דיוקן הונגריאורלי קראוס-ויינר1לא הבנתי איך אפשר לקרוא ספר שניסוחו הוא כמו ספר ילים,רדוד מן ההתחלה בשפה והעלילה . צר לי זנחתי ומהר.
וכי נחש ממיתישראל סגל32אם הייתי יכולה הייתי רוצה להיפגש אתך לספר לך שאתה אדם של -שואה אחת ועד כמה אני יודעת מה זה להיות אדם של ,שואה אחת ללכת ברחוב ללא הכרה והבנה מי ומה עברת ובכלל את האמת הוצאת אותה -את האמת כולה ,האם שלווה ידעת ,האם נקם הרגשת באמת -או רק תחושה ששום דבר לא ישוב - אם הייתי יכולה הייתי מספרת לך שלא עזבת את האלוהים ,כי משפחתך היא זאת שבגדה בך אם הייתי יכולה הייתי באה לנחם אותך שבטח אביך ידע מדוע אינך נפרד ממנו -בטח ידע שאינך יודע דבר אם הייתי יכולה ...בכיתי אתך ,שמחתי אתך לא עצרתי את הקריאה עד אור הבוקר - עברת לתקשורת למען יראו שאתה קיים -שיראו אותך אני ראיתי - מקווה שאתה עכשיו נח ושלו עכשיו, ואת מה שלא ידעת בחייך תדע במותך -
האפר של אנג'להפרנק מק'קורט17קראתי אותו בנשימה אחת עלובי החיים -בשתי לילות לבנים כמה נכתב על הספר קטונתי -כמה קשה היה לי עם הסוף רציתי לגעת עוד מה עלה בגורלו באמריקה מה עלה בגורל אחיו האם הצליח ספר מעולה שקשה לעכל אבל משרה בך אירוניה מסוימת על החיים . מומלץ בחום
עקב אכילסיגאל לב8עקב אכילס. טטיס נימפת הים ,בעלת רגלי הכסף ביקשה לחסן את בנה אכילס ולהפוך אותו לאדם מחוסן מכל פגע . לכן טבלה אותו בנהר סטיכוס . אולם מחמת הדאגה שלא יטבע אחזה בעקבו והעקב הפגיע גרם בסוף למותו -ומאז הפל לסמל החולשה האנושית- יגאל לב בסיפורים קצרים מציג את גיבוריו וחולשתם האישית חולשתם האישית ...סיפורים קצרים וקשים אחרי כל סיפור הבטחתי שזהו ...אבל חזרתי לאט לאט .. חולשתם של גיבורי יגאל לב - לא .הוא לא גילה כלפיהם חמלה לא במילים וברגשות -עדיין תוהה אם אני מתאכזרת כלפי עצמי כל פעם שאוחזת בסיפור חדש -
זוגמגד איל7חזרתי לספר - אולי זה עניין של זמן שכותבת עליו ממקום אחר- זה לא ספר צר לי -זה אוסף של נוסחאות וכללים על אהבה ומערכת יחסים - למי שיש הרבה כוחות נפשיים יכול למצוא את הסיפור שמאחורי הקטעים שנקטעים אחר אחרי השני - יכול למצוא את החכמה והתמורות - הוא עדיין מדורג אצלי גבוה -אבל לספר זה צריך לגשת עם המון רוגע וכוחות נפשיים אם כל אהבתי לאייל מגד -...
אישה מוניתאלי מורנו14חמישה סיפורים על בדידות של נשים ייחודיות ,הנעות במעגלים חסרי מוצא,מקריבות עצמן,חלקן עוד מאמינות בגאולה ,לחלקן ברור כי המסע עבורם הסתיים. השלמה אין פה-רק עוד יום ועוד יום לקום למציאות כזאת וללכת הלאה. אפשר לסיים את הספר בשעתיים, אני נאחזת בו עוד טיפה... בפשטות מדהימה המצורפת בשפה מדהימה.זורמת מעבר לכל דמיון -הצליח הסופר לכבוש אותי-בדרך מיוחדת מתאר מסע נפשי של דמויות שלכאורה חלפו לידיו ברחוב. מדהים איך בניגוד לרבים- עצר לרגע : וראה אותם .
קרבת מקוםגלעד מאירי9אנתולוגיית שירי תפילה ישראליים. באחרית דבר ,נכבשתי בתיאור מעשה הספר והציטוט של אהרן שבתאי : "שנים על גבי שנים בקשתי לכתוב סידור , ולמה? משום שלמדתי שהמוצק ביותר תלוי על בלימה משום שעמדתי על כך שמשפטים הם בקשות" (גירושין 1990) התרגשתי לקראת הספר. 68 משוררים- 100 שירים ,מגדולי המשוררים ,בספר אחד. ערוכים הם בשערים ולכל שער שם .תשעה שערים- לראשון נכתב- "פתח שער" כמה לילות לבנים ואני תוהה מה פספסתי אך מכולם אהבתי רק 6 שירים ומאחרים לקחתי משפט אחד או מספר שורות יפות,לא יותר. דוגמה לקטע קסום מהשיר של חביבה פדיה "כח" "הבן אותי שאני ערירית,שאין לי למי לגלות מחלתי ,שלא הבנתי בזמן שגופי הוא אני ,וכשהבנתי לא ידעתי נפשי ,לא מצאתי מוצא לבכי כי יכה ,כי אין..." האם העריכה עשתה עוול למשוררים או שגדולתם לא ניתנה בשירים אלו. להוציא את עמיחי ,תרצה אתר ,חיים גורי ,עודד פלד,לאה גולדברג ואני- לא התחברתי ,התאכזבתי תוהה מה פספסתי או שמא ובאמת זה הנכון שלי. שנים מהשירים של שמעון שלוש הופיעו בספר. נדמתי לעומתם. לא היה פסיק או מילה שלא הייתה במקומה ,שני שירי תפילה יפים ,פשוטים אמתיים כל כך שנטמעו בי ביופיים בעצמתם. ואולי באמת זה מה שחיפשתי ,את הפשטות והעוצמה שתפילות מכילות. למדתי להעריך ולהוקיר את שיריו הרבה מעבר. הן יושב הוא כרגע בין אמיר גלבוע ואלתרמן -הן אפשר לראות אותו אל מולם . שניים משיריו שפורסמו והיו לי נחמה בספר זה: "אלהים אלהים אלהים אנחנו יותר מדי עצובים אני רואה גע בי מעט אל תשאיר חיי ללא תהלים ומותי בצל קורת מלים ומחצית חיי באש ומחצית חיי במים" שמעון שלוש בקצב פעימות ----------------- ציפור כלואה חברה למלאך בודד - עם מותם בטרם עת של המשוררים יאיר הורביץ ואיתי עורב תן לי למות בשקט בשקט בלי טקסים בלי תפילות אנשים פשוטים, אישי תהילות תן לי למות בחושך בלי נרות בלי קידושין בלי אמירות. כסה אותי מלבושים לא עוטפים מדי לא חונקים, לפי מדות לא מיטת עפר לא מיטת נגוהות - פתע בל אדע בל אירתע תור פלאות. תן לי למות בשקט רק כך רך בקצב פעימות ורוח שאננה תיכנס באולמות. שמעון שלוש.
עיר זרה; שיריםרנה שני14נתגלתה לי משוררת מופלאה. אותיות שהפכו למילים -מילים שהפכו לשירים-ואני דוממת-תוהה היכן נעלמה -אך איבד עולם המשוררים אדם כמוה. מסע פנימי ומבוכים שנעלם אתה בהם-כאילו אתה שם אתה. התשובה שניתנה מידי אחד מחברי האתר,הבהירו לי שחייה נקטעו וכך גם המשכיותה. בין קריאה אחת לשנייה-תוהה אני האם אפשר יותר. בין קריאה אחת לשנייה-ספרה נפתח שוב ושוב לפניי-יודעת שמצאתי עולם- עולם שילווה אותי רבות ,עד שישקוט בין מדפי הספרים. העִיר הזָרָה אני רָצִיתִי אֶת הָעִיר הָזָּרָה. כְּשֶׁשַׁבְתִי מִיַּמִּים הַרְבֶּה ולא נַמַל אֶחַד רציתי עיר זָרָה. לֹא חֶדֶר לֹא בָּיִת לֹא חָצֶר לֹא סִמְטָה אני רציתי אֵת כֻּלָּהּ. אבל כֶָּוָן שֵהַיְתַה זַרה הסתפקתי ברחוב בֶּחדֶר בְּסִמְטַה וּכְשהוּגְפּוּ חלּוֹנוֹתֶיהָ הָיִיתי –פִתְאוֹם חֲלֻדַּת עֳגָנִים יוֹקֶשֶׁת וְזָרַה ואַחַר שוב נֶחֶצֶיתִי יוֹם יוֹם והֶרֶף ~ עַיִן-וּשְנִיָה בַחֲרַכֶּי הַתְּרִיסִים שֶל הַעִיר הזָּרַה. כְשֶׁעַבְרָה הָעִיר הַזָרָה לְמַקוֹם זָר יַדַעְתִי שֶזָרוּ חוֹל עָל פָנַי שֶׁשָּׂמוּני לְחָלָל ולִמְאֵרָה ועִירִי כְּבָרָה.
חיי המתים: שיריםחנוך לוין15"זו שעה נפלאה " זוֹ שָׁעָה נִפְלָאָה שֶׁל רַעֲדַת הַלֵּב, וְהָיִיתִי רוֹעֵד לוּ יָכֹלְתִּי לִרְעֹד, וְהָיִיתִי שָׁר וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנַיִךְ לוּ יָכֹלְתִּי לָשִׁיר וְלִלְחֹשׁ, זוֹ שָׁעָה נִפְלָאָה, לֹא הָיְתָה, לֹא תִּהְיֶה עוֹד כְּמוֹתָהּ, אַתְּ גּוֹהֶרֶת עָלַי, וַאֲנִי תַּחְתַּיִךְ קָשּׁוּב בְּלִי תְּנוּעָה, כְּאִלּוּ יִהְיֶה עוֹד רֶגַע דְּבַר-מַה, שֶׁכְּמוֹתוֹ לֹא יָדַעְתִּי, וְאַתְּ לֹא תֵּדְעִי, וַאֲנִי לֹא אֵדַע.
שירת הסירנהעירית לינור21ינואר 91. חיילת טרייה מהניילונים מצטרפת לבסיס אי שם בלב תל אביב המופגזת. זוהי היכרותה הראשונה עם הצבא, ולצערה הוא דומה דמיון מפתיע לעלילת הספר "החייל האמיץ שוייק". הקפצות מיותרות לבסיס, חיילים שנשכחו במתקן מחוץ לבסיס (אף אחד לא הודיע להם שהם יכולים ללכת הביתה...), נסיעות של שעות הלוך ושוב בין ירושלים החופשיה לתל אביב הנצורה. היו גם טוטו טילים (מי שמנחש את כל נפילות הטילים של אותו לילה יוצא מוקדם), הרבה חי צומח דומם, ופיג'מה ורודה עם ארנבים של הקצינה יפעת. כל מה שהחיילת הזו רצתה זה קצת זמן עם בן הזוג שחירף את נפשו בצו 8 על גג הילטון הירושלמי, ולקה בהרעלת קופאין בעת תפקידו... אוגוסט 2012. אמא אחת לשתי בנות קטנות טרודה עד עמקי נשמתה איך תסתדר אם יפלו פה טילים. איך היא תלביש את הקטנה במסיכה, מה יהיה אם הגדולה תהיה חייבת למדוד סוכר ולאכול באמצע התקפה, איך היא תצליח להסתיר משתיהן את הלחץ, ואיך לעזאזל היא הולכת להסבר להן את מה שקורה כאן מבלי שגם הן תהינה בחרדות. אחרי שכל הזמן מדברים בחדשות על איראן, כן מלחמה או לא מלחמה ומפלס החרדות שלי עולה, נזכרתי בספר הזה מימי מלחמת המפרץ. "שירת הסירנה" מסופר מפיה של טלילה, רווקה תל אביבית בת 32, בזמן נפילת הטילים מעירק. איזו נוסטלגיה. בכל יום עצמאות משודר שוב ושוב הסרט, אבל הספר עצמו איכשהו נשכח. אמנם "שירת הסירנה" אינו יצירת מופת, אבל הוא מצחיק ומשעשע ובדיוק מתאים לקריאה כשהעולם מסביב משתגע. מעבר לכך, אני חושבת שהוא מסמך מעניין ואוטנטי על חייהם של אנשים בזמן מלחמה. על האהבות והקנאות והמריבות הטפשיות שנשארות איתנו גם בזמן חירום. כשהעולם בחוץ מפחיד אנחנו רוצים להצמד למוכר והידוע, גם אם קודם חשבנו שהוא לא משהו בכלל. קורותיה של טלילה מזכירים לי במידה רבה את מה שעברתי בעצמי במהלך המלחמה המגוחכת ההיא – התמקדות באהבה שלי, ניווט בחיי היום יום, כאשר המלחמה משתלבת ברקע, הזויה, לא נתפסת, אבל במובן מסויים טבעית כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים. מומלץ לכל מי שרוצה לצחוק קצת על המצבים הבלתי אפשריים שאנחנו צריכים להתמודד איתם בארץ הזו. ושאלת השאלות - לאן נעלמו כל השנים הללו? שמישהו יחזיר לי אותן בבקשה!
שירת הסירנהעירית לינור8התחלתי לקרוא את הספר ולא יכלתי לסבול את הניסוח והכתיבה, המאולצת של לינור, הספר כתוב באופן בוטה וגס, כך שגם שהפכתי עמודים אחרים בספר, ראיתי את אותו דבר, לא יכולתי להמשיך, כך שלא יכולתי להתחבר.
שירת הסירנהעירית לינור7סיפור קליל וזורם על החברה הישראלית, העיר ת"א, ומלחמת המפרץ (הראשונה). גיבורת הסיפור, עובדת כתקציבאית בחברת פרסום בת"א, רווקה בת 32, מתוסבכת מעט ובכלל טיפוס צבעוני. ברקע חייה האישיים והפרטיים, קשריה עם אחותה, גיסה והוריה, העבודה שלה, והתקופה של לפני פקיעת האולטימטום האמריקאי לסאדאם ואחריה הטילים שמטפטפים על ישראל ובמיוחד על אזור גוש דן. ספר נחמד ומהנה. הקריאה מפרפקטיבה של 20 שנה וממציאות של מטחי טילים שישראל כבר חוותה בשנים האחרונות, בכמויות ובאזורים רחבים הרבה יותר ממלחמת המפרץ הראשונה, מוסיפה מימד נוסף שבשנת 1991 (בה נכתב הספר) לא היה כלל.
שירת הסירנהעירית לינור5אני ילידת מרץ 91'. לא חוויתי את מלחמת המפרץ. כתושבת המרכז, לא האמנתי שטילים יכולים באמת ליפול בת"א. לא יכולתי לעכל מציאות כזאת - כי מעולם לא חוויתי אותה. לפני מספר חודשים, כשאני בת 21, לקחתי מהספריה את הספר הזה. באיחור לא-אופנתי קראתי אותו; נחמד, אבל קצת לא מציאותי בעיניי; שוב, טילים בת"א? אחרי כמה ימים מאז שהתחלתי את קריאת הספר, הוכיח לי בורא העולם שאין צירופי מקרים - מבצע "עמוד ענן". טילים במרכז הארץ, גם בת"א. סירנה שצועקת מעל ראשי - איום ממשי מעל שמי העיר ללא הפסקה - וכל המורכבות שמתלווה לאנשי "הבועה" שבוחרים לצאת או לחילופין להדק את הישארותם בה. 20 שנה אחרי, והספר פשוט קם לתחיה, על כל הניואנסים שבו. מעבר לעובדה שהוא מדויק, נחמד וכיפי לקריאה (וככל הנראה, היה חדשני יחסית לעת כתיבתו), היום, אני לא מוצאת שזהו ספר חובה או שיש בו משהו משמעותי שאי-אפשר למצוא בספרים אחרים.
שירת הסירנהעירית לינור1קראתי לפני זמן לא מבוטל כמו גם את 'שתי שלגיות'. הספרים זכורים לי כמשהו שניתן להגדיר על אמצע הסקלה בין ספרות אשפתות לטובה. חלק מהניסוחים וצורת הכתיבה בינוניים, קיטש נאיבי, חלק מפתיעים יותר לטובה. למרות שהמחברת כאדם מצטיירת בעיני כרדודה וחסרת כישרון אמיתי יש לה יכולת כתיבה סבירה, לא מעבר לזה. להגיד שנהניתי? ככה-ככה. לא רע,לא מדהים.ספרי טיסה.