תפוחים לעולם לא נופליםליאן מוריארטי0ספר נהדר - ממליצה על גרסת המקור (אפשר באאודיובוק).השפה של מוריארטי יפה ומשעשעת, דברים שהסתפספסו בתרגום מוציאים את רוב הכיף.
הצמה של סבתאאלינה ברונסקי6הספר מציג סבתא נרקיסיסטית וחרדתית שמקדישה את כל כוחותיה לשליטה בלתי-פוסקת בנכדה. היא חונקת אותו רגשית ופיזית - לא נותנת לו לנשום, לאכול, לשחק או ללמוד ומעבירה אליו בלי סינון את כל חרדותיה. במקום לאפשר לו להיות ילד, היא עושה כל שביכולתה כדי למנוע ממנו רגע אחד של הנאה או חופש. העלילה שזורה בתוכחות כלפי כל העולם, כולל תיאורים חוזרים שלפיה הנכד "רפה מוח", "טיפש", "חלש" או "עומד למות". יש כמה רגעים שיכלו להיות קומיים, אבל הדמויות נשארות שטוחות וצפויות.. הוא מזכיר מאוד את הרומן הקודם של הסופרת, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי": שוב דמות מרכזית נרקיסיסטית שמקטינה את כולם כדי להאדיר את עצמה ומשוכנעת שרק היא צודקת, תוך שהיא מאמללת את משפחתה. ההבדל הוא שכאן הגיבורה גם חרדתית - מה שהופך את הקריאה לנסבלת עוד פחות. הצפייה המתמשכת בסבתא שמחריבה את חייו של הנכד לא יצרה אמפתיה, לא הומור, ולא עניין אמיתי.
לוליטהולדימיר נַבּוֹקוֹב8עדיין תוך כדי קריאה.. אבל חייבת להגיד שזה ממש מאבק. נכון - השפה מעלפת, הספר שנון וזה מרענן שיש לפעמים גם אנטי-גיבור.... אבל (!!!!!) גם להזדהות שלי יש גבולות ומתחיל (כבר בעמוד ה30 למעשה) להתישן כל העניין של להבין את הפסיכופט שאונס ילדה קטנה והורס לה את החיים תוך כדי שהוא מעוות את כל המתרחש סביבו לפי מה שמתאים למח החולני שלו אולי פספסתי משהו מצד שני, יתכן שהספר קצת מוערך יתר על המידה? --- בנתיים עוצרת כל עשר עמודים בהתקפי בחילה חזקים מתמשכים וכל חמש עשרה עמודים מדלגת לסוף כדי לראות כמה עמודים נותרו. ----
אן מהחווה הירוקה (האסופית)לוסי מוד מונטגומרי2אחד הספרים החמודים שאני זוכרת מגיל 12. בערך בתקופה שהתאהבתי בקריאה :)
בוחרים להרגיש טובדייויד ד. ברנס7במילה אחת- מעולה. "עשה זאת בעצמך" בנושא הכי חשוב שיש- מצב הרוח שלנו, שלוות הנפש הבנת "האני". בעידן של טירוף בו הפסיכולוגים הפסיקו להיות טאבו, נראה לי כמו השלמה מדהימה לנושא הבנת העצמי (אז לפני שרצים לפסיכולוג, מבזבזים כסף... או להשלמת הטיפול). יותר מכל, לדעתי הספר מכיל טיפים ופתרונות לכל אחד, שכן הוא מתאר טיפוסים שונים. גם אם מצב הרוח שלך הוא לא קיצוני, לדעתי זהו ספר חובה. פשוט ככה. מעבר לכל הפסיכולוגיה הנמרחת שיש היום, נותן עצות מעשיות ודרכים לשפר את ההרגשה שלך. לא קרה לכם שראיתם חברים או אנשים שמאושרים רוב הזמן, חסרי דאגות, וחשבתם "הלוואי גם אני הייתי יכול להרגיש ככה ולחיות בצורה זאת?" - לדעתי זהו מחיר מזערי שאפשר לעשות והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות בשביל עצמך. תנסו, זה לא כואב :)
כוחו של הרגע הזהאקהרט טול2כאחת ששונאת ספרי "תקן את עצמך" פלצניים הייתי מאוד ספקנית בהתחלה, אבל ידיד המליץ בחום אז ניסיתי. ואין מה לעשות - זה ספר מעולה קודם כל הוא לא ממציא שום רעיון חדש, הוא מבוסס על רעיונות מהזן והבודהיזם שנזירים ומדריכים בכל העולם מלמדים כבר עשרות אלפי שנים - אז מן הסתם זה עובד :))) היופי פה זה שהוא מסביר את הכל בצורה מאוד ברורה ובלי לקשקש יותר מידי, וכתוב בצורת דו שיח, כך שהוא מכניס בטקס הרבה שאלות שעולות בזמן הקריאה - ועונה עליהם. לדעתי הוא עזרה נהדרת לכל מי שגם עושה ויפאסנה והרפיה! בלי קשר לזה לכך שהוא משפר את כל הראיית החיים, ההרגשה, היחסים עם הקרובים לך ועוד זוטות כאלה... מומלץ בחום אגב, למי שמעוניין יש ביוטיוב כמה סרטונים של אקהרט טול.. הוא מאוד סימפטי וקצת הזוי, אבל מן הסתם הסרטונים הם באמת פחות טובים מהספר.
בילי בלום אוהבת ככהאהוד אשרי0טוב, פושקין זה לא אבל בהחלט לא כזה גרוע כמו שציפיתי. הסיפור מתח מעניין ואפילו קצת לא צפוי(!) שזה די נדיר בז'אנר. הכתיבה עצמה קצת בוסרית. אם רק הסופר (אהםם, עורך?!) היה יכול להמנע מלהשתמש במשפטי מפתח דרמטיים בסגנון "לא עלה על דעתו שזאת היתה הנשיקה האחרונה שלה עלי אדמות" לכולם היה עדיף. מומלץ כשלא בא להפעיל את הראש יותר מידי (הלך לי מצויין עם חום!)
שירת הסירנהעירית לינור21ינואר 91. חיילת טרייה מהניילונים מצטרפת לבסיס אי שם בלב תל אביב המופגזת. זוהי היכרותה הראשונה עם הצבא, ולצערה הוא דומה דמיון מפתיע לעלילת הספר "החייל האמיץ שוייק". הקפצות מיותרות לבסיס, חיילים שנשכחו במתקן מחוץ לבסיס (אף אחד לא הודיע להם שהם יכולים ללכת הביתה...), נסיעות של שעות הלוך ושוב בין ירושלים החופשיה לתל אביב הנצורה. היו גם טוטו טילים (מי שמנחש את כל נפילות הטילים של אותו לילה יוצא מוקדם), הרבה חי צומח דומם, ופיג'מה ורודה עם ארנבים של הקצינה יפעת. כל מה שהחיילת הזו רצתה זה קצת זמן עם בן הזוג שחירף את נפשו בצו 8 על גג הילטון הירושלמי, ולקה בהרעלת קופאין בעת תפקידו... אוגוסט 2012. אמא אחת לשתי בנות קטנות טרודה עד עמקי נשמתה איך תסתדר אם יפלו פה טילים. איך היא תלביש את הקטנה במסיכה, מה יהיה אם הגדולה תהיה חייבת למדוד סוכר ולאכול באמצע התקפה, איך היא תצליח להסתיר משתיהן את הלחץ, ואיך לעזאזל היא הולכת להסבר להן את מה שקורה כאן מבלי שגם הן תהינה בחרדות. אחרי שכל הזמן מדברים בחדשות על איראן, כן מלחמה או לא מלחמה ומפלס החרדות שלי עולה, נזכרתי בספר הזה מימי מלחמת המפרץ. "שירת הסירנה" מסופר מפיה של טלילה, רווקה תל אביבית בת 32, בזמן נפילת הטילים מעירק. איזו נוסטלגיה. בכל יום עצמאות משודר שוב ושוב הסרט, אבל הספר עצמו איכשהו נשכח. אמנם "שירת הסירנה" אינו יצירת מופת, אבל הוא מצחיק ומשעשע ובדיוק מתאים לקריאה כשהעולם מסביב משתגע. מעבר לכך, אני חושבת שהוא מסמך מעניין ואוטנטי על חייהם של אנשים בזמן מלחמה. על האהבות והקנאות והמריבות הטפשיות שנשארות איתנו גם בזמן חירום. כשהעולם בחוץ מפחיד אנחנו רוצים להצמד למוכר והידוע, גם אם קודם חשבנו שהוא לא משהו בכלל. קורותיה של טלילה מזכירים לי במידה רבה את מה שעברתי בעצמי במהלך המלחמה המגוחכת ההיא – התמקדות באהבה שלי, ניווט בחיי היום יום, כאשר המלחמה משתלבת ברקע, הזויה, לא נתפסת, אבל במובן מסויים טבעית כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים. מומלץ לכל מי שרוצה לצחוק קצת על המצבים הבלתי אפשריים שאנחנו צריכים להתמודד איתם בארץ הזו. ושאלת השאלות - לאן נעלמו כל השנים הללו? שמישהו יחזיר לי אותן בבקשה!
שירת הסירנהעירית לינור8התחלתי לקרוא את הספר ולא יכלתי לסבול את הניסוח והכתיבה, המאולצת של לינור, הספר כתוב באופן בוטה וגס, כך שגם שהפכתי עמודים אחרים בספר, ראיתי את אותו דבר, לא יכולתי להמשיך, כך שלא יכולתי להתחבר.
שירת הסירנהעירית לינור7סיפור קליל וזורם על החברה הישראלית, העיר ת"א, ומלחמת המפרץ (הראשונה). גיבורת הסיפור, עובדת כתקציבאית בחברת פרסום בת"א, רווקה בת 32, מתוסבכת מעט ובכלל טיפוס צבעוני. ברקע חייה האישיים והפרטיים, קשריה עם אחותה, גיסה והוריה, העבודה שלה, והתקופה של לפני פקיעת האולטימטום האמריקאי לסאדאם ואחריה הטילים שמטפטפים על ישראל ובמיוחד על אזור גוש דן. ספר נחמד ומהנה. הקריאה מפרפקטיבה של 20 שנה וממציאות של מטחי טילים שישראל כבר חוותה בשנים האחרונות, בכמויות ובאזורים רחבים הרבה יותר ממלחמת המפרץ הראשונה, מוסיפה מימד נוסף שבשנת 1991 (בה נכתב הספר) לא היה כלל.
שירת הסירנהעירית לינור5אני ילידת מרץ 91'. לא חוויתי את מלחמת המפרץ. כתושבת המרכז, לא האמנתי שטילים יכולים באמת ליפול בת"א. לא יכולתי לעכל מציאות כזאת - כי מעולם לא חוויתי אותה. לפני מספר חודשים, כשאני בת 21, לקחתי מהספריה את הספר הזה. באיחור לא-אופנתי קראתי אותו; נחמד, אבל קצת לא מציאותי בעיניי; שוב, טילים בת"א? אחרי כמה ימים מאז שהתחלתי את קריאת הספר, הוכיח לי בורא העולם שאין צירופי מקרים - מבצע "עמוד ענן". טילים במרכז הארץ, גם בת"א. סירנה שצועקת מעל ראשי - איום ממשי מעל שמי העיר ללא הפסקה - וכל המורכבות שמתלווה לאנשי "הבועה" שבוחרים לצאת או לחילופין להדק את הישארותם בה. 20 שנה אחרי, והספר פשוט קם לתחיה, על כל הניואנסים שבו. מעבר לעובדה שהוא מדויק, נחמד וכיפי לקריאה (וככל הנראה, היה חדשני יחסית לעת כתיבתו), היום, אני לא מוצאת שזהו ספר חובה או שיש בו משהו משמעותי שאי-אפשר למצוא בספרים אחרים.
שירת הסירנהעירית לינור1קראתי לפני זמן לא מבוטל כמו גם את 'שתי שלגיות'. הספרים זכורים לי כמשהו שניתן להגדיר על אמצע הסקלה בין ספרות אשפתות לטובה. חלק מהניסוחים וצורת הכתיבה בינוניים, קיטש נאיבי, חלק מפתיעים יותר לטובה. למרות שהמחברת כאדם מצטיירת בעיני כרדודה וחסרת כישרון אמיתי יש לה יכולת כתיבה סבירה, לא מעבר לזה. להגיד שנהניתי? ככה-ככה. לא רע,לא מדהים.ספרי טיסה.
