחורת שיער הם רוצים בלונדינית. ואם את בלונדינית הם מחפשים ג'ינג'ית. ואם את ג'ינג'ית, אז משהו אחר. בחורה יהודייה, אולי, ואם באמת נמאס להם אז הם רוצים סינית או לסביות או אלוהים יודע מה".

"גרטה גרבו של שירת העולם" - זו לשון ההכרזה שבה זיכה אותנו היומון האיטלקי לה רפובליקה. כך פותח את אחרית הדבר סטניסלב בארנצ'ק ומוסיף ומלמד אותנו שויסלבה היא אולי המשוררת שכתבה הכי מעט שירים מכל משורר שאי פעם זכה בנובל, היא המעיטה בכתיבה מתוך איזשהו שיקול דעת - אבל כל שיר שלה מגלה עולם שאנו מצויים בו ולא תמיד שמים לב אליו, כל שיר שלה נוגע במהותי לתקופת חיינו וכל שיר חושף בפני הקורא את עומק המחשבה הבלתי מתפשר שלה.

שלושה שירים מעוררים שמבליטים את עומק המחשבה של ויסלבה שימבורסקה.

האהבה הראשונה

האהבה הראשונה,
אומרים,
חשובה מכולן.
אכן ארוע רומנטי עד מאד,
אבל לא במקרה שלי.

היה משהו בינינו ולא היה,
ארע ופרח לו.

ידי לא רועדות
כשאני מוצאת באקראי מזכרות קטנות
וצרור מכתבים קשורים בחוט דק,
- אפילו לא בסרט.

פגישתנו, האחת, כעבור שנים
שיחה בין שני כסאות
ליד שולחן צונן.

אהבות אחרות
נושמות עמוק בקרבי עד היום.
זו חסרת נשימה אפילו כדי להאנח.

אבל דווקא מפני שהיא כזאת,
בכוחה מה שאין עדיין בכח האחרות:
שכוחה,
לא מופיעה אפילו בחלום,
מסגלת אותי אל המוות.


דוגמה

סופה
תלשה בלילה את העלים מהעץ
מלבד עלה אחד,
שנותר,
כדי להתנענע כסולן על העץ העירום.

בדוגמה זו
מפגינה האלימות,
שאמנם כן -
היא אוהבת לחמוד לצון לעתים.


כף היד

עשרים ושבע עצמות,
שלושים וחמישה שרירים,
קרוב לאלפים תאי עצבים
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתוב את "מין קמפף"
או את "פו הדב".

וואו איזה ספר!

נתחיל בזה שהיום כבר לא כותבים ספרים כאלה, וזו הסיבה העיקרית שאני ממעט לקרוא ספרות עכשווית, אין לי ספק שאני מפספס דברים טובים פה ושם, אבל, האמינו לי שאני מרוויח יותר משאני מפסיד.

בספר דרים אלה לצד אלה דמויות גדולות מהחיים, נשגבות ממש, כמו ההגמון מיריל של דיניה, לצד דמויות תלושות, אומללות, מהסחי של החברה. ז'ן ולז'ן הוא אחד הגיבורים הספרותיים המפעימים והמורכבים ביותר שנכתב אודותם, מן הדמויות האלה שמתאהבים בהם, וכל אימת שהוא נתון בסכנה חש עצמו הקורא כאילו הסכנה עצמה אורבת לו עצמו.

ברשותכם שני ציטוטים מרחיבי מחשבה ואולי מעוררי חשק לכמה מכם - בנוגע להרגשות פנימיות שאנו חווים לעתים נדירות:

"התרחשה בקרבו תנועה בלתי ניתנת לתיאור, שאף אדם אינו חש בה יותר מאשר פעמיים-שלוש בחייו, מן עוית של המצפון, המטלטלת את כל אגפיו של הלב. עוית שמרכיביה הם הלעג, הצחוק והיאוש, ושניתן לכנות פרץ צחוק פנימי."

"אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב לאיזה רעיון, יותר משאפשר למנוע מהים לשוב אל החוף. המלח קורא לזה גאות; האשם מכנה זאת נקיפות מצפון."

התלבטתי אם בכלל לעלות סקירה ל 'עלובי החיים', שכן, אורון המכונה (לא חשוב) כבר כתב על הספר את אחת הסקירות היפות והמלאות ביותר שנכתבו כאן, ובכל זאת החלטתי לתת מילה משלי מתוגברת מילה של ויקטור הוגו (הציטוטים).

לא הרבה ספרים הרחיבו את לבי - הספר הזה כן! על אף רגעיו הפומפוזים והסנטימנטאלים.

מאד מתאים לבני נוער שהמהפכה של ישראל תלויה בעיקר בהם, המהפכה זקוקה עכשיו ללהט, והלהט הטבעי ביותר הוא להט הנעורים.

"אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות."

את הספר קראתי לפני איזה עשרים שנה בערך ולא זכרתי ממנו הרבה, רק שהוא אסופת סיפורים מצויינת, זכרתי גם את הסיפור הנפלא 'חיי' ועוד איזה משפט וחצי מהסיפור 'בביקעה' שבו שואלת ליפה למה גם תינוקות סובלים לפני מותם, את סבלם של המבוגרים היא מבינה כי באה למחול על חטאותם, על כך עונה לה זקן נווד שאי אפשר לדעת הכול ושלציפור אין ארבע כנפיים כי ניתנו לה רק שתיים כי גם בשתיים אפשר לעוף, כך גם האדם הוא אומר לה, לא הכול הוא יכול לדעת, אלא רק חצי או רבע, כמה שנחוץ לו כדי לחיות את חייו, וזכרתי את המשפטים האלה בגלל שעל אף פשטותם יש בהם הרבה עומק, ובגללם קראתי בספר שוב. בסיפור 'ההגמון' יפה יפה מתאר צ'כוב בכמה שורות קצרות את ההרגשה המזופתת שאתה שב הביתה ממקום גלות שבו כל-כך התגעגעת לדבר מה במולדת שאיננו כבר כשם שאתה זוכר אותו ואליו כל-כך ערגת. לאורך כל הספר שזורה בקיאותו וידענותו העמוקה של הסופר בנצרות, בחגיהם, בתפילותם ובימים החשובים שלהם - לעתים זה מייגע ולעתים זה מרגיש כמו הרחבת אופקים גרידא - ובמחשבה שלישית אחרי דקות זה נשכח מעצמו. עוד דבר חד שכדאי לשים לב אליו הוא השפה הלא שיפוטיתשעושה צ'כוב בדמויות, כמו: שיהיו רעים וטיפשים ככל שיהיו - אין כאילו בידי המספר מידות מוסר נהוגות ואין הוא שופט אותם לא לקולא ולא לחומרא - הוא רק מספר את סיפור גיבוריו ונותן לנו הקוראים להחליט בהם. דבר נוסף שניכר הוא הגעגוע העז שאנשים נתקפים בו למולדתם בשיבתם במקום גלות אם מרצונם ואם בעל כורחם.

באחרית דבר של נילי מירסקי היא מספרת סיפור משעשע על הפסנתרן הרוסי סרגיי רחמנינוב ששמו יצא למרחקים שכדי לקדם את עצמו בא לשמוע עצה מלב טולסטוי, טולסטוי לא התרשם מנגינתו ושילח אותו בעלבונו, שלושים שנה לא הצליח רחמנינוב להתנחם עד שצ'כוב אמר לו: "מן הסתם היתה קיבתו של טולסטוי מקולקלת באותו יום, ותו לא. אילו באת אליו בפעם אחרת, היתה תגובתו שונה בתכלית."

ספר שעל פי רבים נחשב כיצירת מופת אולטימטיבית אך בעיני הסיפור בינוני , לא יותר מזה , הדמויות משעממות , הדיאלוגים לא תופסים אותך - לא בשנינות , לא בהומור ולא בתחכום , אף על פי שכתוב טוב כיוון שהסופר הוא טוב - הסיפור די חלש ובעיניי לא שווה את הקריאה .

מדובר "בעוד" ספר מאת הגאון אנטון צ'כוב שכבר רבות דובר בו , גם כאן באתר , "פריחה שנתאחרה" טומן בחובו ארבעה סיפורים שלכאורה אין קשר בינהם , אבל למעשה ארבעתם משלימים שאלות ותשובות בנוגע לאהבה ויחסים .

נפלא , עמוק ומותיר רושם ,
האיש היה גאון בכל רמ"ח
איבריו ושס"ה גידיו ,
לכל מי שאוהב שירה
מומלץ בחום !