האם יש משהו מעבר לחומר? המטאפיסי, ה״רוחני״, מה ש״מעבר״? ובכן, אומר צ׳כוב, או יותר נכון מראה זאת בסיפוריו, אם יש משהו כזה שהוא מעבר לתגרנות היומיומית והשאיפה לרווח אישי והישרדותי הרי שזו אהבה. ועם זאת, האהבה בסיפוריו היא אהבה טרגית, שהתממשותה היא תמיד רק בדיעבד או אחרי מות, ואילו הזיווג הממשי הוא תמיד לא תואם את הרגש ונתון גם הוא לשיקולים של רווח אישי ומעמדי כמו הרצון ליוקרה חברתית, לזיווג עם כסף או עם בן/בת זוג יפה וכד׳. כלומר, האהבה כשלעצמה אינה ניתנת למימוש. ויחד עם זאת, אומר צ׳כוב, היא קיימת.
ב״פריחה שנתאחרה״ מוצגים שני מעמדות של רוסיה בסוף המאה ה-19: האצולה הישנה היורדת מנכסיה והבורגנות החדשה שעולה מתוך השכבות הנמוכות בזכות צבירת נכסים ורכישת השכלה. ולכאורה, נוכח אותו מעמד חדש מוצגת האצולה הישנה כמנובנת, ככזו שמצד אחד מזלזלת במעמד החדש והמאיים על מעמדה ומצד שני חושקת ואף מקנא לעושר חדש זה שניצבר על בסיס ידע והשכלה, ולא בקשרי דם. אך למעשה, גם אותו מעמד חדש מושם ללעג בהיותו רודף אחר עוד ועוד ממון תוך נטישת הרגש והאחווה האנושית. שני מעמדות אלו הם שני צדדים של אותו מטבע אנושי דל, אותו מטריאליזם היסטורי שעוסק בצבירת ממון.
בבית פריקלונסקי מרוקן הנסיך הצעיר את כל ההון שנותר להם בירושה בהימורים, שתייה ונשים. כשהוא נופל למשכב בשל השתייה שלו מזמינות האם והבת את מי שהיה פעם בן המשרת שלהם ועתה הוא הרופא החשוב בעיר, דוקטור פוטרוקוב. הבת מארוסיה מתאהבת ברופא ומחכה לבואו יום יום, גם לאחר שאחיה מחלים. ויום אחד אכן מגיעה שליחה, שדכנית, בהצעת נישואין מהרופא, אך עם תנאי: נדוניה על סך 60 אלף. ואף כי המנהג מקובל באותם ימים, האם מתכעסת על כך ששלח שדכנית, אך בעיקר על כך שהוא דורש סכום גבוה כל כך, סכום שאינו מצוי ברשותם, בשל בזבוזי הבן.
צ׳כוב הוא מספר כל יודע המגלה את רגשות ומחשבות דמויותיו. לעומת הכתיבה העכשווית המתמקדת בדרך כלל בפרטי ובאישי, מתוך מודעות פוסט מודרנית כי לא ניתן באמת לדעת מה האחר חושב, יש בכתיבתו משהו ״מאחד״, תחושה של חזרה לאיזה יחד, לאיזו מציאות בה יש בכל זאת ודאות לגבי קיומם של אחרים ורגשותיהם, מה שבספרות העכשווית המצמצמת מתגלה בדרך כלל בעקיפין. כך, מתגלה לנו כי הרופא שלח את השדכנית למצוא לו כלה עם נדוניה שתעזור לו לממן לו את הבית אותו הוא רוצה לרכוש. כלומר, הוא לא שלח את השדכנית באופן מיוחד לבית פריקלונסקי אלא יותר שלח את לחמו על פני המים ולכל עבר. כעבור זמן הוא מוצא כלה עם נדוניה כזו ומתחתן עמה. אך מארוסיה ממשיכה לאהוב אותו והולכת לעמוד אצלו בתור במרפאה כדי לפגוש אותו. כאשר האם מתה וחובות האח נערמים, מחמיר גם מצבה של מארוסיה ובכוחותיה ההאחרונים היא הולכת אל הרופא ומתוודא על אהבתה. אז, מאוחר מדי, מבין פוטרוקוב כי טעה - לגבי נישואיו ובעיקר לגביו רגשותיו. ובניסיון אחרון להצילה הוא לוקח אותה לבית מרפא באיטליה - מעט מדי ומאוחר מדי. עם גילויו את אהבתו, ולאחר מותה, אוסף אליו הרופא את האח הסורר ונותן לו לחיות על חשבונו ולהמשיך להתהלל, כזכר ופיצוי לאהבת אחותו שלא התממשה.
היסוד הכאוטי והחומרי, המיוצג באח המהמר, הוא בסופו של דבר היסוד המנצח בסיפוריו של צ׳כוב. הדמות המייצגת את הבזבזנות, המוטיב הייצרי שמכלה את המשאבים של האנושות למרות השאיפה לצבירת הון ויוקרה, הוא המנצח את האהבה. הוא הגורם למותה והוא גם זה שיורש אותה, כזכר לרגש שמעולם לא זכה להתממש. כלומר, הפריצות והזנות, הבזבזנות ללא גבול והכסף היורד לטימיון בהימורים (ולא בתכנון מחושב ו״בורגני״) גובר על הרצון לקירבה ולרגש אמיתי. וכך גם הנישואין המותנים בכסף. שני אלו, כמו שני המעמדות המוזכרים, הם שני הצדדים של אותו מטבע.
במידה רבה ניתן לקרוא זאת כשמרנות. צ׳כוב לא מדבר על הזוגיות החדשה, על שינויים במעמד האישה. במקרים רבים ניכר כי הדמויות הנשיות אצלו הן אידיליות - כאלו שמאמינות בכנסיה, זכות ותמות. הן המייצגות את האהבה הראויה שאינה מתקיימת. אך צ׳כוב גם בז לדת ואינו מאדיר את המיתוסים הדתיים. מכלל סיפוריו עולה כי הטוב נמצא בפשוט, באותם אנשים אותם הוא מתאר בקולחוזים ובפריפריות הרוסיות. האהבה הראויה אינה מתקיימת בעולם חומרני ורודף בצע וראוי לנו להביט שוב על הפשוט ואל הלב כדי שאולי נוכל לממש את אהבתנו בטרם תחלוף היכולת לממשה, בטרם תתאחר הפריחה, כמו ב״פריחה שנתאחרה״.
![מנחם מנדל / טוביה החולב [כרכים ג'-ד']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers94/945313.jpg)
![שדים [מהדורת 2003]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers5/58277.jpg)