עוצר נשימה, יוצא מן הכלל, יפהפה, מקסים, יוצא דופן, נפלא, מרתק, מקסים, יצירת מופת, מופנם, עוכר שלווה, עצור, מרגש, מינימליסטי, ענק, שקוף כמו מזג אוויר סגרירי, צונן כמו אגם קפוא, בודד כמו בקתה באמצע היער, עצוב כמו איש מזדקן, מוכה כמו חלון ברוח, אפור כמו שלג עכור, טראגי כמו אסון משפחתי, נטוש כמו נער שמשקיף מהחלון על הדמות המתרחקת, קשור כמו האהבה בין אב לבן, מטלטל כמו גזעי עץ ששטים במי הנהר, מלא סודות כמו עבר שנקבר, מואר כמו עלים בשמש קיץ, יוצאים לגנוב סוסים.
יוצאים לגנוב סוסים, זה משפט המפתח המקשר בין העבר להווה.
העלילה נעה בין שלושה צירי זמן. הציר הראשון הוא ההווה של סוף האלף, כשבציביליזציה, רחוק מן הבקתה של טרונד, מתכוננים לבואו של באג אלפיים. אבל טרונד של ההווה, רחוק מן הדאגה הטכנולוגית הזאת, מחלים נפשית מתאונת דרכים שהרגה את אשתו, מנסה לשרוד את השנים הבאות בחיים פשוטים בעומק היער. הוא בן שישים ושבע, צעיר דיו כדי לחיות עוד שנים, מבקש את השלווה שבעשיית הדברים הבסיסיים. הוא חי בודד בבקתה שדורשת זוג ידיים עובדות, תיקונים, שיפוצים, צביעה, כביסה ביד והליכה לטיול עם כלבתו לירה.
לילה אחד הוא פוגש בשכנו והפגישה המוזרה מעוררת את זיכרונותיו, שהם הציר השני של העלילה. הזיכרונות הם מקיץ אחד ב-1948, כשהכיבוש הנאצי היה כמו גלד שקשה להסיר, אבל קל להסתיר, וטרונד מגיע עם אביו אל בקתה ביער כדי לבלות איתו בעסקי אב ובן בטבע. טרונד מתיידד עם יון, נער מקומי מוזר, אבל טרגדיה איומה מפרה את השלווה וחושפת את הציר השלישי של העלילה.
בציר השלישי, עוסק הספר בזיכרונות מן המלחמה.
מה יש בספר הזה שהופך אותו ליצירת מופת. אינני יודעת. אבל כבר אחרי קריאת העמוד הראשון אני יודעת, כי הטקסט החסכני והמפואר הזה, המנוכר והקורע לב, החושפני והמרומז, הוא ספר גדול.
בשנים האחרונות הוצפו הוצאות הספרים ביצירות נורדיות מכל הסוגים, רובן מסוגת המתח ומיעוטן ספרות יפה. לא התפעלתי.
קראתי עוד ועוד ספרים שבאו ממחוזות הקור רק מפני שהבטיחו לי תעלומה שעוד לא פיצחתי, שבאה מסקנדינביה, כאילו פירוש הדבר הבטחה אקזוטית מוסווית בקרירות אפלולית, שונה, מעורפלת.
לא מצאתי בין כל הספרים הללו ספר ששווה לדבר עליו, חוץ מהספרים של יו נסבו ואלה של קארין פוסום, שגם הם מחוייבים לסוגה.
הסופר היחיד שהפיל אותי ארצה היה לארס סובי כריסטנסן, עם ספרו "חצי אח", שהוא וירטואוזי בכל עמוד ועמוד. ועכשיו הספר הזה.
מקריאת הביוגרפיה של פר פטרסון, מתברר כי הוריו, אחיו ואחיינו נהרגו על סיפון מעבורת שעלתה באש ב-1990, טרגדיה שבוודאי השפיעה על מושאי כתיבתו.
דווקא כשאני כותבת סקירה (ביקורת איננה המילה הנכונה במקרה זה) על יצירה גדולה כל כך, אני מרגישה נטולת מילים. הספר מהדהד בי וממלא אותי יראת כבוד, הערצה וגם קנאה.
כן, גם קנאה.