ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 29 בספטמבר, 2009
ע"י קואלית
ע"י קואלית
איזה ספר מקסים ומרגש!
הספר בעצם מתחיל מהסוף, מנקודת מבטו של טרונד, אלמן בן 67.
טרונד החליט להתנתק מכל מה שקשור לעברו ועבר לגור בביקתה מבודדת באמצע היער, לא רחוק מהגבול עם שוודיה.
היתקלות עם שכן בשעת לילה מאוחרת מחזירה אותו לזכרונות ילדותו ולקיץ אחד במיוחד בחברת אביו.
הפרקים לא ארוכים והם לסירוגין - פעם פרק מההווה ופעם פרק מהעבר.
לכל אורך הספר יש התעסקות בסוגיות הרגישות שביחסים בתוך המשפחה, יחסי אב ובן ואחים, בבחינת המיניות תוך כדי התבגרות והרעיון של "להיות גבר", במיוחד בעיני אבא.
התיאורים בספר כל כך מקסימים ומרגשים שאפשר ממש להרגיש את החורף והשלג עוברים מבעד לדפים (אפילו בימים חמים כאלה).
הציטוטים שהבאתי הם קטעים ארוכים מפני שפשוט כל התיאורים יפים ומרגשים. מקווה שתחשבו כמוני.
מומלץ בחום.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"השמש זרחה. ישבתי על ספסל השייטים האחורי בעיניים עצומות אל מול האור ואל מול פרצופו המוכר של אבי בשעה שחתר בתנועות מיומנות, וחשבתי איזה מין הרגשה זו לאבד את החיים בגיל צעיר כל כך. לאבד את החיים, כאילו החזקת ביצה בידך, ופתאום היא החליקה, נפלה ארצה והתנפצה, וידעתי שלא ייתכן שמרגישים משהו בכלל. מי שמת - מת, אבל בשבריר השניה הזה שלפני; אם אתה מבין אז שהכל נגמר, איזה מין הרגשה זאת. היה שם פתח צר, כמו דלת קצת-קצת פתוחה, וניסיתי להידחק לתוכו משום שרציתי להיכנס, ואור זהוב עלה מפס השמש כנגד העפעפיים שלי, ולפתע החלקתי פנימה, וללא שום ספק הייתי בפנים כהרף עין, והדבר לא הפחיד אותי בכלל, רק הייתי עצוב והשתוממתי על הדממה ששררה בכל. כשפקחתי את העיניים נותרה בי התחושה."
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מידי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום שאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה. כל מה שנותר לך לעשות הוא להיות מנומס ולחייך ולהימנע ממחשבות פרנואידיות, משום שהם מדברים עליך ולא משנה מה תעשה, זה בלתי נמנע, וגם אתה בעצמך היית נוהג כך".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"מה שאני עושה, ועל כך מעולם לא סיפרתי לאיש, בכל פעם שאני צריך לעשות משהו שחורג ממשימות היומיום, אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי כיצד אבי היה עושה זאת או כיצד ראיתי אותו עושה זאת, ואחר כך אני מחקה את התנועות שלו עד שאני נכנס לקצב הנכון, והמשימה נפרשת לפני ומתבהרת, כך עשיתי מיום שאני זוכר, כאילו הסוד טמון ביחסו של הגוף לדבר שצריך להיעשות, מתוך איזון מסויים בנקודת הפתיחה, כמו לגעת בקרש קפיצה למרחק והחישובים השקולים כמה הרבה או כמה מעט צריך בשניה שלפני, והמנגנון הפנימי שיש לכל משימהף תחילה זה ואחר כך זה, ברצף הטמון בכל מטלה, אפשר אפילו לומר שהעבודה כבר קיימת בתורתה המוגמרת, ועל הגוף המתנועע מוטל להסיט הצידה וילון כדי שהצופה יוכל לקרוא הכל. הצופה הוא אני, ומי שאני רואה לנגד עיני וקורא את תנועותיו הוא גבר כבן ארבעים, כגילו של אבי כשראיתי אותו בפעם האחרונה, כשאני הייתי בן חמש עשרה והוא נעלם מחיי לתמיד. בשבילי לעולם לא יהיה מבוגר יותר".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"אם יש לך זיכרון טוב אתה יכול ללמוד הרבה מצפייה בסרטים, אתה יכול לראות איך אנשים עושים דברים כפי שנעשו תמיד, אבל בסרטים של היום לא רואים הרבה עבודה, יש בהם רק רעיונות. רעיונות דלים ומשהו שהם קוראים לו הומור, הכל צריך להיות משעשע בימינו. אבל אני שונא שמבדרים אותי, אין לי פנאי לזה".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"...הבטתי החוצה על המיים שזרמו על פנינו והתערסלו ישר מתחת לחלון. הם זרחו ונצנצו כמו אלפי כוכבים, אולי כמו שביל החלב מתישהו בסתיו כשהוא שוצף-קוצף הלטה ומתעקל בתוך הלילה בזרם שאין לו סוף, ואתה יכול לשכב בחוץ ליד הפיורד בחשכה הגדולה, גבך צמוד לצוק התלול והחלקלק, ולבהות בשמיים עד שהעיניים כואבות ואתה חש בכובד היקום הלוחץ על חזך עד שכמעט אינך יכול לנשום, או להיפך, אתה נישא מעלה ופשוט נעלם לבלי שוב כמו פתית של בשר אדם בתוך ריק אינסופי. עצם המחשבה על זה גרמה לך להיעלם קצת".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"אם אהפוך להיות גיבור חיי או שאחר יחזיק במעמד זה, זאת יראו הדפים האלה" (פתיח של דיקנס). היא מחייכת שוב ואומרת: "תמיד חשבתי שמילות הפתיחה האלה קצת קודרות משום שהן מרמזות שלא בהכרח נהיה אנחנו הדמויות הראשיות בחיינו שלנו. לא הבנתי איך זה יכול להיות, צשהו נורא כל כך; מעין חיי רפאים שבמהלכם לא אוכל לעשות דבר אלא להביט במי שתפסה את מקומי ואולי לשנוא אותה מאוד ולקנא בה על הכל, ולא אוכל לעשות דבר בנידון, משום שבשלב כלשהו נפלתי מחוץ לחיי, כמו שנופלים ממושב של מטוס, ככה דמיינתי את זה לעצמי, נפלתי לחלל האויר וריחפתי שם בחופשיות ולא הצלחתי לחזור, ואחרת ישבה קשורה במושב שלי, אף שהמקום שייך לי והכרטיס בידי".
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
