זהו אחד הספרים המפוכחים שקראתי, הוא כתוב מנקודת מבטה של נערה באיראן של לא לפני כל כך הרבה זמן, והיא מספרת את סיפורה האישי על החוויות שלה בתקופת חילופי השלטון באיראן כשסאדאם חוסיין היה בעירק. הסיפור מלא זוועות ודברים מטורפים שאין אפשר לדמיין, והחיבור של הכתוב עם איורים בשחור לבן מגבירים את הרושם של התקופה האפלה הזו בדברי ימי איראן.
סטראפי מספרת על עצמה, כך שהסיפור הוא מעין יומן, אך בניגוד ליומנים אחרים הוא אינו חוטא בדברים לא קשורים, אלא כולו כמו להב חד שחותך בבשר, הוא מטלטל את הקורא בין הפרקים ומציג את הזוועות, הרצח, האונס שחוו אזרחי המדינה. סטראפי כותבת הכל בלשון לא מתפשרת, כמו בניתוח חירום רפואי, היא לא חוסכת מאיתנו ולא מתחסדת כלל וזה מרגיש שהיא פותחת פצעים עמוקים עד מאוד בחייה ובחיי משפחתה.
התיאורים הוויזואליים למרות פשטותם ואולי בזכות פשטותם הופכים את הספר הזה למשהו אחר, לא עוד ספר היסטוריה לא מעניין ולא מרגש, לא עוד יומני נערה או קשקוש כזה או אחר, אלא זהו הדבר האמיתי, הסיפור בעיניה הרכות של נערה צעירה שהופכות להיות חכמות ונושאות איתן את נוראות המלחמה ואת קשיי דרך החתחתים שהיא עברה במסע המשפחתי שלה בתוך הזוועות באיראן של שנות ה-80 של המאה ה-20.
סטראפי מתבגרת לתוך עולם קשה ונחשפת לאינספור התנסויות לא קלות ומספרת עליהן בגוף ראשון בלי פשרות, בגרותה הופכת למעין בבואה לעולם בני הנוער של אותה התקופה באיראן ובאירופה. סטראפי כותבת בצורה בהירה שאפשר בקלות להתחבר לאישיותה וכשהיא נתקלת בבעיה הקורא מיד מנסה לחשוב מה הוא היה עושה בסיטואציה שלה.
הקריאה המטלטלת הזו, זורמת וקולחת כמו לשמוע מישהו שעומד מולך ומספר לך על החיים הקשים שעברו עליו. הספר לדעתי מאוד חשוב, והלוואי שכל ספרי ההיסטוריה היו יכולים להיות כמותו.
הפעם לא אאחל תהנו...


















