“לא, לא אומר שקראתי את רומן המכתבים של מנחם-מנדל - בנשימה עצורה. ממש לא. אבל כן אומר, שקראתי אותו בנשמה שוקקה. זה אכן לא היה מותח, אבל זה היה מחרמר. ממלא געגועים. בהמון שנינות וסרקזם גאוני, פרס שלום-עליכם האגדי, אפוס מרגש לשטייט'ל ולדמויותיה. לאבותינו. לאלו שמוטבעים בד.נ.א. שלנו, גם אם ננסה להתכחש. ואולם, את הביקורת הטובה ביותר למנחם-מנדל הדמות, כתב גדול המשוררים, חיים נחמן. לא מעט התייגעתי עד שמצאתי את שירו הנוגה. הפעלתי, וקולו של שלמה ארצי, ירד אל שקיק דמעותיי וחמס ממנה בלא רחם: "שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה, בין עבים הלבנה נוגהת; שיינה שינדיל שלי, דרך ים וסופה, בראשי החולם את נוגעת." זלגו הדמעות וביכו את הגורל הנוראי של הפרובנציאלי המסתנוור מהציביליזציה ביהופיץ, של איש-הקפוטה הטועה לחשוב כי אותה ציביליזציה יכולה להכיל גם אותו. גורלו האכזר, של איש כתריאלובקה המנסה לשחק בבורסות ובעיסקאות שלא נוצרו בשבילו. עיניו העצומות מראות, ולבו המסרב להאמין ולהיכנע. ולעומתו, חכמת הנשים של הרעיה הנזנחת, ושל אמה שתחיה. מתמלא הלב רגש, על הכובע שנשמט, על הקפוטה שנמלאה דם ועלתה בעשן. על שיינה שיינדל היפה שנעשתה מכוערת, ואל האם שכבר לא תחיה ולא תשנין אמריה. ובכל זאת, ממשיך שלמה לשורר את אשר כתב ביאליק: העִקַּר לך רציתי תודה להגיד, שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת, שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית, אך גמרנו אַחֶרֶת, אַחֶרֶת. היי, עיקר שכחתי... חובת תודה עצומה חבים הקוראים העברים לחתנו של שלום-עליכם ומתרגמו הגדול י.ד.ברקוביץ. רק מי שקרא מעט בשפת המקור, יודע ומבין, עד כמה קשה - ובלתי אפשרי - להטעים את השטייטל למי שלא דובר את שפת דמויותיה. ברקוביץ, סופר מחונן בזכות עצמו, לא היה רק מתרגם גאוני. במובן מסוים הוא-הוא היוצא האגדי של שלום-עליכם העברי. הוא יצר עולם מושגים חדש, הטיות-לשון והומור אידישאי מתורגם. כך, בגאונות בלתי נדפסת, הכיר לקורא העברי שירי עם, מטבעות לשון, קללות-קבצים, רטינות-אמאות-חורגות, שיחת-ילדים, ותאוות-אוהבים - הכל בעברית אך לא צברית, בעברית שמעבירה את הקורא למצב אידיש. אין כאן תרגום, יש כאן יצירה מחודשת.”

“"מנחם מנדל" של שלום עליכם הוא מיתוס ספרותי. אולי בגלל זה הופתעתי ממנו מאוד. לא ידעתי אודותיו דבר פרט לכך ש"מנחם מנדל" בתשבצים הוא כותרת וסמל לאדם הבונה מגדלים באוויר. התאכזבתי לרעה. התלבטתי האם לתת לו שלושה כוכבים או ארבעה...אבל המיתוס ניצח. פרט מקדים (שאותו חבל שפספתי) הוא שהספר בנוי כחלופת מכתבים בין מנחם מנדל, יהודי כפרי של המאה ה-19, עם אשתו (שתחיה) שיינה-שניידל. בנוסף, הסיפור התפרסם בקבצים בעיתונות, כפי הנוהג דאז, דבר שמאוד משפיע על אופן הקריאה בו מאחר והוא אינו זורם עלילתית בעליל. מנחם מנדל מסתובב לו בין כתריאלביקה לאודסה ומאודסה ליהופיץ (קייב) ומשם לפה ומפה לשם...ובכל מקום שאליו מגיעות רגליו מגיעים גם חלומותיו לכסף וכוח ולטריקים אלו ולטריקים ההם. וכמו שאמרה אמה של שיינה-שניידל (שתיבדה לחיים ארוכים:) "החולה יקום מחוליו, השיכור יתפכח מיינו, הכושי יהפוך עורו- והשוטה לעולם יהיה שוטה". הסיבה שהתאכזבתי מהספר היא משום חוסר המבנה שלו כסיפור...ולגמרי ציפיתי לסיפור...כמו לשתות סודה כשחושבים שבכוס יש מים. ובכל זאת, אין ספק שמנחם מנדל ואשתו הזועפת קורעים מצחוק ומשנינות (ובמיוחד חמותו [שתחיה]) ועל אף שאין עלילה מסודרת בעלת מניע כלשהו, מכניס שלום עליכם את "מוטיב האמריקה" שלו...(למי שקרא חלק מספריו) ואין ספק שיש בכך מן הביקורת שמעבר, מה שבהחלט מרגש. מומלץ כל עוד יודעים לקראת מה מגיעים.”

“לא, לא אומר שקראתי את רומן המכתבים של מנחם-מנדל - בנשימה עצורה. ממש לא. אבל כן אומר, שקראתי אותו בנשמה שוקקה. זה אכן לא היה מותח, אבל זה היה מחרמר. ממלא געגועים. בהמון שנינות וסרקזם גאוני, פרס שלום-עליכם האגדי, אפוס מרגש לשטייט'ל ולדמויותיה. לאבותינו. לאלו שמוטבעים בד.נ.א. שלנו, גם אם ננסה להתכחש. ואולם, את הביקורת הטובה ביותר למנחם-מנדל הדמות, כתב גדול המשוררים, חיים נחמן. לא מעט התייגעתי עד שמצאתי את שירו הנוגה. הפעלתי, וקולו של שלמה ארצי, ירד אל שקיק דמעותיי וחמס ממנה בלא רחם: "שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה, בין עבים הלבנה נוגהת; שיינה שינדיל שלי, דרך ים וסופה, בראשי החולם את נוגעת." זלגו הדמעות וביכו את הגורל הנוראי של הפרובנציאלי המסתנוור מהציביליזציה ביהופיץ, של איש-הקפוטה הטועה לחשוב כי אותה ציביליזציה יכולה להכיל גם אותו. גורלו האכזר, של איש כתריאלובקה המנסה לשחק בבורסות ובעיסקאות שלא נוצרו בשבילו. עיניו העצומות מראות, ולבו המסרב להאמין ולהיכנע. ולעומתו, חכמת הנשים של הרעיה הנזנחת, ושל אמה שתחיה. מתמלא הלב רגש, על הכובע שנשמט, על הקפוטה שנמלאה דם ועלתה בעשן. על שיינה שיינדל היפה שנעשתה מכוערת, ואל האם שכבר לא תחיה ולא תשנין אמריה. ובכל זאת, ממשיך שלמה לשורר את אשר כתב ביאליק: העִקַּר לך רציתי תודה להגיד, שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת, שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית, אך גמרנו אַחֶרֶת, אַחֶרֶת. היי, עיקר שכחתי... חובת תודה עצומה חבים הקוראים העברים לחתנו של שלום-עליכם ומתרגמו הגדול י.ד.ברקוביץ. רק מי שקרא מעט בשפת המקור, יודע ומבין, עד כמה קשה - ובלתי אפשרי - להטעים את השטייטל למי שלא דובר את שפת דמויותיה. ברקוביץ, סופר מחונן בזכות עצמו, לא היה רק מתרגם גאוני. במובן מסוים הוא-הוא היוצא האגדי של שלום-עליכם העברי. הוא יצר עולם מושגים חדש, הטיות-לשון והומור אידישאי מתורגם. כך, בגאונות בלתי נדפסת, הכיר לקורא העברי שירי עם, מטבעות לשון, קללות-קבצים, רטינות-אמאות-חורגות, שיחת-ילדים, ותאוות-אוהבים - הכל בעברית אך לא צברית, בעברית שמעבירה את הקורא למצב אידיש. אין כאן תרגום, יש כאן יצירה מחודשת.”

“"מנחם מנדל" של שלום עליכם הוא מיתוס ספרותי. אולי בגלל זה הופתעתי ממנו מאוד. לא ידעתי אודותיו דבר פרט לכך ש"מנחם מנדל" בתשבצים הוא כותרת וסמל לאדם הבונה מגדלים באוויר. התאכזבתי לרעה. התלבטתי האם לתת לו שלושה כוכבים או ארבעה...אבל המיתוס ניצח. פרט מקדים (שאותו חבל שפספתי) הוא שהספר בנוי כחלופת מכתבים בין מנחם מנדל, יהודי כפרי של המאה ה-19, עם אשתו (שתחיה) שיינה-שניידל. בנוסף, הסיפור התפרסם בקבצים בעיתונות, כפי הנוהג דאז, דבר שמאוד משפיע על אופן הקריאה בו מאחר והוא אינו זורם עלילתית בעליל. מנחם מנדל מסתובב לו בין כתריאלביקה לאודסה ומאודסה ליהופיץ (קייב) ומשם לפה ומפה לשם...ובכל מקום שאליו מגיעות רגליו מגיעים גם חלומותיו לכסף וכוח ולטריקים אלו ולטריקים ההם. וכמו שאמרה אמה של שיינה-שניידל (שתיבדה לחיים ארוכים:) "החולה יקום מחוליו, השיכור יתפכח מיינו, הכושי יהפוך עורו- והשוטה לעולם יהיה שוטה". הסיבה שהתאכזבתי מהספר היא משום חוסר המבנה שלו כסיפור...ולגמרי ציפיתי לסיפור...כמו לשתות סודה כשחושבים שבכוס יש מים. ובכל זאת, אין ספק שמנחם מנדל ואשתו הזועפת קורעים מצחוק ומשנינות (ובמיוחד חמותו [שתחיה]) ועל אף שאין עלילה מסודרת בעלת מניע כלשהו, מכניס שלום עליכם את "מוטיב האמריקה" שלו...(למי שקרא חלק מספריו) ואין ספק שיש בכך מן הביקורת שמעבר, מה שבהחלט מרגש. מומלץ כל עוד יודעים לקראת מה מגיעים.”