“על אף שלא קראתי את כל פרקיו המייגעים של הספר "תולדות ארץ ישראל" והתמקדתי בקבוצת פרקים בודדים, הגעתי למסקנה מעוררת בנוגע לקריאה ההיסטורית השוטפת בכלל ולעברה של ארץ ישראל בפרט. היסטוריה זה דבר עצום ממדים, במיוחד שהוא התרחש לך כאן ממש מתחת לרגליים...ועוד נותרו מזכרות. הספר של נתן שור מתיימר לנהל דיון 'תמציתי' ואובייקטיבי על ההיסטוריה המקומית של ארץ ישראל. העבר לא יכול להיות אובייקטיבי, כי בהיסטוריה עתיקה גם האובייקט הוא סובייקט ומה שיוצא מיומרנות זו זה אך ורק בלגן והיעדר של ריגוש. לרוב התקופות הארכאיות יש איזה 'ממצא' מרכזי ממנו יודעים 98% מהמציאות דאז...ועוד כמה בוטנים וצימוקים שערערו את אמינות ה'ממצא' אותם גילו ארכיאולוגים אחרי מחקרים של שנים ארוכות. *** אז את הקריאה התחלתי מהפרק הפרה-היסטורי של ארץ ישראל המספר באופן מגובב את החיבור היבש בין ממצאים קלים שונים. התיאוריות המרובות שנפרסו לפני הביאו אותי לדלג לתקופת המקרא ממנה נשברתי אף מהר יותר. אחרי דיון של שלושה עמודים בפונט 9 על איזה ספר 'צודק' יותר- יהושוע או שופטים, החלטתי להחליט בעצמי. אין לי התנגדות עקרונית לחוקרים המראים את האבסורדיות של הכתובים, אבל מבחינתי זה לא ממש היסטוריה, זה יותר ארכיאולוגיה. הדבר הוכח לי ביתר שאת כשהגעתי לתקופת בית שני ותקופת המרד הגדול בארץ ישראל. כידוע לכולם, האדון שבזכותו שמענו על כל ההא והדא בתקופה המדוברת זהו יוסף בן מתיתהו, או בשמו המגניב יותר:)- יוספוס פלביוס. הוא הגדיר את עצמו כהיסטוריון וההיסטוריה מבוססת רק עליו במידה כזו או אחרת. יש אודותיו אינספור תיאוריות- הוא אינו אמין, הוא מפריז, סובייקטיבי (נו מה?), משוחד ומה לא. אם אמר פלביוס יוספוס כי בקרב פלוני לחמו 4 לגיונות רומאים יאמרו ההיסטוריונים כי לא יותר מלגיון השתתף. אם סיפר בן מתתיהו על 20 הרוגים, יקפיץ ההיסטוריון את מספר המתים ל-56. העניין הוא שכל אותם ההיסטוריונים הם תיאוריקנים בעלי קונספירציות וחוות דעת סובייקטיביות כמו יוספוס בדיוק. יוסף בן מתיתיהו כתב את הספר 'קדמוניות היהודים' בהתבסס על היסטוריונים בעלי קנה מידה עצמאי בדיוק כמותו. ההיסטוריה לא הייתה ולא תהיה אובייקטיבית, אבל מה שהבנתי בעקבות הספר של שור הוא שגם אם עלי להתייחס לפלביוס בערבון מוגבל עדיף לי בהרבה לקרוא את 'המקור' שלו ולא את הגיבוב הארכיאולוגי המייגע והבלתי נגמר. בשלב זה הופסקה באיבה קריאתי בספר. העבר הוא לא רק מה שהתרחש...הרי שהוא גם מייצג את כל המגדלים שנבנו על שמו ובשמו...ל"ג בעומר המתקרב עלינו לטובה מעיד על כך בדיוק. על כן, התחלתי בקריאת ספר יהושוע ובכתבי יוסף בן מתיתהו הסובייקטיבי- כי זה מה שיש פה, וזה התכלס.”

“תולדות ארץ ישראל ( מהתקופה הפרהיסטורית עד ימנו ) מאת נתן שור מהוצאת דביר. בעייני הוא ספר חובה לעיון ולקריאה חוזרת. הנושא מרתק וכל אזרח שחי בארץ הזאת צריך להיות בקיא בקורות ארץ ישראל. עם זאת, עדיין קשה לי להמליץ על הספר בפה מלא. הספר עמוס בפרטים וזרימת המידע מקרטעת וקשה להשתלט על עומס המידע. לא פעם הצטרכתי לחזור אחורה על מנת לחבר שוב את הקצוות ולהבין את השתלשלות העניינים. אני חייב לציין שגם עכשיו רוב המידע לא שקע אצלי כמו שצריך ולכן הספר מצריך קריאה חוזרת ולאו דווקא בסדר הקריאה אלא בבחירת נושאים ספציפיים. רובנו יודעים להגיד שהתורכים שלטו בארץ 400 שנה. בספר זה תקופת האימפריה העותומנית מפולחת ע"י הסופר ואנו נחשפים לכל השליטים ששלטו בפועל באותה תקופה באופן פרטני ביותר. הסופר הצליח לצייר תמונה מדהימה של עליית האימפריה עד להתפוררותה. גם על תקופת החשמונאים שהיא תקופה מרתקת בפני עצמה מצליח הסופר להסביר ולהעביר את הלך הרוח של האימפריה הרומית ביחס לפרובינציה יהודה והעונש שהונחת עלינו לאחר המרד שמלווה אותנו עד היום והוא מחיקת השם יהודה והשינוי לפלשתינה. לסיכום, היום בעידן האינטרנט ניתן להגיע לכל המידע בלחיצת כפתור. אין לסופר בספר זה יתרון משמעותי בהצגת הנתונים. מדי פעם היתרון בהגשת המידע על ידי הסופר ניכרת לטובה, אך ברוב המקרים הספר מרגיש כהזרמת מידע ותו לא. חשוב מאוד לקרוא אך הוא מיועד למיטיבי לכת שלא מפחדים מדחיסת מידע ומספר אינפורמטיבי. ולמי שרוצה לקצר, אני ממליץ פשוט לקרוא פרקים נבחרים. חמש מתוך עשר בסולם עמנואל לביקורות נוספות כנסו בפייסבוק לעמוד "ספריית ספרי העיון של עמנואל"”

“על אף שלא קראתי את כל פרקיו המייגעים של הספר "תולדות ארץ ישראל" והתמקדתי בקבוצת פרקים בודדים, הגעתי למסקנה מעוררת בנוגע לקריאה ההיסטורית השוטפת בכלל ולעברה של ארץ ישראל בפרט. היסטוריה זה דבר עצום ממדים, במיוחד שהוא התרחש לך כאן ממש מתחת לרגליים...ועוד נותרו מזכרות. הספר של נתן שור מתיימר לנהל דיון 'תמציתי' ואובייקטיבי על ההיסטוריה המקומית של ארץ ישראל. העבר לא יכול להיות אובייקטיבי, כי בהיסטוריה עתיקה גם האובייקט הוא סובייקט ומה שיוצא מיומרנות זו זה אך ורק בלגן והיעדר של ריגוש. לרוב התקופות הארכאיות יש איזה 'ממצא' מרכזי ממנו יודעים 98% מהמציאות דאז...ועוד כמה בוטנים וצימוקים שערערו את אמינות ה'ממצא' אותם גילו ארכיאולוגים אחרי מחקרים של שנים ארוכות. *** אז את הקריאה התחלתי מהפרק הפרה-היסטורי של ארץ ישראל המספר באופן מגובב את החיבור היבש בין ממצאים קלים שונים. התיאוריות המרובות שנפרסו לפני הביאו אותי לדלג לתקופת המקרא ממנה נשברתי אף מהר יותר. אחרי דיון של שלושה עמודים בפונט 9 על איזה ספר 'צודק' יותר- יהושוע או שופטים, החלטתי להחליט בעצמי. אין לי התנגדות עקרונית לחוקרים המראים את האבסורדיות של הכתובים, אבל מבחינתי זה לא ממש היסטוריה, זה יותר ארכיאולוגיה. הדבר הוכח לי ביתר שאת כשהגעתי לתקופת בית שני ותקופת המרד הגדול בארץ ישראל. כידוע לכולם, האדון שבזכותו שמענו על כל ההא והדא בתקופה המדוברת זהו יוסף בן מתיתהו, או בשמו המגניב יותר:)- יוספוס פלביוס. הוא הגדיר את עצמו כהיסטוריון וההיסטוריה מבוססת רק עליו במידה כזו או אחרת. יש אודותיו אינספור תיאוריות- הוא אינו אמין, הוא מפריז, סובייקטיבי (נו מה?), משוחד ומה לא. אם אמר פלביוס יוספוס כי בקרב פלוני לחמו 4 לגיונות רומאים יאמרו ההיסטוריונים כי לא יותר מלגיון השתתף. אם סיפר בן מתתיהו על 20 הרוגים, יקפיץ ההיסטוריון את מספר המתים ל-56. העניין הוא שכל אותם ההיסטוריונים הם תיאוריקנים בעלי קונספירציות וחוות דעת סובייקטיביות כמו יוספוס בדיוק. יוסף בן מתיתיהו כתב את הספר 'קדמוניות היהודים' בהתבסס על היסטוריונים בעלי קנה מידה עצמאי בדיוק כמותו. ההיסטוריה לא הייתה ולא תהיה אובייקטיבית, אבל מה שהבנתי בעקבות הספר של שור הוא שגם אם עלי להתייחס לפלביוס בערבון מוגבל עדיף לי בהרבה לקרוא את 'המקור' שלו ולא את הגיבוב הארכיאולוגי המייגע והבלתי נגמר. בשלב זה הופסקה באיבה קריאתי בספר. העבר הוא לא רק מה שהתרחש...הרי שהוא גם מייצג את כל המגדלים שנבנו על שמו ובשמו...ל"ג בעומר המתקרב עלינו לטובה מעיד על כך בדיוק. על כן, התחלתי בקריאת ספר יהושוע ובכתבי יוסף בן מתיתהו הסובייקטיבי- כי זה מה שיש פה, וזה התכלס.”

“תולדות ארץ ישראל ( מהתקופה הפרהיסטורית עד ימנו ) מאת נתן שור מהוצאת דביר. בעייני הוא ספר חובה לעיון ולקריאה חוזרת. הנושא מרתק וכל אזרח שחי בארץ הזאת צריך להיות בקיא בקורות ארץ ישראל. עם זאת, עדיין קשה לי להמליץ על הספר בפה מלא. הספר עמוס בפרטים וזרימת המידע מקרטעת וקשה להשתלט על עומס המידע. לא פעם הצטרכתי לחזור אחורה על מנת לחבר שוב את הקצוות ולהבין את השתלשלות העניינים. אני חייב לציין שגם עכשיו רוב המידע לא שקע אצלי כמו שצריך ולכן הספר מצריך קריאה חוזרת ולאו דווקא בסדר הקריאה אלא בבחירת נושאים ספציפיים. רובנו יודעים להגיד שהתורכים שלטו בארץ 400 שנה. בספר זה תקופת האימפריה העותומנית מפולחת ע"י הסופר ואנו נחשפים לכל השליטים ששלטו בפועל באותה תקופה באופן פרטני ביותר. הסופר הצליח לצייר תמונה מדהימה של עליית האימפריה עד להתפוררותה. גם על תקופת החשמונאים שהיא תקופה מרתקת בפני עצמה מצליח הסופר להסביר ולהעביר את הלך הרוח של האימפריה הרומית ביחס לפרובינציה יהודה והעונש שהונחת עלינו לאחר המרד שמלווה אותנו עד היום והוא מחיקת השם יהודה והשינוי לפלשתינה. לסיכום, היום בעידן האינטרנט ניתן להגיע לכל המידע בלחיצת כפתור. אין לסופר בספר זה יתרון משמעותי בהצגת הנתונים. מדי פעם היתרון בהגשת המידע על ידי הסופר ניכרת לטובה, אך ברוב המקרים הספר מרגיש כהזרמת מידע ותו לא. חשוב מאוד לקרוא אך הוא מיועד למיטיבי לכת שלא מפחדים מדחיסת מידע ומספר אינפורמטיבי. ולמי שרוצה לקצר, אני ממליץ פשוט לקרוא פרקים נבחרים. חמש מתוך עשר בסולם עמנואל לביקורות נוספות כנסו בפייסבוק לעמוד "ספריית ספרי העיון של עמנואל"”