****


כל ההתמכרויות שלי בחיים נמשכות, לשמחתי, רק תקופות קצרות. התחלתי לעשן והפסקתי אחרי שנתיים, פשוט כי זה כבר נראה לי סתם אידיוטי. אחרי עשרה קרמבו לעונה אני כבר באמת לא מתלהב יותר. תפוחים, מסטיקים, משחקים במחשב, "האח הגדול", קולנוע, פייסבוק, סמים קלים - את כולם עברתי, הבנתי, קניתי את החולצה, המשכתי הלאה. זה לא שאני מואס בכל דבר וזורק - היי, אני נשוי כבר תשע שנים ולא נמאס לי בכלל. רק התמכרויות פשוט לא תופסות אצלי. אין לי אישיות התמכרותית.
אבל עדיין, כשמשהו תופס אותי, הוא תופס כמעט מייד את כל הזמן הפנוי שלי - וגם חלקים נרחבים מהזמן הלא פנוי. כשספר שובה אותי בקסמו, אז אני קורא אותו, אוכל אותו, שותה אותו בכל שנייה אפשרית. אני הולך וקורא (כן כן, אני מהפסיכים האלה שנתקעים בעמודים או עומדים פתאום ברחוב עם ספר ביד כמו סטודנט שמתכונן בדרך לבחינה), יושב וקורא, באוטובוס הלוך וחזור לעבודה, בשירותים, לפעמים גם במקלחת אם אני מצליח לארגן קונסטרוקציה מעניינת לזה. אני כמו ג'אנקי של הספר הזה. אשתי יודעת שכשאני קורא היא מצליחה להוציא ממני הסכמה לדברים שבהכרה צלולה לעולם לא היו זוכים לאישור. היא שואלת, אני מהנהן מבלי משים, יומיים אחר כך יש לנו גמדים מפורצלן בגינה.
והנה מגיע אמנון דנקנר עם הספר הזה ושמו המסקרן. הוא ישב אצלי על המדף, ושום זמן לא נראה כמו הזמן הנכון להתחיל אותו. כל פעם התחלתי איזה ספר אחר, אבל הוא חיכה בסבלנות. בקיץ לקחתי אותו לחופשה בעכו, קראתי שלושה עמודים, אבל לא נסחפתי. חשבתי, אולי בגלל שבחופש אני הכי עסוק, צריך לעשות דברים, לרדת לבריכה, ילדים, בלגנים. נחכה לשיגרה. והתחלתי אותו שוב אחרי שבועיים, שוב כמה עמודים, וכלום. לפני עשרה ימים רוקנתי את התיק שלי מכל הספרים האחרים, והחלטתי לתת לו צ'אנס אמיתי.
והנה אני, מתרווח על הכורסה ומתחיל לקרוא. אוקיי, ילד בשנות החמישים, ירושלים, עברית עשירה ויפה, סיפור מעניין, דמויות צבעוניות, כל המרכיבים הנכונים. אבל כל חמש דקות אני קם, לוקח אפרסק מהמקרר, חוזר, קורא עוד שלוש שורות, הולך לראות מה נהייה בפייסבוק, חוזר, עוד שני עמודים, ונזכר שצריך ללכת לדואר לשלוח מכתב לביטוח לאומי..
שוב ושוב, כמו חברה שנמאס לי לצאת איתה, הספר הזה הפך לטורח במקום להנאה. כל הזמן רק מצאתי תירוצים לזנוח אותו ולעשות דברים אחרים. מצאתי את עצמי אשכרה הולך ברחוב כשהספר ביד שלי, האצבע תחובה בעמוד הנכון, בלי לרצות להרים אותו אל העיניים ולקרוא.
בקצרה, ניסיתי. בחיי שניסיתי. קראתי בערך 250 עמודים במאמץ רב, שכולם כתובים יפה, ובאמת שאין בהם שום דבר רע. לא נחרתי בבוז כפי שקורה לי כשאני קורא איזו מטאפורה מופלצת או משפט שגוי תחבירית. הכול היה בסדר, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה הזאת, שכל מה שבא לי להגיד זה "אני מצטער מתוקה, זו לא את, זה אני. נפלת עליי בזמן לא טוב. את באמת מתוקה, ואין לי אף אחת אחרת, אבל אני לא מרגיש כלפייך מה שהייתי באמת רוצה להרגיש" (ועוד ועוד קלישאות משומשות, אבל נכונות).
כשאני נכנס לרובד העמוק יותר של למה לא הצלחתי לצלוח את הספר הזה, או למה אני בכלל משתמש במילה "לצלוח" כשאני מדבר על ספר, משל היה תעלה או מכשול, אני חושב שבכל זאת, בדיוק כמו הבחורה הזאת, זה לא רק אני. זה גם הספר בעצמו. זה נכון שיש בו לכאורה את כל המרכיבים הנכונים, הסיפור, התעלומה, הדמויות, השפה. אבל משהו בצירוף שלהם היה נראה לי כמו משהו מזוייף שמנסה להתחזות לאותנטי. השפה הירושלמית-שורשית הזאת (שהיתה וודאי חלק אמיתי מחייו של דנקנר כשהיה ילד) היתה כמו סירופ מתוק מדי שהיחס הלא-נכון בינו לבין המים בכוס הפך את המיץ למתוק מדי, שלא לומר קצת גועלי. במקום להתרגש מהסיפור, מצאתי שאני שווה נפש אליו, שאני לא מתחבר אל הילד ומזדהה איתו אלא רק קורא עליו. שכל האווירה, במקום להיות קצת חריפה וקצת מרירה וקצת מתוקה וקצת חמוצה עם קמצוץ אירוניה שמפוזרת על הכול, היתה גם היא מוגזמת ומשופצת, גם אם נכתבה ביד אמן, והפכה להיות סוג של משהו פולקלוריסטי חד מימדי. הרגשתי כאילו אני קורא את "אלכס חולה אהבה 2", במקום את "סיפור על אהבה וחושך". מעבר להכול, לא הבנתי לאן אני הולך עם הסיפור הזה? למה הספר נמשך 650 עמודים? כי במאתיים ומשהו שכבר קראתי, לא קרה פאקינג כלום חוץ מסוג של אקספוזיציה של כמה סיפורים משעשעים על ירושלים בשנות החמישים. זה לא מספיק. פשוט לא. זה לא מספיק כדי שאני אמשיך לקרוא, לא כי זה לא מעניין אלא פשוט כי זה הרגיש כמו מאתיים מנות קטנות של אותו דבר.
לסיכום, אמנון, בכנות - זה לא רק אני. זה גם אתה. אתה יכול בטוח - ויש מצב, אולי בעוד שנה או שנתיים, תעשה לי טלפון, אולי נלך לשתות משהו.


****

בתחילה היה לי הסיפור כצפיחית בדבש, ממין המגדנות שנוגסים בהם מעט מעט וטעמם משתהה על הלשון והשפתיים מצטמצמות כדי להשהות את מתק הטעם והעיניים נעצמות מפרץ העונג והאצבע נשלחת לאסוף עוד פירור של נופת צופים, והשתדלתי לקרוא באיטיות כדי למצות עד תום את ההנאה ולא נסתייע בידי כי העיניים כבר רצו קדימה, ואחר כך נהיה לי הסיפור ככוס של מים צוננים, שגומעים אותם בשקיקה והמים זורמים במורד הגרון ומטפטפים אל הבטן ומשאירים אחריהם שובל של קרירות לחה, שמיד מחרה מחזיק אחריה שטף של נועם ורצון טוב ומדי פעם הרמתי ראשי מן הדף והבטתי סביבי אל האנשים סביבי באוטובוס, הרי רק בנסיעות קראתי את הספר, ונדמה לי שהם מחזירים לי מבט רווי אהדה כאומרים, הנעימה לך קריאתו של ספר זה? וכבר לא נסיתי למתן קצב קריאתי אלא הרצתי מבטי על השורות ורק מדי פעם שבתי וחזרתי על משפט שנשא חן בעיני ולעתים אף כתבתיו בהערה בטלפון הנייד שלי כדי שאוכל להעלותו בערב מתהום הנשיה ולשתף את באי האתר אולי ישא חן גם בעיניהם, אך לקראת סוף הסיפור הפך המתוק למר והמים הצוננים עכרו, כי טון הסיפור הפך כהה וכיעור גדול התגלה מתחת לפניהם של אנשים שקודם לכן חשבתים להוגנים, אם לא לנדיבים ממש, ועתה הוסרו המסכות מעל פניהם ואין צדיק אחד בסדום, ומעי חמרמרו וכבר לא רציתי להשתהות ולטעום פרקי משפטים וצמדי מילים שנעמו לאזני אלא רק להגיע לסוף הסיפור ולדעת מה יתרחש ואמרתי לעצמי שבקריאה שניה אתעכב בדרך שעתה אני גומאת בשעטה, כי כבר בתחילת הסיפור ידעתי שהוא שייך לרשימת אלה שבטוח אקרא שוב, ופתאום הגענו לעיר ונאלצתי להפסיק קריאתי ועדיין שישים עמודים חסרים לסיום.
נכנסתי הביתה ואצבעי תחובה במקום בו השהיתי קריאתי ופגשתני בתי ואמרה לי, הנקח את הכלב לאמפי? אך אני נפטרתי מלפניה ושקעתי בכסא ופתחתי את הספר ונשתקעתי שוב בקריאה, ובתי לא עזבה אותי ובאה ונעמדה מולי ואמרה, נו, הולכים? והתכוונתו לפטור אותה בשפה רפה, כגון שעדיין חם מדי והשמש קופחת, אך גם הכלב בא ונתן בי מבט מתחנן והניח כפתו על ברכי, ובא גם אישי הטוב והוסיף משלו, לאמור, הוא נראה לחוץ, כדאי כבר לקחת אותו, עוד מעט יחשיך, ונעתרתי להם והלכנו לאמפי, רק הספר עדיין בידי, וכשהגענו לאמפי (שהוא עיגול מדושא שעורכים בו חגיגות, ובבוקרי חול של ימי החופש הגדול משחקים בו הילדים כדורגל ובשעות בין הערביים מתכנסים בו מרבית כלבי העיר ובעליהם לשיחת חולין ומפגש חברים) רץ לו הכלב בשמחה למלא את צרכיו, שהם רחרוח וסימון וגרגור וחרחור על קולגות ובני פלוגתא, וגם עשיית צרכים שלשם כך הבאתי עמי שקית מהסופר, והתרוצץ לו בזנב מונף ועיניים בורקות ולשון מלחיתה, ובתי התעכבה לברך חברים אנושיים וכלביים ואילו אני, בשינוי מנוהגי, ישבתי בצד ופתחתי ספרי והמשכתי לקרוא עד ששקעה השמש ונאלצתי לשבות, ואז חזרנו הביתה ואחרי ארוחת הערב סוף סוף התפניתי לגמור קריאתי בלב נכמר ועיניים דומעות ובסיימי את הספר נשמתי נשימה עמוקה שמילאה את ריאותי וחשבתי לי שאין פה צדיקים ואין רשעים אלא אנשים סתם, טובים יותר וטובים פחות, וכל שאיפתם למעט אהבה, אם אמיתית ואם בדיונית, מעט חברה להפיג את בדידותם, מעט הערכה להסיק בה את האגו, וכולם ראויים למחילה במידה זו או אחרת ולא נותר אלא לחייך חיוך רחב ולפשוט את הזרועות ולקרוא בקול גדול המפריח צפורים:
הופלה!

סיימתי עכשיו את הספר ויש לי צורך עצום לדבר עליו. אבל מאחר ומעבר לזה שזה ספר מצוין בצד התיאורי שלו-יש בו גם את מיימד המתח ואני לא יכולה לדבר עליו בלי לעשות ספוילרים. שלחתי חברים קרובים לקרוא דחוף כדי שיהיה לי עם מי לדבר ובינתיים אני כותבת פה.
נתחיל מזה שהספר מצוין, צורת בניית הדמויות הייחודית פשוט נהדרת. הדמות הראשית הוא ילד יתום ושתקן וכל דמות שמדברת איתו נותנת מונולג שממש מצייר אותה.
גם תיאור השינויים שעברו על ירושלים באותן שנים פשוט נפלא וממש גרם לי לחפש תמונות ישנות.
דווקא הדמות הראשית האנגמתית של דודה אווה לא נותנת דיאלוגים ומעודדת את המספר לדבר בעצמו וכך היא נשארת חידה עד הסוף (ומבחינתי גם אחרי הסוף) כי הטענה העיקרית של הספר היא שמספרי סיפורים תמיד יספרו את הסיפור שהם רוצים להציג גם אם הם מאמינים שהם מספרים את כל האמת.
השימוש בדמויות השונות כדי להציג את המספר הוא פשוט גאוני.
הספר מתעסק בלא מעט נושאים קשים אבל הקשה הרגע הקשה ביותר הוא הפגישה האחרונה של המספר ואנושקה. בכיתי בקטע הזה והוא עדיין יושב לי כמו אבן על הלב.

סיפור עצוב ועוצמתי הכתוב בכישרון רב. ילד יתום מאם שגם אביו נטשו- צמא לאהבה, לקשר ולתשומת-לב, ניצול שואה שזהותו המינית נשתבשה עליו, גנן מסור שעולמו חרב עליו ועוד דמויות מורכבות, הנאבקות להשיג מעמד, הצלחה ואהבה. רובן נעות במסלול של שגרה מדומה כי בעוד רגע יחול מפנה במהלך חייהן ולא לטובה. הילד המספר עובר תהליך התפקחות ואם בתחילת הסיפור הוא רואה את הדברים שעל פני השטח, בהמשך מתבהרים לו רובדים עמוקים יותר ויותר, עד להבנה כי "האכזבות והבגידות והעונשים שאדם מעניש את עצמו" (עמ' 554) אינם הכרח, וייתכן שמותר לו להיות יותר סלחני כלפי עצמו. העלילה גדושה בהתרחשויות מגוונות, ברגעים דרמטיים, באי-הבנות אנושיות ובהיעדר חמלה, ואף על פי כן, יש הבלחות של הסתכלות קורצת, ליגלוג סלחני ורגעים עם הומור. הסוד הנוכח לאורך הסיפור מתפענח רק בסוף ועובדה זו תורמת למתח ועניין. האירועים מתרחשים בירושלים של שנות החמישים והשישים, וההיכרות עם המאורעות, המקומות ועם הידוענים של אז מקרבת את הסיפור אל הקוראים. העברית עשירה ומענגת. כול אלה עושים את הספר למרתק ומעולה.

אמנון דנקנר היה ידוע ומוכר כעיתונאי דעתן, שעטו היה קל ודבריו נחרצים, אבל פחות ידוע כסופר של ספרות יפה. על כן הספר עב הכרס הנ"ל (יותר מחמש מאות עמודים) די הפתיע אותי. ובוודאי שעלילתו; בירושליים של שנות החמישים בדירה שכורה שבה חיות שתי משפחות, נכנסת לפתע לחייו של ילד יתום מאמו, דמות מוזרה של גבר הלובש שמלות אשה...
קודם כל, מה שמאוד אהבתי כאן הוא תיאור מדויק ומדהים של ירושליים של שנות החמישים והשישים מהתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. ירושליים "הקטנה" שהייתה בה אוכלוסיה חילונית גדולה, שחיה את חייה עם בתי קולנוע ובתי קפה הומים, ובה בשעה הייתה גם עיר ספר "מבודדת", עם אווירה מיוחדת על הגבול. זוהי בדיוק אותה ירושליים שמספר עליה עמוס עוז ב"מיכאל שלי" ודוד גרוסמן ב"ספר הדקדוק הפנימי"... ירושליים שלצערי איננה קיימת יותר. המוני חילונים ברחו ממנה ושכונות שהיו בעבר חילוניות לחלוטין, הפכו לחרדיות ועברו "הדתה"... דנקנר מדבר בגוף ראשון בקולו של "הילד הַמְּסַפֵּר" את הקורות אותו ואת סביבתו הקרובה בצבעים כל כך מדויקים ובציניות קלה עד שבתחילה חשבתי שאולי מדובר כאן באמת בזיכרונותיו האישיים. (דנקנר אכן נולד וגדל בירושליים) יחסי המשפחות באותה הדירה והקרובים להם על אהבותיהם וסכסוכיהם מתוארים כאן בצורה מרתקת – תיאור שאיכשהו רווי ציניות אך גם אהבה. מעניין שהדמויות כולן הן בעלות עומק ואמינות, גם כשמסתבר לנו שהן משקרות לאחרים ולפעמים לכולם... אך המוטיב שעובר כחוט-השני לאורך כל הספר הוא: "הבגידה"; בגידת הנשים בבעליהן, בגידת המספר באביו מולידו וגם באיש האחר שהיה לו כאב. ויש עוד בגידות שמתחוורות לנו תוך כדי קריאה... אינני רוצה לעשות ספוילרים כאן, לכן אינני מספר את הסיפור המדויק... דרך-אגב, יתכן שזה קשור ויתכן שלא, אך אמנון דנקנר עצמו התפרסם במה שנראה לאנשים מסוימים כ"בגידה", בהשמצות שפירסם, על מי שהיה בחייו חברו הטוב, דן בן-אמוץ, בספר שפרסם עליו לאחר שנפטר... בכל מקרה לדעתי בספר זה הוכיח דנקנר ז"ל את כשרונו הספרותי. הספר מומלץ!

רומן התבגרות חביב, נוטף נוסטלגיה ירושלמית, נעורים ואהבה. ובכל זאת משהו בספר לא נתן לי להתחבר אליו לגמרי. בערך בעמוד 200 כמעט החזרתי אותו לספריה, אבל בסוף החלטתי שאני בכל זאת מסיים אותו. אני לא מצטער על כך, אבל אני מרגיש שזה מסוג הספרים שעדיף היה שהיו נכתבים ישירות לתסריט. יש בו את כל המרכיבים לסרט יפה, משהו בסגנון 'פעם הייתי' של אבי נשר: נעורים, אהבה, התבגרות, נוסטלגיה שנות החמישים-שישים, דמות מרכזית עם עבר עלום מהשואה, זה משהו שיכול לעבוד יופי בסרט. אבל בספר צריך ערך מוסף שלצערי לא מצאתי אותו. ברור לי שיש אנשים שמאוד יתחברו לכתיבה הזו של דנקנר, אני פחות. קשה לי להצביע על הנקודה המדויקת שמפריעה לי, זה משהו באווירה הכללית שמשרה הרגשה של כתיבה לא אמינה, עם דמויות שובות לב אבל גם לא מעט סטראוטיפיות. ייתכן מאוד שזה גם משום שהוא נמרח יותר מידי. תקראו את הביקורת לפני, של אלון, זו גם פחות או יותר ההרגשה שלי.

"אין לי אחות", כך כתב דנקנר בעיתון "הארץ" וקוראים לא מעטים חרקו שיניים.
הטור פלט חץ מורעל שפילח את האפילה החברתית של תחילת שנות השמונים וסימן ככדור נותב מטרה אליה כוונו קנים מקומיים שירקו גשם חומצי אל כוחותינו.

מעז יצא מתוק,ומי שלא כשל במעקבו אחר מסעותיו של הסופר ובדילוגיו מחזית לחזית בשל פרסומו האומלל של הטור באותו יום מר ונמהר, מצא את טוריו בסגנונם היחודי מצטופפים בקליפת האגוז המקומית בכפיפה אחת ובסמוך ללוחמי חופש בשדה הקרב המתומלל.

השנים חלפו ושפתו של הסופר הלכה ונשתבחה ואף הפכה למושחזת במינה.

כמי שערך השוואה לכותבים נוספים במרחב,אף טוריו הידועים והטובים של "מלך לוחמי העיתונות" -אהרון בכר- נמצאו קלושים בייחס לשפה ומרקם המילים השזורות במשפטים מתוחכמים בטוריו של הסופר כאמור.

בשנת 2009 בא תגמול בדמותו של "הדודה אווה" וחסד רב נעשה לקוראיו האדוקים של הסופר שהתמכרו לספרות ענוגה הנתונה בנגיעות ירושלמיות מובהקות ("סיפור על אהבה וחושך","אהבת שאול").

לא די בעלילת הספר ובמורכבות מערכת היחסים המרתקת בין הדמויות,אלא בעיקר בשל השפה העשירה שמוכיר כל חובב קריאה העוסקת בשלהי העשור הראשון לקום המדינה, מחייב לשנן לעצמו פסוקים נבחרים מהספר ומצווה עליו לפחות פעם אחת ביום להשביח את שפתו ולתבלה באחת ממגוון המילים השנונות,ושניים או שלושה משפטים שיהלכו קסם על שומעם,או שיתבקשו הסברים לשמע שפעת המילים המוזרות והמשפטים התמוהים וההזויים שיביאו אל הרגע המומלץ לסור בחופזה אל המהום המשפטים היום יומי במרחב הביצתי.

הספר מאיים במשקלו ועוביו אינו מרפה מחשש שמה לא תוכלו לו.
מצאתי דרכים מעניינות להתמודד עימו בכך שהקדמתי לקרוא טורים העוסקים בדירוגו ובטיבו של הספר.כמו כן נקראו תקצירים מעניינים במקומות ראויים, ובצעד מפתיע נקרא פרק ממרכזו של הספר שסייע בידי לקיים קריאה סדירה מתחילתו שהפנימה וחלחלה לתוכי בלא מחשבות טורדניות בשל כובדו של הכרך העומס את כף ידי.

ולו רק למען השפה ועושרה הלשוני מומלץ לקרוא את הספר בפעם השנייה.

ו-ו-א-ו!! פשוט וואו!
בראבו לאמנון דנקנר! איזה ספר!


אני חייבת להודות שברגע שהבנתי שהספר מסופר מנקודת מבט של ילד מירשולים, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך לקרוא..מכירה את התיאורים על נופי ילדות וזכרונות ומקומות וריחות ולא התחשק לי לקרוא אותם שוב, אבל הדמות של דודה אווה..אחחח..איזו דמות...

והסוף...אחח...איזה סוף..פשוט התענגתי על הספר הזה... (ובכיתי כמה פעמים)

אין ספק שהספר נחרט בראשי, ואף טיפה ממנו לא תנזל החוצה. כל דמות היא דמות ציורית ומיוחדת, וכל הדמויות ביחד רוקמות סיפור מדהים אך נשארות ייחודיות בפני עצמן. הדודה אווה הוא דמות יוצאת מן הכלל, תרתי משמע, שאין דומה לו.
תחילה קשה לקבל את הדמות כפי שהיא מכיוון שצצות הרבה שאלות על טיבה, אך עם הזמן גובר הרצון ללמוד עליה יותר ועל מקור אופיה וחייה, והקורא נסחף עם העלילה שרק בסופה, לאחר אין ספור השערות, הוא יכול להסות את מחשבותיו ולהבין את פשר כלל העלילה.
ממליצה בחום, למרות שהיה אפשר לקצר במספר תיאורים בחלקו השני של הספר וכך לקצר את עמודיו.
הספר כתוב בשפה גבוה אך מובנת לכל - בתקווה שעוד סופרים יאמצו סגנון כתיבה זה.
אפילו יכול להיות שבעתיד הלא רחוק אני אתענג עליו שוב :)