ביקורת ספרותית על בינת השכוי - ספריה לעם #244 מאת אביגדור דגן
ספר מעולה

---

זהו סיפורו של רופא קשיש המתגורר בכפר במזרח אירופה. הוא מתפרנס מהארכת ימיהם של תושבי הכפר והקלה על מכאוביהם, ומפגשיו והיכרותו עם אנשי הכפר מביאים אותו לשמש גם כמגשר, מפייס ופסיכולוג. את הרופא מלווה פדרו, תרנגול טורדני שמלבד הקטנת בעליו עסוק ללא הרף בהצגת פילוסופיית החיים הנהנתנית שלו. בעוד שהרופא צופה בחולמנות על העולם, רגיש לכל תת-גוון, מתגעגע לרעייתו המנוחה ומטפח תקוות לאהבה חדשה, התרנגול הפרקטי מקבל בכל יום את פני השמש בהתלהבות, כאילו עלה השחר על יומו הראשון והאחרון.

“בינת השכוי" הוא מארג עדין-עדין של ספרות פואטית, שכולה אהבת האדם ואהבת העולם. עיניו של הרופא מבחינות בתהליכים נסתרים, כמו המוהל העולה בגזעי העצים ונותן להם חיים, וליבו שמח במה שעיניו רואות. היכולת להבחין בפרטים טריויאליים לכאורה, והחדווה שבמציאתם בהם דבקה גם בקורא. הספר מפציר בנו להתענג על קריאה נוספת בו ומזמין אותנו להסתייע בו ברגעים קשים.

רק ציטוט יכול להמחיש את יפי הכתיבה של אביגדור דגן, והציטוט המרגש הזה מביא להתעלות של ממש. יתכן שאלה מילות האהבה היפות ביותר שקראתי מעודי:

“אנה. כעץ נטוע עמוק באדמה החמה הייתי בקרבה. כאדמה, שממנה עולה המוהל אל הגזע ואל כל הענפים, הייתה היא בקרבי. יחדיו יכולנו לשאת הרים כאילו נשאנו חלוקי-אבן בכפות-ידינו; יכולנו לטחון סלעים בין שני לבותינו, שפעמו יחדיו והתמזגו בהלמות אחת. בלילות היינו יורדים יחדיו אל העמוקות שבבארות, כדי לשתות ממעיינות-החיים הזכים כבדולח. הצמחנו כנפיים וריחפנו גבוה-גבוה מעל לכפר ושבנו קטועי-נשימה אל קן ביתנו. ובבוקר, כשהתעוררנו לקול שירו של פדרו, המשבח יפיו של יום, שוב התחיל העולם רוקד סביבנו. העולם חולל ואנו חוללנו עמו" (עמ' 18).

הרבה ספרים ניסו להסביר לנו שהאושר האמיתי נמצא מתחת לאף שלנו ורובם חטאו לקיטש, הטפת מוסר, המוניות ורוחניקיות בגרוש. אביגדור דגן מצליח היכן שאחרים כשלו, והוא עושה זאת בספר מינימליסטי בן 190 עמודים שגובל בשלמות.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על בינת השכוי - ספריה לעם #244