לצערי אינני מעניקה ל"מגילת סן מיקלה" דירוג. אני מקווה להגיע אליו שוב מתישהו בחיים ולדרג אותו בצורה אחרת.
בשלב זה לא הייתי נותנת לספר מעבר לשלושה כוכבים, ואני יודעת כי אני בדעת מיעוט.

משהו בחוסר עלילה שלו הטריד אותי....ואינני יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק. האם הייתה זו הכתיבה הישנונית? הסיפורים הבלתי נפסקים על בעלי החיים? תחום הרפואה שלא דיבר אלי?
בכל אופן משהו בסיפור הזה ישן. ואולי חלק בי רדום.
אולי אני מחפשת סיפור שיהיה בו שקט וגם בערה (כמו עגנון למשל) וזה עניין של גיל....ובשלב מסוים אחפש סיפור אחר. ואין כל ספק שבמגילת סן מיקלה מהלך קסם שאלי עוד לא הגיע אבל הוא חיי וקיים.

ספר מרהיב! אחת מחוויות הקריאה המעניינות ביותר שהיו לי, ובוודאי, אחד מן הספרים המוצלחים שקראתי.

"איש אחד מתחיל ללכת ביער...והאיש הזה הולך ופוגש חמש מאות אלף גליסאנים (צ'ילנים) שהולכים ובוכים. ואז הוא נעצר ושואל אותם מדוע הם בוכים. ואחד הגליסיאנים נעצר ואומר: 'כי אנחנו לבד ואיבדנו את הדרך' "

סיפורו של זרם אבוד ושולי בפיתוליה האינסופיים של היצירה המקסיקנית המודרנית. עדויות משוררים לעולם שהוא חלום, או עולם שהיה או עולם שגווע או שמא עולם שמעולם לא התקיים.
השירה, האמנות ועולם התרבות כולו רק נותנים במה לכתיבתו הקולחת של בוליניו לתאר את מציאות הנפש העגומה של דור אבוד ונאבד ושל כל נפש באשר היא.

זוהי ספרות מודרנית משובחת במלוא המובן. מבנה הספר, המתחלק לשלושה חלקים דרמטיים למדי, עיצוב עלילתי לא מסונכרן וסיפורים אישיים שמותירים רושם עמוק.
תיאור רחובותיה האינסופיים של מקסיקו הבירה, סמטאותיה של ברצלונה, ביבי פריז, חשכת רומא, אורות מדריד, מחנק אפריקה ואפילו לחותה הנצחית של תל אביב רבתי מעניקים לספר את קסמו המיוחד.

אע"פ שהספר זכה לשבחים רבים, ממבט קצר בדף, ניכר שלא הרבה קראו או התעניינו בו. זה נכון שהוא לא פשוט וספרות לטינו- אמריקאית ידועה בסגנונה המיוחד (והמתיש לפעמים) אך לא שווה לוותר על ספר כזה מעולה ועדיף לדבוק בו בזמן שבו יש יותר פנאי לקרוא וכך לשמור על הרצף העלילתי.

מומלץ ביותר!*****

"מנחם מנדל" של שלום עליכם הוא מיתוס ספרותי. אולי בגלל זה הופתעתי ממנו מאוד. לא ידעתי אודותיו דבר פרט לכך ש"מנחם מנדל" בתשבצים הוא כותרת וסמל לאדם הבונה מגדלים באוויר.
התאכזבתי לרעה. התלבטתי האם לתת לו שלושה כוכבים או ארבעה...אבל המיתוס ניצח.

פרט מקדים (שאותו חבל שפספתי) הוא שהספר בנוי כחלופת מכתבים בין מנחם מנדל, יהודי כפרי של המאה ה-19, עם אשתו (שתחיה) שיינה-שניידל. בנוסף, הסיפור התפרסם בקבצים בעיתונות, כפי הנוהג דאז, דבר שמאוד משפיע על אופן הקריאה בו מאחר והוא אינו זורם עלילתית בעליל. מנחם מנדל מסתובב לו בין כתריאלביקה לאודסה ומאודסה ליהופיץ (קייב) ומשם לפה ומפה לשם...ובכל מקום שאליו מגיעות רגליו מגיעים גם חלומותיו לכסף וכוח ולטריקים אלו ולטריקים ההם.
וכמו שאמרה אמה של שיינה-שניידל (שתיבדה לחיים ארוכים:) "החולה יקום מחוליו, השיכור יתפכח מיינו, הכושי יהפוך עורו- והשוטה לעולם יהיה שוטה".

הסיבה שהתאכזבתי מהספר היא משום חוסר המבנה שלו כסיפור...ולגמרי ציפיתי לסיפור...כמו לשתות סודה כשחושבים שבכוס יש מים.
ובכל זאת, אין ספק שמנחם מנדל ואשתו הזועפת קורעים מצחוק ומשנינות (ובמיוחד חמותו [שתחיה]) ועל אף שאין עלילה מסודרת בעלת מניע כלשהו, מכניס שלום עליכם את "מוטיב האמריקה" שלו...(למי שקרא חלק מספריו) ואין ספק שיש בכך מן הביקורת שמעבר, מה שבהחלט מרגש.

מומלץ כל עוד יודעים לקראת מה מגיעים.

וואו!***

אפשר לומר של-תש"ח הגעתי נטולת צפיות. אולי אפילו עם צפיות לאכזבה. מהתנסות יחידנית שלי עם ספריו של קניוק -הוא לא התחבב עלי בעליל. הכתיבה "המסורבלת" (כפי שכיניתי אותה עד היום), לא נעמה לי בסיפורו היומרני מעט, "חימו מלך ירושלים" ואפשר לומר שפתחתי את עמודו הראשון של הספר קצת במרמור.

אז זהו, בעמוד השני קניוק כבר קנה אותי לגמרי.
הספר נפתח בציטוט מספר יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."
אני לא יודעת למה זה נחשב היום, נורמטיבי, רגשני, צדקני או מי יודע מה...אבל הציטוטים מהנביאים שובים אותי לגמרי. מרעידים אותי.
במיוחד שאם מצרפים לוגית את המילה תש"ח לפסוק הנ"ל... לא צריך להיות חכם גדול כבר בשביל להבין את הכאב הזה שבהקשר הפסוק...ואת האמת הזאת שאי אפשר לברוח ממנה.

שמעתי שמועות כאלו ואחרות שקניוק ניסה להוכיח את המלחמה האמיתית שהייתה שם. זאת השונה במהותה ממה שמנסים לזכור.- שטויות. קניוק מספר מזיכרונותיו "שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת",הוא כותב. לא הכל פוליטיקה. לא הכל...לא בעיני.
הדילמות המוסריות שהספר מעלה הן בעיני השגרה של מדינתנו...כמו סלע גדול ושחור שרובץ בקשיחות על האדמה וסביבו קרני אור. צדק סובייקטיבי שלא שווה כלום ושווה את הכל.
***
בזמן קריאת הספר ביקרתי בכמה אתרים בעקבות חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. לאו דווקא בעקבותיו של קניוק, אלא בעקבותיו של סבי ז"ל שהשתתף באותן הקרבות בדיוק.
הגענו לקסטל,הנצחתו של אחד הקרבות העקובים מדם. היתה שם כיתה של ילדים ערבים. צריך להוסיף משהו? כל אחד בוודאי מוסיף לעצמו...וכל יהודי חיי עם זה אחרת. אבל הוא חיי.
***
הפתיחה של הספר שנגעה רבות לשואה ("הקמנו מדינה למתים שלא יחיו בה") והמעגליות הזאת שתמיד חוזרת בסוף לנקודות דומות הייתה כה אקטואלית עבורי. חיילים, ניצולי שואה, ערבים, אלו הגיבורים ואלו שאינם גיבורים. והספר הזה כל כך ריגש אותי בכל מובן...פשוט ספר טוב. אמיתי ונכון.

מומלץ מאוד!

על אף שלא קראתי את כל פרקיו המייגעים של הספר "תולדות ארץ ישראל" והתמקדתי בקבוצת פרקים בודדים, הגעתי למסקנה מעוררת בנוגע לקריאה ההיסטורית השוטפת בכלל ולעברה של ארץ ישראל בפרט.

היסטוריה זה דבר עצום ממדים, במיוחד שהוא התרחש לך כאן ממש מתחת לרגליים...ועוד נותרו מזכרות.
הספר של נתן שור מתיימר לנהל דיון 'תמציתי' ואובייקטיבי על ההיסטוריה המקומית של ארץ ישראל. העבר לא יכול להיות אובייקטיבי, כי בהיסטוריה עתיקה גם האובייקט הוא סובייקט ומה שיוצא מיומרנות זו זה אך ורק בלגן והיעדר של ריגוש.

לרוב התקופות הארכאיות יש איזה 'ממצא' מרכזי ממנו יודעים 98% מהמציאות דאז...ועוד כמה בוטנים וצימוקים שערערו את אמינות ה'ממצא' אותם גילו ארכיאולוגים אחרי מחקרים של שנים ארוכות.
***
אז את הקריאה התחלתי מהפרק הפרה-היסטורי של ארץ ישראל המספר באופן מגובב את החיבור היבש בין ממצאים קלים שונים. התיאוריות המרובות שנפרסו לפני הביאו אותי לדלג לתקופת המקרא ממנה נשברתי אף מהר יותר. אחרי דיון של שלושה עמודים בפונט 9 על איזה ספר 'צודק' יותר- יהושוע או שופטים, החלטתי להחליט בעצמי. אין לי התנגדות עקרונית לחוקרים המראים את האבסורדיות של הכתובים, אבל מבחינתי זה לא ממש היסטוריה, זה יותר ארכיאולוגיה. הדבר הוכח לי ביתר שאת כשהגעתי לתקופת בית שני ותקופת המרד הגדול בארץ ישראל.

כידוע לכולם, האדון שבזכותו שמענו על כל ההא והדא בתקופה המדוברת זהו יוסף בן מתיתהו, או בשמו המגניב יותר:)- יוספוס פלביוס. הוא הגדיר את עצמו כהיסטוריון וההיסטוריה מבוססת רק עליו במידה כזו או אחרת.
יש אודותיו אינספור תיאוריות- הוא אינו אמין, הוא מפריז, סובייקטיבי (נו מה?), משוחד ומה לא.
אם אמר פלביוס יוספוס כי בקרב פלוני לחמו 4 לגיונות רומאים יאמרו ההיסטוריונים כי לא יותר מלגיון השתתף. אם סיפר בן מתתיהו על 20 הרוגים, יקפיץ ההיסטוריון את מספר המתים ל-56.

העניין הוא שכל אותם ההיסטוריונים הם תיאוריקנים בעלי קונספירציות וחוות דעת סובייקטיביות כמו יוספוס בדיוק.
יוסף בן מתיתיהו כתב את הספר 'קדמוניות היהודים' בהתבסס על היסטוריונים בעלי קנה מידה עצמאי בדיוק כמותו.
ההיסטוריה לא הייתה ולא תהיה אובייקטיבית, אבל מה שהבנתי בעקבות הספר של שור הוא שגם אם עלי להתייחס לפלביוס בערבון מוגבל עדיף לי בהרבה לקרוא את 'המקור' שלו ולא את הגיבוב הארכיאולוגי המייגע והבלתי נגמר.
בשלב זה הופסקה באיבה קריאתי בספר.

העבר הוא לא רק מה שהתרחש...הרי שהוא גם מייצג את כל המגדלים שנבנו על שמו ובשמו...ל"ג בעומר המתקרב עלינו לטובה מעיד על כך בדיוק.
על כן, התחלתי בקריאת ספר יהושוע ובכתבי יוסף בן מתיתהו הסובייקטיבי- כי זה מה שיש פה, וזה התכלס.

אחרי זמן לא מבוטל, סוף כל סוף סיימתי את הספרון "הרעיון הציוני לגוניו" מאת שלמה אבינרי.
הספר אוסף מס' הוגים מרכזיים בתורת הציוניות של המאה ה-19 וה-20 ומפרט על הגותו הרלוונטית של כל אחד ואחד מהם (מאחר ואין ספק כי חלקם כוללים בהגותם הרחבה נושאים רבים ומגוונים פרט לציונות עצמה) .
אין בספר התיימרות להקיף את כל היסטוריית הרעיון הציוני כולה, אלא לתת מעין טעימה מרכזית של האווירה והערכים המנשבים דאז. אני חושבת שעובדה זו- צמצום הספר וע"י כך 'שמיטה' של הוגים ציוניים כאלו ואחרים, היא דווקא חיובית שכן בסופו של דבר הרעיון הציוני כולו נסב סביב מניעים משותפים ורוח חברתית אידיאולוגית, מהפכנית ולאומית של המאה ה-20.

אין ספק- זוהי היסטוריה. היסטוריה רלוונטית וחשובה. אני לא יכולה להעריך באיזו מידה אנו מסוגלים לתפוס את הקיום שלנו כאן, בארץ ישראל בכלל ובמדינת ישראל בפרט, כנספח להשפעתו הישירה של האפקט הציוני ופעילותו.

כמובן שהספר מתחלק להוגים מרתקים, שעיון חוזר בכתביהם ובדיעותהם, גם היום, בתקופה "הפוסט מודרנית", רלוונטי ואף מעורר מחשבה. לדוגמא רבי נחמן קרוכמל וגרץ הראשוניים, והרב קוק, אחד העם וא.ד.גורדון היותר מאוחרים וספציפיים.
(מדהים לראות את ההשפעה של הפילוסוף 'הגל' על הרעיונות וההגות הכללית של סוף המאה ה-19 והמאה ה-20, וכחלק מכך גם על הרעיון הציוני. אני חושבת שכל 'הרהור' ציוני שאינו מתקשר ישירות במימד הכלכלי (סוציאליזם, קומוניזם,קפיטליזם) מושפע ברמה כזאת או אחרת מהגל, וזה באמת מרתק).

כמו כן, הציוניים המעשיים בהיסטוריה הלאומית של ישראל, גם הם מעניינים לא פחות- בן יהודה, הרצל (ברור!), ז'בוטינסקי , בן גוריון ונציין שוב את א.ד.גורדון שכתב אך גם עבד לו בשדות דגניה:)

לא ניתן לומר כי זהו ספר "חובה"... שכן, אם אכליל את כל מה שלראות עיני 'חובה לדעת' כ-"ידע כללי"...הספרים והמאמרים לא ייגמרו לעולם.
אומנם אני יכולה בהחלט להמליץ עליו כספר ענייני הסוקר את ההוגים הציוניים המרכזיים באופן חביב, כלומר לא מקיף אך גם לא תמציתי יתר על המידה.

לסיכום, אוסיף הערה לאלו החוששים לקרוא ספרי היסטוריה מגמתיים.... שלמה אבינרי, לפי ההתרשמות שלי, השתדל לא להפגין את אהדותיו יתר על המידה...גם אם "פה ושם" מופיעות התרשמויות כאלו ואחרות, אין זה מציב את הספר במימד "מכוון" כלשהו.
מומלץ.

המשפט. ספר פשוט גאוני. אני אפילו חושבת שהוא מושלם אף על פי שלא הושלם. מה כבר כמה פרקים לא גמורים של קפקא יכולים עוד להוסיף לאווירה ההזויה של הספר הזה? יותר אקסצנטרי מזה- עוד לא ראיתי!

אודה באמת, לא הכי הסתדרתי עם משפטו חסר הרחמים של יוסף ק'...קראתי את הספר תקופה ארוכה והרגשתי כי כל עמוד נמשך כנצח. הכתיבה קולחת, פילוסופיה אין, אם כן, מה הוא הדבר שגורם לכל להיראות נצחי, ממושך ומתיש ברומן? ואיך זה שכמעט כל פעם שהתשישות תפסה אותי באמצע העמוד אילצתי את עצמי לחזור ולקרוא בו, עד שנפשי תהיה קשורה יחד עם עלילתו ה~סתמית~ כל כך של המשפט.

קפקא המציא ז'אנר, אין בכך ספק... הבלתי הגיוני שהופך להגיוני. כל אותם פרטים לא רציונאלים ולא מציאותיים במשפט ובכל רומן אחר שלו, נתפסים כמובנים מאליהם!! אמת ברורה וחקוקה בסלע. אפקט זה שופך את האור השיגיוני על כל היצירה- קבלתו של יוסף ק' את כל העובדות, המהלכים, ההתנהלות ואף גזר הדין חסר הפשר!
יש סתירה ברורה ונגלית לעין בין הפרטים המתוארים בדקדוק כמעט ראליסטי לבין הערפול הכבד במאורעות עצמם.
הרגשתי שכך האמן הזה, הכישרון המופתי הזה בהתגלמותו- פראנץ קפקא, רואה את העולם בעניים אלו של סתירה נצחית, מעבר לראיה של ה'פילוסוף'. חשתי שקפקא הוא אימפרסיוניסט דגול השופך לנו את אורו ועולמו למשפט של יוסף ק'...

גיבור 'המשפט', הוא דמות מנוכרת וזרה לקורא, התמודדותו עם המציאות היא, כאמור, לא טבעית. ק' נאשם בלא עוול בכפו, אומנם ברצונו למחות, לשנות את גזר הדין והתוצאה, רוצה הוא להיות חופשי...אולם, מקבל עליו ק' את החוק! הוא סופג את העובדה ש''החוק'' הוא הסמכות העליונה, גם אם היא נראית לו בלתי הגיונית.
במהלך הרומן, באופן הדרגתי ומהמם, פוגש ק' דמויות אבסורדיות שונות בהקשר משפטו המצוות את הסתירות והניגודים בין צדק ובין מערכת משפטית (ניתן לומר כי משפטי הבא הוא ספוילר, אבל הסתרת עלילת 'המשפט' אינה רלוונטית ולכן אני משתמשת בה באופן מצומצם מאוד). החל מהאוסרים שלא מוסרים לק' דבר פרט לכך שנעצר, המשך בשופטים-חוקרים האנמים ונטולי הדיעה, הנשים חסרות הנאמנות, הספרים הלא ערכיים של בית הדין, הסניגורים האפסיים (ומן הסתם, סניגורו של ק' הוא חולה במחלת לב קשה ואינו קם ממיטתו!אם כן, מה מעשיו?) , הצייר המייצג את האמנות הכפופה אף היא לחוק ההזוי, וכן איש הדת!! כהן בית הדין המנהל עם ק' דיאלוג עוצר נשימה בבית הכנסייה (אחד הפרקים הטובים ביותר שקראתי מעודי) ומוכיח שאף הוא (!) לוקח חלק באותה שרשרת אבסורדית (כידוע, קפקא יהודי היה. יש כאן ביקורת נוקבת על הכנסייה והדת הנוצרית).
ולבסוף, גזר הדין עצמו, ה ח ו ק עצמו ומימושו.
***
לאחרונה קראתי ספר של גרוסמן, 'ותהיי לי הסכין'. באחד מן המכתבים (רומן התכתבות) מוזכר קפקא. כמה אבסורדי ונורא היה אילו קפקא נאלץ להיות תחת משטר הנאצים במלחמת העולם ה-2, ובשואת היהודים. ברוח זאת נאמרו הדברים, ואני לפתע חשבתי, כמה באמת אסון זה היה יכול להיות...ונראה כי מותו משחפת בגיל כה צעיר היה כמו מזל (נפטר ב-1924). עצם המחשבה על היותו נתון תחת המשטר הנאצי, לפני שהיו רוצחים אותו, מהותו כ''אסיר חופשי'' תחת החוקים האבסורדיים ונטולי הצדק והמשמעות..מרעידה את לבי- חזון יוסף ק' היה פשוט מתהווה במציאות נוראית.

זהו רומן מיוחד ומתיש לקריאה....אף על פי כן, הוא חובה חובה חובה!
מ ע ו ל ה!

'שדים' של דוסטוייבסקי אולי לא ה'רומאן' המוצלח ביותר שלו (לפחות בעיני), אבל אין ספק שהוא כנראה אחד החשובים והמרתקים ביותר של אותו אמן מיוסר.
הרי זוהי פוליטיקה ופוליטיקה- לבלוב התנועות השונות לשחרור רוסיה, הסוציאליזם וערכיו- בפועל. לא עוד רעיונות באוויר, אלא ילדים הנלחמים ברוחם ובנפשם 'להציל' את רוסיה!
דוסטוייבסקי מציג בדיוק ובשלמות את הפן הטהור שבשאיפה לנשגב למוסרי ולנכון ובשוליו את הצד הגועלי והנתעב של הקיצוניות הפוליטית שנכנעת ליצרים של הרס, אלימות, שקר ורפש (במחילה).

כעת, גיבריו הראשיים של דוסטוייבסקי אינם אותם האומללים, העניים והמרודים- עתה אלו הם האצילים, המשכילים- הנוער הגאה- הנוער המתגבש בחברה הגבוהה של רוסיה.
מאלו יצאו הפנינים והתולעים, ברומן וגם במציאות המהפכנית.
התיאורים הבהירים של ה"רעיון" ולידו, אותו החורבן הידוע לכל, מעוררים כאב והזדהות רבה. ככלות הכל, הפוליטיקה בקיצוניותה, גם אם נושאת רעיון בחובה, כביר ככל שיהיה, בד"כ היא פשוט מקיאה אותו החוצה לעולם בצורה מכוערת.
כאן זה מתבטא בבירור, אך ככה זה תמיד...ועל זה דוסטוייבסקי מתעכב רבות.

העלילה של 'שדים', על פי דעתי האישית, לוקה בחסר. נכון, דוסטוייבסקי זה דוסטוייבסקי- התרחישים המפותלים, הרכילות האינסופית והמתח שזורים כהרגלם בסיפור ומעוררים אותו ללא ספק. ואולם, חל עליו האפקט האירוני שברומאן האוטוביוגרפי. משום שהאירועים המתוארים בגוזמתם, חציפותם וצפיפותם נלקחים מן המציאות, והמציאות בד"כ נוטה להיות משעממת או מוגזמת- אני מניחה ש'שדים' הוא לעיתים משעמם ולפעמים מוגזם. אדם שהפילוסופיה של הסופר לא אהודה עליו מאוד, עשוי להתבאס מעלילה.
*
מקריאתי שלי אני מצליחה לראות שדוסטוייבסקי תיאר את המאבק הסוציאליסטי ההגותי והמעשי כחלק מהמאבק המוסרי-רעיוני של האדם, האזרח הרוסי ושלו בפרט.
'שדים' כולו שזור ברעיונות האמונה, בחיבוטיה, בייסוריה ובלבטיה. אתאיזם, אמונה, הצורך להאמין, הרצון לבחור, היכולת לשלוט בתחושות,ברגשות...מהבחינה הזאת הרומאן השאיר אותי נפעמת. בייחוד הפרק האחרון המהווה מעין אפילוג על החרטה.
שמו הראשוני של הרומאן היה דווקא 'אתאיזם', וקצת התבאסתי שהשם לא נשאר כך (אע"פ שכנראה שזה היה מצמצם את מס' הקוראים). השם 'שדים' מבוסס על סצנה מהברית החדשה, ישו הנוצרי מוציא שד הנכנס באדם אל עבר עדר חזירים. מכך משתמע ששם הספר הוכרע לטובת הרעיון הפוליטי, שהוא על פניו עיקרו...אך בעיני שלי, וכנראה שאני משוחדת ביותר, המאבק האמוּני והמוסרי של האדם, של דוסטוייבסקי עצמו, של גיבוריו וגם שלי עצמי...הם עיקרו של הספר הזה שכן מה מעשינו הנועזים אם לא קורבן של אמונתנו בסופו של דבר?....מרתק ללא עוררין.
ניכר שכל גיבוריו של דוסטוייבסקי, על רעיונותיהם השונים בקשר האמונה ואי האמונה- כולם יכולים להיות אותו האדם בודד העוסק בלבטיו.כל אותן התפיסות נכתבו בעוז מלבו המבולבל והמיוסר של האמן!
פשוט מרגש.
מומלץ מומלץ!

"מפיסטו" הוא רומן-פוליטי חשוב ומעניין מאוד . העלילה (ש'סופה' מתגלה כבר בפרולוג) מספרת על הנדריק הפגן, שחקן 'עולה' בגרמניה, ""קומוניסט"" שנסחף לתרבות ולרהב הנאצי(ולא לנאציזם כתורה, דווקא). את הפגן מעניינת ה'אמנות' שלו והיה מתאים לומר שהוא אינו בוחל באמצעים...אבל- הוא כן...לגמרי 'בוחל'- וזאת עיקרה של הביקורת הפוליטית ברומן 'מפיסטו'. אדם שכביכול מחשיב עצמו למוסרי, לבעל דיעה עניינית בנושאיה של גרמניה ובתחומים חברתיים בכלל, אדם שרואה באומנות שלו השפעה על הסביבה- מהבחינה התרבותית המלאה (כלומר, עיצוב אישיות ע"פ ערכים כאלו ואחרים)- אותו אדם הוא דוגמא להיסחפות ההמון אחר הנאציזם מתוך נוחות, מתוך עיוורון ומצוקה בסיסית של נפש 'חסרת תכלית', כפי שמציג זאת מאן ללא עוררין.


תפקיד חייו של הנדריק הוא 'מפיסטופלס'- כידוע, השטן מהמחזה הנצחי של גיתה- 'פאוסט' אשר העלילה שלו (בקצרה מרובה מאוד) מספרת על ד"ר פאוסט, סוג של מדען הכורת ברית עם השטן ומפה העניינים מתגלגים במלו-דרמטיה ובשכרון חושים של כתיבה שלא תיאמן!
בגב הספר נכתב: " את תפקיד מפיסטו הוא משחק על הבמה, ובעצם גם בחיים"...אבל האם הפגן אינו אלא דמות מפיסטו רק על הבמה ולמעשה, הוא הוא פאוסט עצמו באופן מובהק??!
פאוסט המעורער והמעורר רחמים ושאת נפש וגועל וכאב וצער? אותו פאוסט הכורת ברית עם השטן?!
אין ספק שיש כוח והשפעה לרומן הזה!
שווה קריאה.

לקוראים הייתי ממליצה לפני תחילת הרומן לקרוא קצת (במידה ואינם בקיעים) על גרינג וגבלס, מקורביו של 'הפירהר', וגם על גוסטב גרינדגנס (שחקן גרמני המזוהה עם השלטון הנאצי),השראה רלוונטית לדמותו של הנדריק הפגן.

עוד דבר, אחד הפרטים שדווקא עניינו אותי ביותר, למרות הצד הרכילותי שבעניין, הוא אחת הדמיות המשניות בסיפור- מארדר. למעשה, זהו דמות של סופר, הוגה דעות במובן מסויים, שדיעותיו והשקפותיו קציוניות פחות מאישיותו המוקצנת שמעריכה את עצמה מאוד ומשווה לעצמה כוחות נבואיים לגבי עתידה של גרמניה.
אני כמעט לא יודעת להסביר מדוע...איך שהוא הצטיירה לי דמותו של תומאס מאן. קראתי קצת על שניהם, האב- תומאס ובנו קלאוס, מחבר ''מפיסטו''. מסתבר שיחסים מולפאים לא היו בין האב ובנו (בויקיפדיה הטענה כי קלאוס היה הומו-סקסואל וכי זה השפיע על יחסיהם). בנו של מאן התאבד בשנת 1949 ואביו, לא הגיע להלוויתו בתירוץ כמעט מגוחך.
היחסים שקלואס מאן מעורר לדמותו 'מארדר' בסיפור הם אמביוולנטים. מצד כלשהו יש חוסר סובלנות כלשהו כלפי הנרגן המזדקן והראוותן, מאידך, אין ספק כי אכן דעותיו משמעותיות וכתביו כמעט נבואיים.
עוד דבר שגרם לי לתהות על אותו העניין הוא ישיבתו של מארדר בצרפת, לחופי הים התיכון אחרי עליית הנאצים בגרמניה 1933. מקריאה קצרה, מסתבר שגם תומאס מאן ערך סיור עם משפחתו באותה התקופה בצרפת,אזור טולון- לחופי הים התיכון...
בקיצור, מעניין, בעיקר משום האישיות של תומאס מאן המספקת ל-כל נקודת הסתכלות מעוררת סקרנות,על אף מעט הרכילות שטמונה בתוכה.

זאת ועוד, ראיתי לנכון להוסיף, הרומן נכתב בשנת 1936, רק שלוש שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון ושלוש שנים לפני המלחמה, שהציגה אותם, כידוע, בצורה המזוויעה ביותר. תיאור העריצות, הכישלון של האידואולוגיה הנאצית והקריסה הטוטאלית של ערכי הצדק המתוארים ברומן...מעניקים גם למאן הצעיר כישרון ''נבואי'' במידה קלה (כי ''מי תיאר לעצמו שזה מה שיתרחש בסופו של דבר'').
מומלץ.