“ינואר 91. חיילת טרייה מהניילונים מצטרפת לבסיס אי שם בלב תל אביב המופגזת. זוהי היכרותה הראשונה עם הצבא, ולצערה הוא דומה דמיון מפתיע לעלילת הספר "החייל האמיץ שוייק". הקפצות מיותרות לבסיס, חיילים שנשכחו במתקן מחוץ לבסיס (אף אחד לא הודיע להם שהם יכולים ללכת הביתה...), נסיעות של שעות הלוך ושוב בין ירושלים החופשיה לתל אביב הנצורה. היו גם טוטו טילים (מי שמנחש את כל נפילות הטילים של אותו לילה יוצא מוקדם), הרבה חי צומח דומם, ופיג'מה ורודה עם ארנבים של הקצינה יפעת.
כל מה שהחיילת הזו רצתה זה קצת זמן עם בן הזוג שחירף את נפשו בצו 8 על גג הילטון הירושלמי, ולקה בהרעלת קופאין בעת תפקידו...
אוגוסט 2012. אמא אחת לשתי בנות קטנות טרודה עד עמקי נשמתה איך תסתדר אם יפלו פה טילים. איך היא תלביש את הקטנה במסיכה, מה יהיה אם הגדולה תהיה חייבת למדוד סוכר ולאכול באמצע התקפה, איך היא תצליח להסתיר משתיהן את הלחץ, ואיך לעזאזל היא הולכת להסבר להן את מה שקורה כאן מבלי שגם הן תהינה בחרדות.
אחרי שכל הזמן מדברים בחדשות על איראן, כן מלחמה או לא מלחמה ומפלס החרדות שלי עולה, נזכרתי בספר הזה מימי מלחמת המפרץ. "שירת הסירנה" מסופר מפיה של טלילה, רווקה תל אביבית בת 32, בזמן נפילת הטילים מעירק. איזו נוסטלגיה. בכל יום עצמאות משודר שוב ושוב הסרט, אבל הספר עצמו איכשהו נשכח.
אמנם "שירת הסירנה" אינו יצירת מופת, אבל הוא מצחיק ומשעשע ובדיוק מתאים לקריאה כשהעולם מסביב משתגע. מעבר לכך, אני חושבת שהוא מסמך מעניין ואוטנטי על חייהם של אנשים בזמן מלחמה. על האהבות והקנאות והמריבות הטפשיות שנשארות איתנו גם בזמן חירום. כשהעולם בחוץ מפחיד אנחנו רוצים להצמד למוכר והידוע, גם אם קודם חשבנו שהוא לא משהו בכלל. קורותיה של טלילה מזכירים לי במידה רבה את מה שעברתי בעצמי במהלך המלחמה המגוחכת ההיא – התמקדות באהבה שלי, ניווט בחיי היום יום, כאשר המלחמה משתלבת ברקע, הזויה, לא נתפסת, אבל במובן מסויים טבעית כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים.
מומלץ לכל מי שרוצה לצחוק קצת על המצבים הבלתי אפשריים שאנחנו צריכים להתמודד איתם בארץ הזו. ושאלת השאלות - לאן נעלמו כל השנים הללו? שמישהו יחזיר לי אותן בבקשה!”
