“אחרי זמן לא מבוטל, סוף כל סוף סיימתי את הספרון "הרעיון הציוני לגוניו" מאת שלמה אבינרי.
הספר אוסף מס' הוגים מרכזיים בתורת הציוניות של המאה ה-19 וה-20 ומפרט על הגותו הרלוונטית של כל אחד ואחד מהם (מאחר ואין ספק כי חלקם כוללים בהגותם הרחבה נושאים רבים ומגוונים פרט לציונות עצמה) .
אין בספר התיימרות להקיף את כל היסטוריית הרעיון הציוני כולה, אלא לתת מעין טעימה מרכזית של האווירה והערכים המנשבים דאז. אני חושבת שעובדה זו- צמצום הספר וע"י כך 'שמיטה' של הוגים ציוניים כאלו ואחרים, היא דווקא חיובית שכן בסופו של דבר הרעיון הציוני כולו נסב סביב מניעים משותפים ורוח חברתית אידיאולוגית, מהפכנית ולאומית של המאה ה-20.

אין ספק- זוהי היסטוריה. היסטוריה רלוונטית וחשובה. אני לא יכולה להעריך באיזו מידה אנו מסוגלים לתפוס את הקיום שלנו כאן, בארץ ישראל בכלל ובמדינת ישראל בפרט, כנספח להשפעתו הישירה של האפקט הציוני ופעילותו.

כמובן שהספר מתחלק להוגים מרתקים, שעיון חוזר בכתביהם ובדיעותהם, גם היום, בתקופה "הפוסט מודרנית", רלוונטי ואף מעורר מחשבה. לדוגמא רבי נחמן קרוכמל וגרץ הראשוניים, והרב קוק, אחד העם וא.ד.גורדון היותר מאוחרים וספציפיים.
(מדהים לראות את ההשפעה של הפילוסוף 'הגל' על הרעיונות וההגות הכללית של סוף המאה ה-19 והמאה ה-20, וכחלק מכך גם על הרעיון הציוני. אני חושבת שכל 'הרהור' ציוני שאינו מתקשר ישירות במימד הכלכלי (סוציאליזם, קומוניזם,קפיטליזם) מושפע ברמה כזאת או אחרת מהגל, וזה באמת מרתק).

כמו כן, הציוניים המעשיים בהיסטוריה הלאומית של ישראל, גם הם מעניינים לא פחות- בן יהודה, הרצל (ברור!), ז'בוטינסקי , בן גוריון ונציין שוב את א.ד.גורדון שכתב אך גם עבד לו בשדות דגניה:)

לא ניתן לומר כי זהו ספר "חובה"... שכן, אם אכליל את כל מה שלראות עיני 'חובה לדעת' כ-"ידע כללי"...הספרים והמאמרים לא ייגמרו לעולם.
אומנם אני יכולה בהחלט להמליץ עליו כספר ענייני הסוקר את ההוגים הציוניים המרכזיים באופן חביב, כלומר לא מקיף אך גם לא תמציתי יתר על המידה.

לסיכום, אוסיף הערה לאלו החוששים לקרוא ספרי היסטוריה מגמתיים.... שלמה אבינרי, לפי ההתרשמות שלי, השתדל לא להפגין את אהדותיו יתר על המידה...גם אם "פה ושם" מופיעות התרשמויות כאלו ואחרות, אין זה מציב את הספר במימד "מכוון" כלשהו.
מומלץ.”

“זה מה שכתבתי לבחור צעיר שקרא את הספר "הרעיון הציוני לגווניו" של פרופ' שלמה אבינרי

עכשו אחרי שקראת על תולדות הרעיון הציוני לפי אבינרי אתה צריך לצפות / להקשיב להרצאות שלי על "ההסטוריה המודחקת של הציונות". או לקרוא פוסטים רבים שהעליתי על הרצל ועל הרב יהודה אלקלעי ממנו - בנגוד לדעת שלמה אבינרי - שאב הרצל את עיקר משנתו המדינית שהובאה והוצגה לראשונה ע"י הרב יהודה אלקלעי והרב יהודה ביבאס ובנוסף ע"י הרב צבי קלישר.

הרב יהודה ביבאס נולד במרוקו הספרדית היה בעל השכלה אקדמאית (בוגר אוניברסיטת לונדון) וכתב לראשונה על הגדרה עצמית ליהודים כעם בעקבות אביב העמים ונלחמת השחרור של יון מהעות'מאנים.

חלק מההרצאות שלי המוקלטות בוידאו באו לעולם במסגרת הקתדרה של פורום קפה שפירא.

בקצור: אני מאד מעריך את פרופ' שלמה אבינרי. מאד מעריך כמומחה לתורת המדינה וכו'. אבל הוא אמר שהשפעת רעיונותיו של הרב אלקלעי שקדם להרצל בארבעים שנה היתה שולית ולא חשובה. וזאת כי לדבריו הרב אלקלעי שמוצאו מסרייבו חי בעיר לא חשובה תחת שלטון עות'מאני. וזה לא נכון. להפך, זמלין היתה דוקא בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית בעוד שבלגראד שכנתה היתה בתחומי האימפריה העות'מאנית. אבינרי התעלם או המעיט מאד את חלקו של הרב אלקלעי בהיסטוריה של הציונות. לדעתי גם אם לא במודע זה חלק ממגמה להציג את הציונות כתנועה חילונית שהפנתה כביכול עורף ליהדות הרבנית.

הרב אלקלעי חי ופעל רוב חייו בעיירה זמלין ליד בלגרד (כיום פרבר שלה הקרוי בשם זמון) שם נהל מגיל 27 את בית הכנסת הספרדי והכי חשוב - משם באה משפחתו של הרצל. סבו ואביו של הרצל היו עמודי התווך והגבאים של בית הכנסת של הרב אלקלעי. במוצאם הם היו ממגורשי ספרד מאזור סלוניקי (קסטוריא). כן, הרצל היה לפי דעה נפוצה ממוצא ספרדי וכך הראה גם הרב קוק בתחילת המאה העשרים כאשר היה הרב הראשי לארץ ישראל.

למרות שהרצל נולד בבודפשט נהגו הוא והוריו לבוא לזמלין (כנראה בשיט של שעתיים-שלוש על הדנובה) אל הסבא והסבא רבא. והרצל היה בבית הכנסת של הרב אלקלעי והכיר את הרב. יש סברה / טענה שיעקב הרצל אביו של הרצל אף הוציא לאור את ספריו של הרב אלקלעי שבהם פרט את משנתו הציונית המדינית שהיא זהה אחד לאחד לתכנית בזל שנסח הרצל כעבור כחמישים שנה.

אין ספק שהרצל נחשף לכתבי אלקלעי ודאי שנחשף לרעיונותיו דרך הוריו או ישירות בדרשות של הרב או בשיחות עמו. כאשר הרצל היה בן 14 הרב אלקלעי עלה לארץ עם תלמידיו ותלמידי הרב ביבאס והקים ביפו קהילה שחיה על עמל כפיה כחלק מתפיסתו הציונית החדשה (הרבה לפני הרצל) והיה מעורב ב-1870 בהקמת מקוה ישראל בי"ס החקלאי הראשון שהוקם בארץ ישראל.

מוסד הרב קוק הוציא לאור את כתבי הרב אלקלעי והעיר אור יהודה נקראת על שמו. אבל רוב הישראלים לא יודעים שהרצל ינק ושאב את כל רעיונותיו המדיניים ממנו ומה שחשוב עוד יותר - רוב הישראלים לא יודעים שהרבנים אלקלעי וקלישר נחרדו מנטישת היהדות והונעו ע"י הרצון לעצור את תהליך ה'החלנה' (חילוניות) וההתבוללות והתנועה הרפורמית שבאו בעקבותיה והתפשטו בין יהודי אירופה.

עוד דבר שאבינרי מן הסתם לא הזכיר - כי אולי לא ידע - שעתה מתברר שהיוזמה להקמת תנועת המזרחי כחלק מהתנועה הציונית היתה לא פחות ולא יותר רעיון של הרצל עצמו כמשקל נגד לאופוזיציה שקמה נגדו ע"י הנציגים הרוסים שחברו לאחד העם שהתנגד למדינה ודגל במרכז רוחני בלבד. ולדעתי זה נבע בעומק הדברים גם מחבור חזק של הרצל ליהדות.”