• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פרספוליס

פרספוליס

מאת מרג'אן סטראפי

הביקורת של כלשהי

תמונה של כלשהי
דירוגדירוג
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2005
סדרה:פרספוליס #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
דיאנושקה
לפני 14 שנים

“לא קראתי את הספר אך ראיתי את הסרט ואני בטוחה שהוא לפחות טוב כמו הסרט שהייה מדהים!”

9/10
ביקורות על פרספוליס
הבאה
RedFox

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

נוקב, שנון וחכם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של כלשהי

כלשהי

חברה מזה 18 שנים
35 ביקורות•1 נבחרות•150 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•תרגום (נוער)
תמונה של כלשהי
כלשהי
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות35
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה150
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת18ספרות מקורית3תרגום (נוער)3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של כלשהי

הכותלי

הכותלי

נל זינק

זה ספר שנורא מעניין לכתוב עליו, כי הוא מאוד לא בינוני אבל בכל זאת, אי אפשר להכריז עליו בפה מלא כספר טוב.
זה ספר שלפעמים את עוקבת אחריו כמו זיקוק שמקפץ לך מול העיניים, לפעמים את קוראת אותו בחוסר סבלנות קל וברגעים מסוימים את מצליחה להרגיש הלימה כי פתאום הוא אומר משהו נכון בדיוק ברגע שלא ציפית.
כבר בשלב מוקדם אמרתי לעצמי: זאת סאטירה. מתי אמרתי את זה? כשלדמויות היו רגשות לא מותאמים לסיטואציה. כשהן עצמן מתייחסות לדרמה של חייהן בשעשוע.
סטיבן וטיפאני מודעים לכל רומן וזיון באקס-טריטוריה של הנישואין שלהם וההתייחסות שלהם לזה קלילה לחלוטין. חיי נישואין יכולים לעבוד, אומרת לנו נל זינק, אם לא לוקחים אותם ברצינות יתרה.
בכל אופן, זה גם עקב האכילס של הרומן: אין לו גרעין רגשי, אתה לא בוכה וכועס עם הדמויות. גם כשהן נהנות, זאת מרגישה כמו הנאה מסוכרייה, משהו שלא מחלחל אל הנפש. 
דבר נוסף שהתחיל לעייף הוא המסעיות של הדמויות - סטיבן וטיפאני מטלטלים ממקום למקום, ממדינה למדינה, מנוף לנוף. אני יכולה להבין את זה גם כמשהו תמטי: הכל מסביב זז ומשתנה כל הזמן אבל היחסים ביניהם תמיד נשארים אותו דבר. אבל יש משהו בתזזיתיות הזאת שהרגיש לי כמו תנועה לשם תנועה; הסופרת רוצה להעיף את העלילה לכל מקום, להפוך אותה לתוססת ומסחיפה וככה לתת לנו תחושה של רוחב-יריעה ובשר באופן שלא בטוח שנובע מהסיפור עצמו.
אבל לפעמים נטמעתי לחלוטין בעולם המשעשע-מדכדך (משכשך?) של טיפאני. והיו משפטים מושלמים שרציתי לגזור לשמור ולזכור. אז זה לא שאני מצטערת שקראתי את הספר הזה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•כלשהי
מצרפי המקרים

מצרפי המקרים

יואב בלום

זה מסוג הספרים שאני חושבת שהיו יכולים להתממש בצורה טובה יותר בתור סרט. זו לא דרך לומר שהספר הזה צריך להיגרס; אחרי הכל אם ספר גורם לך לרצות לראות אותו מקבל צורה גשמית זה דבר ממש טוב בשבילו. אני פשוט מרגישה שהטיפול בעולם הפנימי של הדמויות לא היה עשיר ובעולם הקולנוע, ממלכת הרמיזות והסאבטקסט, היינו יכולים להרוויח סרט מקורי ויפה מבלי להרגיש שמשהו חסר. אז כן, אם אדם לא מסוגל לייצר מציאות פנימית מעניינת, עדיף שייפנה ליצירת עולם חיצוני שמרמז על עולם פנימי (הכותבת היא סטודנטית לקולנוע אז כנראה שזאת לא בדיוק ירידה).

לפני 8 שנים•
★★★★★
•כלשהי
פרויקט רוזי

פרויקט רוזי

גרהם סימסיון

אני קצת מצטערת שלא טסתי השנה לחו"ל, כי אני חושבת שממש הייתי נהנית מהספר הזה בטיסה.
אבל רצה הגורל וקראתי אותו בבית, כשכל הפגמים שלו חשופים לעיניי ולא מוסווים על ידי רחפנות אופיינית לטיסות.
אולי חוסר ההתלהבות שלי מהספר נובע מטעם ספרותי שמיוחד לי (כי משום מה הציון הממוצע שלו באתר עומד על ארבעה כוכבים): יכול להיות שקשה לי לאהוב ספר שהדובר שלו הוא בעל תסמונת אספרגר. כשהדובר הוא בעל תסמונת אספרגר, אין ניסוחים וירטואוזיים, אין תיאורים קולחים שנשפכים על הדף. ובאופן אישי, קשה לי לקרוא ספר שכתוב בשפה כל כך לקונית. הטקסט לא יפה בעיניי, אין משפטים שהתעכבתי עליהם פעם נוספת. זה הרגיש יותר כמו לקרוא תסריט.
ו, איזה קטע, בעמוד התודות כתוב שהספר התחיל כתסריט שפותח בעת לימודי תסריטאות!
(הרגשתי שזה תסריטי מדי לפני שגיליתי את זה!)
מסקנה: תמיד לסמוך על תחושת הבטן שלי.

אולי לא מדובר בספר עד כדי כך גרוע שאני מעדיפה שיתפקד כתחתית לצלחת מאשר כחומר קריאה, אבל הוא קליל בצורה בלתי נסבלת, הוא לא מעורר מחשבה, וזה מעצבן, כי טריגר האספרגר מתעתע בקורא התמים בחנות הספרים, שיוצא מנקודת הנחה שספר בו הגיבור הוא בעל תסמונת אספרגר לא יכול להיות קומדיה רומנטית (כי בגדול אין בתסמונת שום דבר קומי או רומנטי? אני מניחה שהלוקים בה סבלו לא מעט בחייהם, ובספר אין שום זכר לסבל הזה. והגיבור לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא יוכל לחיות בבועה בלתי חדירה).


הספר לא אמין בעליל - לאנשים עם תסמונת אספרגר יש נטייה לדבר הרבה על נושא שמעניין אותם. ממש הרבה. כל כך הרבה עד שלפעמים נדמה שהפתרון היחיד הוא ניתוח להסרת אוזניים (וכן, אני מדברת מניסיון). בספר היו בעיקר דיבורים כלליים - אזכורים כלליים על גנטיקה ואייקידו. ואני שואלת: באמת? באמת נראה לכם שאספי היה מסתפק בכמה מילים על תחום שהוא כל עולמו? אבל היי, איזה קטע, אם ניכנס לפרטים הקטנים והמשמימים להדיוט המצוי, הקוראים פשוט ייסגרו את הספר, לא ימליצו עליו לחבריהם והוא לא יהיה רב מכר. באסה.

וכל האנשים כאן שמוקסמים מהדמות - אני מתערבת על זה שרובם במציאות היו מתרחקים מאדם כזה. זה נורא נחמד לחבב אנשים כאלה על הנייר, אבל העובדה היא שבמציאות הם בדרך כלל מאוד בודדים.

ציטוט מעמוד התודות:
""פרוייקט רוזי" נכתב במהירות."
זה מסביר הרבה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•כלשהי
מיתוס היופי

מיתוס היופי

נעמי וולף

איך יודעים שספר הוא טוב? כשגם כעבור כמה חודשים מהרגע שסיימת אותו, אתה עדיין חושב עליו מפעם לפעם.
מעולם לא יצא לי לקרוא טקסט כל כך מרוכז על המנגנון המפלצתי שעומד מאחורי תפיסת היופי. חייבת לציין שהופתעתי לגלות שישנן סיבות כלכליות ופוליטיות לדבר שלפעמים נראה שכמעט ואינו נגוע בציניות - היש דבר טהור מיופי? - סיבות שמספקות הבנה עמוקה על נוכחותם של המושכים בחוטים אי שם מאחורי הקלעים.
אני חושבת שהספר הוא "רק" טוב מאוד ולא מצוין בגלל הדידקטיות שלו - הוא פונה אל ההיגיון וכתוב בטון קר רוח. שזה בסדר גמור, אבל אני חושבת שאם בסוף הספר היה פרק עם אסופת טקסטים של נשים שכותבות ממקור ראשון על קיום בתוך גוף של אישה בעולם שבו אישה היא קודם כל גוף ורק אז דברים אחרים, הוא היה יכול להיות נפלא.

*וואו, תמונת הפרופיל שלי ממש אירונית פתאום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•כלשהי
יומן חורף

יומן חורף

פול אוסטר

למען הפרוטוקול: קראתי את הספר באנגלית, אבל בהנחה שהתרגום טוב לא צריך להיות הבדל בין הספרים.
זה לא ספר מעניין מאוד או מבריק במיוחד. לא, זה ספר על חיים של בן אדם. בן אדם אמיתי, לא דמות.
מה כבר אפשר לצפות מחיים של בן אדם? הרי חיים של בן אדם תמיד יהיו פחות מעניינים מחיים של דמות.
אם אתם מחפשים לקרוא ספר מסעיר שירדוף אתכם בשנתכם - תמשיכו ישר עד הסוף למדף הפיקשן, אם אתם סתם סקרנים שרוצים לדעת איך זה להיות בן אדם אחר - מה אנשים [אמיתיים] אחרים מרגישים וחושבים ורואים - הספר הזה יצליח לגרום לכם לגמור אותו.
פול אוסטר מצליח ללכוד את ההרגשות הקטנות שהרבה מאוד פעמים חומקות מתחת לפני השטח, כל אותן הרגשות קטנות שאין להן שם.
כדי לכתוב אוטוביוגרפיה צריך זיכרון מצוין ואני מוכרחה להודות ששלו מרשים בדייקנותו, ועל כך אני קצת מקנאה.
יש רגעים שהספר מעניין, אבל יש גם רגעים שהוא פחות, כמו החיים עצמם. אבל הוא תמיד תמיד כתוב יפה.
לפעמים זה הרגיש קצת כמו לקרוא בלוג. בלוג משובח, אבל עדיין בלוג. ואם כבר לקרוא בלוג - עדיף שיהיה מודפס, פחות הורס את העיניים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•כלשהי
גבר חלומותי

גבר חלומותי

קרטיס סיטנפלד

כל מי שאי פעם הרגיש זקן בתוך גופו הצעיר, כל מי שצפה בכולם מהצד, כל מי שלא הצליח לחבב ולהתחבב, כל מי שהנעורים היו בשבילו עול של ממש - ההכרח ליהנות מול חוסר היכולת - הספר הזה הוא בשבילכם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•כלשהי
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

"מוות לסירוגין" הוא רעיון שנכתבה סביבו פרוזה כדי להצדיק את הוצאתו לאור. אבל, כאמור, רעיון שלא זוכה ליחס אישי, נשאר בגדר הגוּת כללית ולא מעמיקה.
לפרקים נדמה כאילו סאראמאגו היה כל כך מרוצה מעצמו בזמן הכתיבה שהוא אפילו לא טרח לתדלק את הרעיון במיני-רעיונות כדי לשמור על הגחלת("לעזאזל, אני כל כך טוב, הם יסלחו לי על זה"). המחשבות המעניינות בעקבות הספר נגמרו לי בעמ' 50 בערך; ברגע שהבנתי את הקווים הכלליים של העלילה (המאוד דלה, יש לציין), התפשטה בי תחושה כללית של חוסר פואנטה.

העלילה. העלילה. אפשר לסכם אותה כך (זהירות, ספוילר): אין מוות. יש מוות. מודיעים למתים העתידיים על מותם העתידי באמצעות מכתבים. אדם אחד ניצח את המערכת. סוף מפתיע (שאותי לא הפתיע כלל, כחלק מהמחשבות של-עד-עמ'-50, השתעשעתי גם בתרחיש הזה).
ברגע שחלה תפנית בהתנהגותה של גברת מוות, התעייפתי. זה כל כך מעייף לגלות שהכול הולך להיגמר בנימה אנושית וחמימה. עוד ספר comfort zone שלא מעז לעקור את צירי החשיבה אלא ללטף את אלו הרגילים. בראיה הכוללת, הספר לא מעורר מחשבה כפי שאולי עלול להצטייר מהתרשמות מהכריכה האחורית. המסקנות של סארמאגו מאוד צפויות; היעדר מוות הוא מתכון לכאוס. הוא לא מבשר אף בשורה.
נראה כי סאראמגו רצה לענות לעצמו על כמה שאלות ("מה היה קורה אם לא היה מוות? מה היה קורה אם אנשים היו יודעים מתי הם ימותו"?) ואז נזכר שהוא סופר, אז כדאי להלביש על זה פרוזה, ככה, על הדרך. יוצא שהספר מרגיש כמו ניסוי שמרכיביו תלושים זה מזה (אין שום חוט שמקשר בין המרכיבים לכדי יצירה קוהרנטית, אלא יותר כתיבה בנקודות, כמו עבודת גמר בסוציולוגיה). סאראמגו לא טרח ליצור תשתית הגיונית – קורה X (אנשים מפסיקים למות), קורה Y(אנשים חוזרים למות ומקבלים מכתב שבוע לפני מותם), אך אין נקודת קישור בין ה-X ל-Y, אלא סתם רצף לא ברור של אירועים.

ניתן לסכם את תובנותיו של סארמאגו כך: "מוות הוא טוב בערך כמו החיים, אנשים לא אוהבים שמודיעים להם מתי הם מתים". לא מצאתי כאן ספרות גדולה, יותר דיווח עיתונאי (החצי הראשון) וכללי. סאראמגו מתאר את העולם שהוא כותב עליו, אך לא את האנשים שבעולם. החלק הראשון היה נטול דמויות לחלוטין ונשמע רוב הזמן כמו אגדת עם, האווירה הכללית הייתה אווירת "לפני שנים רבות בארץ רחוקה...". האנשים שכבר מתוארים, מתוארים בקווים כלליים מאוד, הם חסרי אפיון או אישיות, הם רק שופרות למסירת פרטים ויצירת מצג שווא של התרחשות.
ובכן, אין התרחשות. אל תצפו לאחת. הספר נראה כמו טיוטה ראשונית מאוד, מתווה רעיונות כלליים לרומן.

בנוסף, נותרים קצוות פתוחים שגורמים לרומן הנ"ל להיראות חובבני אף יותר: מדוע מוות לא הצליחה לשלוח לצ'לן את המכתב שמבשר על מותו? כי הוא מנגן יפה? כי זה ממלא עוד עמודים? כי ככה?

בנוסף2#, המניעים ברומן מגוחכים עד כאב, זה כאילו סאראמגו בכוח רצה לכתוב על משהו, אך לא היה לו מושג איך להגיע אליו אז הוא אלתר ברגע האחרון. למשל; הוא רצה לכתוב על היעדר מוות. יפה. עכשיו, איך הוא יתרץ את היעדר המוות בפני הקוראים? נכון מאוד, אנשים הפסיקו למות בגלל שגברת מוות הנכבדה רצתה לעשות "ניסוי חברתי". בואו נתעלם לרגע מהפתרון העלילתי נטול היצירתיות והמביש בעליבותו ("ניסוי חברתי"? כמה אפי. מזל שהוא לא כתב שהיא לוקחת קורסים בפסיכולוגיה חברתית) - יש כאן סתירה רצינית לכל מה שהמוות אמורה לייצג."ניסוי חברתי" - היש אנושי מזה? מוות לא אמורה להטריד את עצמה ב"מה אם" משום שמתוקף תפקידה היא אמורה לדעת "מה אם". אה, וזה גם צעד נורא לא לוגי. המהות שלה נסתרת על ימין ועל שמאל; הדילוגים התכופים בין אנושיות מוקצנת לבין על-אנושיות קרה ומחושבת גורמים לספר להפוך לבליל מחופף למדיי.

אגב, הרעיון לא גאוני (קראתי כאן קצת ביקורות ובכולן כולם היללו את הרעיון). סאראמגו לא יצר עולם בדיוני, אלא בסך הכול גרע מהעולם הנוכחי מרכיב אחד (התמותה). בני אלמוות הם ממש לא רעיון חדש בספרות, אין צורך להלל את אדון סאראמגו לשווא.

למה שלושה כוכבים? כי לא מתו לי תאי מוח במהלך הקריאה, זה סתם יהיה מוגזם.
(אבל כן, לחלוטין ממתי לסירוגין משעמום).

לפני 14 שנים•
★★★★★
•כלשהי
חתונות של אחרים

חתונות של אחרים

נואה הולי

עזבתי באמצע. הדמות הראשית היא קלישאה מהלכת על שתיים: הצלמת העמוקה והמופנמת שלא סומכת על אנשים כי היא ראתה כבר הכול או משהו, אלא שאז, הו אז, היא פוגשת גבר שמרפא את ליבה הקפוא. או משהו. לא באמת עקבתי אחרי הספר, הוא היה מביך מדיי.

כמו כן, היו כל מיני תובנות חדשניות על חתונות - שזה בולשיט, שטויות במיץ וכו'. בנוסף, היו קלישאות על צילום, אם אני לא טועה. על זה שמצלמה לוכדת רגע או משהו בסגנון.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•כלשהי
הנסיך הקטן (2002)

הנסיך הקטן (2002)

אנטואן דה סנט-אכזיפרי (אכזופרי)

הגעתי למסקנה מאוד עצובה; לעולם לא אוהב את "הנסיך הקטן" כפי שהייתי אוהבת אותו לולא היה קלאסיקה חובקת עולם.
הוא ספר קטן בבסיסו, הוא לא אפי ולא עושה לך תוהו ובוהו במוח.
אם לומר את האמת, ממש קשה לי לראות אנשים שנוהגים בדיוק כמו המבוגרים שמושמים ללעג בספר מעריצים את הספר הזה.

אני חושבת שהספר די אבד מהאפקט שלו, קשה לי לראות ספר כה יפה הופך לאוסף ציטטות עבור אנשים מסוימים (זה הזמן להגיד כי ספר הוא הרבה יותר מסך מילותיו) ולמין ספר חכמת-חיים סטייל "האליכמאי" הקלישאתי.

מעצבנים אותי במיוחד אנשים שחושבים כי הנסיך הקטן הוא משל. אז לא, הוא אינו משל; הוא הדבר עצמו.

לפני 15 שנים•כלשהי

ביקורות נוספות על "פרספוליס"

פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

הרבה נאמר אודות ספרי הקומיקס. ישנם דברים נעימים יותר ונעימים פחות. בין היתר, נוצרה סביב הז'אנר הזה טענה שטוענת שספרי קומיקס הם בשביל ילדים, שתמונות זה משהו שרק ילדים יכולים להינות ממנו ושהקומיקס נחשב כ'ספרות זולה'.
ובצדק. כל הסופרים שלומפרים האלו וגיבורי העל זה באמת מתאים יותר לילדים מאשר למבוגרים. תודו. ולכן אני משער שככה זה הגיע לידי מצב שהקומיקס קיבל סטיגמה לא נעימה משלו. שתתאים רק לו.
אז זהו שלא. לא כולם כאלו. אם תסתכלו סביב ותתחילו קצת לחשוב מחוץ לקופסא, תגלו שיש ספרי קומיקס בוגרים, כאלו שכן יכולים להתאים לילדים ולבני נוער אך נחשבים לספרות טובה ומושקעת לא פחות מספרות רגילה ולא מאוירת. לדבר הזה יש שם: 'פרוזה מאוירת'. ואני דווקא חושב שהשם הזה מתאים יופי לספרי הקומיקס החריגים.
פרספוליס הוא אחד מבין ספרי הקומיקס האלו.
ועדיין, יש אנשים שאיכשהו כל העניין הזה עם קומיקס וילדים נשאר תקוע להם עמוק עמוק בראש והם לא מסוגלים להפסיק לחשוב ככה. עובדה שכשחזרתי מהספריה ואמא שלי שאלה אותי איזה ספרים לקחתי, אמרתי לה שלקחתי קומיקס. אמרתי את זה בשמחה מפני שזה נראה לי מרענן לקרוא מדי פעם כאלו ספרים, גם קצת שונה ומיוחד. אבל נראה שלאמי אין אותו קו מחשבה כמו שלי ולכן, למרבה ההפתעה, היא החמיצה פנים. לקח לי ולאחותי שעה שלמה (שעה שלמה!) לשכנע אותה שהספר הזה הוא לא מה שהיא חושבת שזה.
באמת. סיפור אמיתי. דוגמא מוצלחת למה שהדגמתי לפני.

שם רע יצא גם לאיראן. אומרים עליה שכולם שם מחבלים, שכולם שם שונאים יהודים (ובמיוחד את ישראל) שהחיים שם לא משהו ושמתייחסים לנשים כמו זונות (סליחה מראש על הגסות) ושהם צריכות לשמור על הצניעות, להסתובב עם רעלה ושלגברים יש את הזכות המלאה לקבל את ההחלטות בבית (ולא רק) ושהם יכולים פחות להצטנע ובלה בלה בלה...
ובצדק. זה באמת מה שקורה שם. או ליתר דיוק: רק הדברים שאיראן רוצה שנדע. ובאמת, היא הצליחה בזה. עכשיו כולם חושבים שפרסים הם מלוכלכים וקמצנים ואף אחד שם לא מתקלח או מסתובב עם חיוך על הפנים או אודם על השפתיים...
אבל- מה שאיראן רוצה להסתיר, זה את החצי השני. החצי היפה יותר, האופטימי יותר, חצי הכוס המלאה. שכן יש שם אנשים שמחים, שהם כן יכולים לנסוע לחו"ל ולצאת מהמדינה לזמן קצר, שכן יש שם מסיבות וחגיגות ושיש גם אנשים שמתנגדים לשלטון וכן רוצים להסתובב בבגדים מודרניים יותר ושהדבר האחרון שהם חושבים עליו זה להרוג אותנו, כי טכנית עירק יותר קרובה (וגם השלטונות האיראניים) אבל אפילו אם לא היתה מלחמה, אני חושב שהאיראנים לא היו חושבים בכלל על אפשרות לשנוא אותנו. כי ברצינות, מה כבר עשינו להם?

הספר 'פרספוליס' של סטראפי מרג'אן נותן לנו הוכחה ניצחת שיש ספרי קומיקס טובים ושאיראן היא לא מה שחושבים עליה.

הרומן הזה הוא בעצם רומן אוטוביוגרפי. כלומר, סטרפי מרג'אן מספרת בו על החיים שלה כילידת איראן, בצורה קצת שונה ומרעננת: בקומיקס.
בדיוקן אקזוטי ומרתק היא טווה על דף נייר את חייה הפעלתניים ומלאי התהפוכות. מפני שהיא מספרת על ילדותה, אז הסיפור יראה לכם אולי מעט תמים- אך אל תטעו! לדעתי זה דווקא מה שהופך את הספר הזה למרגש כל כך. בסיפורה היא מתייחסת בעיקר להוריה, לסבתה, לקרוביה, להרוגי המלחמה ולשכניה, היא גם מספרת המון על השלטונות הנוקשים ואל הדיקטטורה שגורלו של אדם המעז להתנגד אליה, הוא גזר דין מוות, ושאפילו שהיא בסך הכל ילדה קטנה שבקושי מבינה, היא צריכה ללבוש רעלה ולהתנהג בצניעות.
במשך הסיפור אנו מתוודעים רבות גם אל אופיה המרדני של מרג'אן ועל הנסיונות הנועזים, האמיצים, הנואשים ווהכמעט חסרי כל סיכוי (לפחות לדעת הסובבים אותה) לחולל מהפיכה.

נהנתי מאוד מהספר ולדעתי העובדה שהוא מאויר, רק מטיבה עימו. ולמרות שהיו רגעים לא מעטים שהיה לי חיוך על הפנים ושצחקתי בקול, היו גם רגעים שבהם בכיתי לא מעט ושהתרגשתי הרבה מאוד מהאומץ והכנות והיצירתיות שסטרפי מרג'אן מפגינה בעוז רוח.
ולדעתי השילוב בין הצחוק והבכי, הקלילות והרגש- רק הפכו את הספר לטוב יותר ולתת לו אווירה אמיתית אך גם אופטימית.
בנוסף, גם למדתי רבות על החיים המדויקים יותר באיראן. יותר משלמדתי במשך כל החיים שלי מכל מני ספרים אחרים בנושא. אני לא חושב שזה בגלל הקומיקס שלכאורה הרבה טוענים שבגלל שהוא קליל ושיש בו ציורים, אז זה נכנס יותר טוב לראש. לא, זה לא בגלל זה. זה בגלל הסופרת. הסופרת שמציגה בכנות ובפתיחות את סיפור חייה. בכזה כישרון. ובכזו אמת.
אני מוחא לה כפיים, באמת.

אז למי שבל זאת עדיין לא השתכנע ולמי שעדיין יש לו דיעות קדומות לגבי הקומיקס והספרות המאוירת (או על איראן) אז הוא מוזמן לקרוא את הספר 'פלא' מאת ר"ג פלאסיו ושאם הוא יאהב אותו, אז אין מצב שבעולם שהוא גם לא יאהב את 'פרספוליס' מאת סטרפי מרג'אן.
פשוט ספרות טובה. הלוואי עליי שכל ספר יהיה כזה.

נ.ב- קראתי גם את פרספוליס 2. אין מילים. כל כך שונה מפרספוליס 1 אך עדיין פשוט מעולה. מומלץ מאוד. אולי אפילו אכתוב גם ביקורת עליו בימים האחרונים.
אולי.
בינתיים אני אסתפק בביקורת הזו ואני חושב שהמסר שהעברתי, היה מובן וברור ושאין עוד כל צורך לחזור על דבריי בשנית.

שלום שלום ונתראה למפגש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

זהו אחד הספרים המפוכחים שקראתי, הוא כתוב מנקודת מבטה של נערה באיראן של לא לפני כל כך הרבה זמן, והיא מספרת את סיפורה האישי על החוויות שלה בתקופת חילופי השלטון באיראן כשסאדאם חוסיין היה בעירק. הסיפור מלא זוועות ודברים מטורפים שאין אפשר לדמיין, והחיבור של הכתוב עם איורים בשחור לבן מגבירים את הרושם של התקופה האפלה הזו בדברי ימי איראן.
סטראפי מספרת על עצמה, כך שהסיפור הוא מעין יומן, אך בניגוד ליומנים אחרים הוא אינו חוטא בדברים לא קשורים, אלא כולו כמו להב חד שחותך בבשר, הוא מטלטל את הקורא בין הפרקים ומציג את הזוועות, הרצח, האונס שחוו אזרחי המדינה. סטראפי כותבת הכל בלשון לא מתפשרת, כמו בניתוח חירום רפואי, היא לא חוסכת מאיתנו ולא מתחסדת כלל וזה מרגיש שהיא פותחת פצעים עמוקים עד מאוד בחייה ובחיי משפחתה.
התיאורים הוויזואליים למרות פשטותם ואולי בזכות פשטותם הופכים את הספר הזה למשהו אחר, לא עוד ספר היסטוריה לא מעניין ולא מרגש, לא עוד יומני נערה או קשקוש כזה או אחר, אלא זהו הדבר האמיתי, הסיפור בעיניה הרכות של נערה צעירה שהופכות להיות חכמות ונושאות איתן את נוראות המלחמה ואת קשיי דרך החתחתים שהיא עברה במסע המשפחתי שלה בתוך הזוועות באיראן של שנות ה-80 של המאה ה-20.
סטראפי מתבגרת לתוך עולם קשה ונחשפת לאינספור התנסויות לא קלות ומספרת עליהן בגוף ראשון בלי פשרות, בגרותה הופכת למעין בבואה לעולם בני הנוער של אותה התקופה באיראן ובאירופה. סטראפי כותבת בצורה בהירה שאפשר בקלות להתחבר לאישיותה וכשהיא נתקלת בבעיה הקורא מיד מנסה לחשוב מה הוא היה עושה בסיטואציה שלה.
הקריאה המטלטלת הזו, זורמת וקולחת כמו לשמוע מישהו שעומד מולך ומספר לך על החיים הקשים שעברו עליו. הספר לדעתי מאוד חשוב, והלוואי שכל ספרי ההיסטוריה היו יכולים להיות כמותו.
הפעם לא אאחל תהנו...

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Braveheart
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

כאשר לקחתי את הספר מהספרייה לפני שנים אחדות לא חשבתי שאתאהב במחברת ובעלילה ברמה כזאת.

דבר ראשון, את הדבר הייחודי ביותר בספר אתם תראו ברגע שתהפכו דף ותראו את העמוד הראשון: ספר שכולו קומיקס אחד גדול בשחור ולבן. יש אנשים שיירתעו מהסגנון וירגישו כי הוא ילדותי, אבל אותי זה דווקא הדליק וסקרן אז המשכתי לקרוא.

גיליתי סיפור חיים דיי כבד על המהפכה באיראן על כל צדדיה הרעים והנוראיים, וסיפור אחד על ילדה אחת במשפחה ליברלית אחת בתוך כל הבלאגן הזה. אבל מרג'אן סטראפי, המחברת, באופטימיות מדהימה ובהומור מהנה הצליחה להעביר את הסיפור הכבד באופן משעשע וקליל להפליא. עם כל דף שקראתי נהנתי מחווית קריאה ייחודית שהייתי רוצה למצוא עוד כמוה בספרים לבוגרים.

מומלץ בהחלט לאוהבי סיפורי ביוגרפיה של אנשים, ולבעלי חוש הומור קליל :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל רוז
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

הספרים הכי טובים הם הספרים שמוצאים אותך..
וליום הולדתי ה16 או ה17 קיבלתי לידי את "פרספוליס" מחברת משפחה שידעה שאני פריקית קומיקס .
עד אז,לא בדיוק קראתי קומיקסים מהסוג הזה,יותר התעניינתי בדברים יותר קלילים , "מה לי ולאירן" חשבתי..אבל בלי לשפוט, התחלתי לקרוא.
נשאבתי פנימה. קודם כל נפתחו עיניי כי עד אז מה ידעתי על איראן? כלום, רק רעלות ואיום גרעיני.
לא ידעתי שמתחת לרעלות ולשחור מסתתרות דמויות עם ראש פתוח ועם השתוקקות לחופש,מוזיקה ומסיבות סודיות ואלכוהול שרוקחים במרתף . אנשים עם אידיאולוגיה ומלאי אהבה שרק רוצים לחיות ולהביע את דעתם.
עד היום אני לפעמים קוטפת את הספר מהמדף וקוראת פרק שניים. לומדים לאהוב את מרג'ן , והסקרנות שמתעוררת עקב העלילה לגבי איראן היא בלתי נמנעת. הספר השני גם מצוין ומומלץ למי שהתאהב במארג'ן הקטנה. קשה להאמין שזו אישה אמיתית שמספרת את הסיפור שלה..אבל זה אמיתי,והיא מדהימה. לשני הספרים יש מקום של כבוד על המדף.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•טלקה
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

ספר ציני וחמוד, קצרצר ונותן מבט כללי על איראן שלפני חומייני ועל מלחמת איראן-עירק. אהבתי את ההומור שמסתתר בין איוריה של הסופרת. הספר עשה את שלו וגרם לי לחוש אמפטיה לעם האיראני המדוכא.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אפרת
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

ממבט ראשון פֶּרְסֶפּוֹלִיס לא מצליח לשדר את הרצינות, הכנות, והביקורת הקשה שמנסה סטראפי מרג'אן להטיח בספר הזה.
סטראפי מרג'אן מצליחה להחדיר המון עומק לציורים הפשוטים ועם זאת הכל כך בעלי משמעות האלה -הם הצליחו להצחיק, לרגש ובמקרים מסויימים אפילו לעורר אנטגוניזם.
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הספר היא שלקח לי קצת זמן להתחבר למה שסטראפי מנסה להעביר, רק לקראת אמצע הספר עלה בדעתי כמה חבוי בתוך ספר ה"פרוזה המאויירת" הזה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•RedFox
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

כולו במינונים הנכונים מעניין משובח נוצרת תחושה של סרט רץ מולך ולא ספר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

חכם, כנה, כואב ומלא הומור. הציורים פשוטים מאד אבל מלאי חן. והסרט אפילו טוב יותר.
איזה יופי.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•999
פרספוליס

פרספוליס

מרג'אן סטראפי

לא קראתי את הספר אך ראיתי את הסרט ואני בטוחה שהוא לפחות טוב כמו הסרט שהייה מדהים!

לפני 14 שנים•דיאנושקה
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
פרספוליס

פרספוליס

מאת מרג'אן סטראפי

הביקורת של כלשהי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של כלשהי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 16 שנים

“ממבט ראשון פֶּרְסֶפּוֹלִיס לא מצליח לשדר את הרצינות, הכנות, והביקורת הקשה שמנסה סטראפי מרג'אן להטיח”