ינואר 91. חיילת טרייה מהניילונים מצטרפת לבסיס אי שם בלב תל אביב המופגזת. זוהי היכרותה הראשונה עם הצבא, ולצערה הוא דומה דמיון מפתיע לעלילת הספר "החייל האמיץ שוייק". הקפצות מיותרות לבסיס, חיילים שנשכחו במתקן מחוץ לבסיס (אף אחד לא הודיע להם שהם יכולים ללכת הביתה...), נסיעות של שעות הלוך ושוב בין ירושלים החופשיה לתל אביב הנצורה. היו גם טוטו טילים (מי שמנחש את כל נפילות הטילים של אותו לילה יוצא מוקדם), הרבה חי צומח דומם, ופיג'מה ורודה עם ארנבים של הקצינה יפעת.
כל מה שהחיילת הזו רצתה זה קצת זמן עם בן הזוג שחירף את נפשו בצו 8 על גג הילטון הירושלמי, ולקה בהרעלת קופאין בעת תפקידו...

אוגוסט 2012. אמא אחת לשתי בנות קטנות טרודה עד עמקי נשמתה איך תסתדר אם יפלו פה טילים. איך היא תלביש את הקטנה במסיכה, מה יהיה אם הגדולה תהיה חייבת למדוד סוכר ולאכול באמצע התקפה, איך היא תצליח להסתיר משתיהן את הלחץ, ואיך לעזאזל היא הולכת להסבר להן את מה שקורה כאן מבלי שגם הן תהינה בחרדות.

אחרי שכל הזמן מדברים בחדשות על איראן, כן מלחמה או לא מלחמה ומפלס החרדות שלי עולה, נזכרתי בספר הזה מימי מלחמת המפרץ. "שירת הסירנה" מסופר מפיה של טלילה, רווקה תל אביבית בת 32, בזמן נפילת הטילים מעירק. איזו נוסטלגיה. בכל יום עצמאות משודר שוב ושוב הסרט, אבל הספר עצמו איכשהו נשכח.

אמנם "שירת הסירנה" אינו יצירת מופת, אבל הוא מצחיק ומשעשע ובדיוק מתאים לקריאה כשהעולם מסביב משתגע. מעבר לכך, אני חושבת שהוא מסמך מעניין ואוטנטי על חייהם של אנשים בזמן מלחמה. על האהבות והקנאות והמריבות הטפשיות שנשארות איתנו גם בזמן חירום. כשהעולם בחוץ מפחיד אנחנו רוצים להצמד למוכר והידוע, גם אם קודם חשבנו שהוא לא משהו בכלל. קורותיה של טלילה מזכירים לי במידה רבה את מה שעברתי בעצמי במהלך המלחמה המגוחכת ההיא – התמקדות באהבה שלי, ניווט בחיי היום יום, כאשר המלחמה משתלבת ברקע, הזויה, לא נתפסת, אבל במובן מסויים טבעית כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים.

מומלץ לכל מי שרוצה לצחוק קצת על המצבים הבלתי אפשריים שאנחנו צריכים להתמודד איתם בארץ הזו. ושאלת השאלות - לאן נעלמו כל השנים הללו? שמישהו יחזיר לי אותן בבקשה!

התחלתי לקרוא את הספר ולא יכלתי לסבול את הניסוח והכתיבה, המאולצת של לינור, הספר כתוב באופן בוטה וגס, כך שגם שהפכתי עמודים אחרים בספר, ראיתי את אותו דבר, לא יכולתי להמשיך, כך שלא יכולתי להתחבר.

אני ילידת מרץ 91'.
לא חוויתי את מלחמת המפרץ.
כתושבת המרכז, לא האמנתי שטילים יכולים באמת ליפול בת"א.
לא יכולתי לעכל מציאות כזאת - כי מעולם לא חוויתי אותה.
לפני מספר חודשים, כשאני בת 21, לקחתי מהספריה את הספר הזה.
באיחור לא-אופנתי קראתי אותו; נחמד, אבל קצת לא מציאותי בעיניי;
שוב, טילים בת"א?
אחרי כמה ימים מאז שהתחלתי את קריאת הספר, הוכיח לי בורא העולם
שאין צירופי מקרים - מבצע "עמוד ענן". טילים במרכז הארץ, גם בת"א.
סירנה שצועקת מעל ראשי - איום ממשי מעל שמי העיר ללא הפסקה -
וכל המורכבות שמתלווה לאנשי "הבועה" שבוחרים לצאת או לחילופין
להדק את הישארותם בה.
20 שנה אחרי, והספר פשוט קם לתחיה, על כל הניואנסים שבו.

מעבר לעובדה שהוא מדויק, נחמד וכיפי לקריאה (וככל הנראה, היה חדשני יחסית לעת כתיבתו),
היום, אני לא מוצאת שזהו ספר חובה או שיש בו משהו משמעותי שאי-אפשר למצוא בספרים אחרים.

קראתי לפני זמן לא מבוטל כמו גם את 'שתי שלגיות'.
הספרים זכורים לי כמשהו שניתן להגדיר על אמצע הסקלה בין ספרות אשפתות לטובה.
חלק מהניסוחים וצורת הכתיבה בינוניים, קיטש נאיבי, חלק מפתיעים יותר לטובה.
למרות שהמחברת כאדם מצטיירת בעיני כרדודה וחסרת כישרון אמיתי יש לה יכולת כתיבה סבירה, לא מעבר לזה.
להגיד שנהניתי? ככה-ככה.
לא רע,לא מדהים.ספרי טיסה.

ספר נפלא,אמיתי ומשעשע שעשה לי את הסופ"ש,כרגיל עירית לינור היא הגדולה מכולן.

נחמד וחמוד, קליל ושנון, לפעמים מאוד מצחיק.
שווה קריאה.

ספר קליל ,אמיתי ואפילו חובה שיהיה בבית

לא אהבתי בכלל. ריקני לטעמי..

מצחיק שנון, פשוט כיף טהור.