ספר טוב, אולי אפילו יותר מטוב, עדיין - הוא פחות טוב משאר הספרים של מקארתי שתורגמו לעברית (הדרך, לא ארץ לזקנים, כל הסוסים היפים)
סיפור המסגרת הוא די פשטני, כמעט שטחי מדי אפילו, אבל מה שמעניק לו את העומק הוא קריאתו כאליגורעה דתית ונוצרית מאוד. הגיבור הוא חסר שם המכונה "הילד" (El Nino בספרדית אם זה עוזר לחשוף את הרפרנס) שעובר סוג של הבשלה רוחנית בתהליך אלים במיוחד. לא נפקד בתהליך גם מקומו של נציג הרוע (השופט) שלמרות שהוא דמות שולית לכאורה, הוא הדמות האקטיבית ביותר בספר ובמידה רבה אחראי להתקדמות העלילה
הספר כולל תיאורים אלימים ורוע טהור שמן הסתם נועדו להציג את ה"לא רוע" כטוב
ספר קריא מאוד, לא לבעלי קיבה חלשה, אבל מתגמל

ג'ון לה קארה הוא (היה) אחד הסופרים האהובים עלי. יכולתו לכתוב את נפש האדם, לטוות באופן אמין עלילות מורכבות שנארגו לתוך תהליכים פנימיים בנפש האדם והיכרותו עם ארגוני ביון וריגול, סייעו בידו לכתוב ספרי מתח וריגול ברמה שפרצה את גבולות הז'אנר. ספריו נחשבים בעיני יצירות מובחרות גם מבלי להידרש להשוואה עם ספרי ריגול אחרים אלא בכלל.
בכל אופן, לאחר פרסום ספרו האחרון של ג'ון לה-קארה: 'שומר אמונים' החלטתי לעבור שוב על כל ספריו ולכתוב להם ביקורת באתר. הספר הראשון שכתבתי לו ביקורת היה 'שומר אמונים' ולאחריו כתבתי על 'עיר קטנה בגרמניה', על 'בית רוסיה', ועל מלחמת המראות'. הספר הבא: 'מרגל מושלם'.
התלמיד המכובד הוא החלק האמצעי בטרילוגיית קארלה של לה-קארה ולדעתי המוצלח ביניהם, מה שהופך אותו – בעיני לפחות – לספר הטוב ביותר של לה-קארה ומכל מקום, הוא הספר האהוב עלי. זה סיפור רחב יריעה אך ממוקד ועיקרו – מבצע שתחילתו בנסיון לקומם מהריסותיו את השירות שהתמוטט וסופו הצלחה מסחרת מתובלת בקנוניית פוליטיקה פנימית. זה אולי הספר הראשון שבו לה-קארה מתאר בפירוט מבצע מודיעיני מתחילתו. ועד סופו ואיך שהוא עושה את זה. זה גם אחד הספרים היותר "פיזיים" של לה-קארה, בניגוד לרוב ספריו שבהם הוא מעדיף להתמקד בחלקים הלוגיים והשכלתנים של עולם הביון, התלמיד המכובד כולל גם פעולות גופניות ואלימות, רציחות והתנקשויות.
לפני תיאור העלילה בתמצית, אזהרת ספויילר והערה:
1) אזהרה – תיאור העלילה כולל ספוילרים ל'החפרפרת', הספר שקדם בטרילוגית קארלה ל'תלמיד המכובד'
2) הערה – מקובל להניח שה'כיכר' הוא כינויו של ה MI6, המקביל הבריטי למוסד, אבל מקריאה יותר מדוקדקת התחלתי לפקפק בזה. נושאים רבים המתוארים בספר כמו מעורבות גורמים פוליטיים, מינויים, ניהול כ"א וכו' מתנהלים בצורה שלא נראית לי אפשרית, נניח, במוסד. אני גם לא רואה את ראש המוסד שלנו מעורב בפעילות כמו ג'ורג' סמיילי. אולי ה'כיכר' הוא בכלל אגף הריגול הנגדי ב MI6 או אגף המבצעים. בקיצור – אני לא בטוח שאני מבין עד הסוף את המבנה הארגוני של שירותי הביון כפי שהם מתוארים בספר.
בתמצית: לאחר חשיפתו של ביל היידון – ראש המבצעים של הכיכר – כחפרפרת סובייטית (כפי שמתואר בראשון שבטרילוגיית קארלה "החפרפרת"), הארגון נמצא על הקרשים. כל הבכירים סולקו מהשירות, המשרדים נהרסו על ידי בטחון שדה שחיפש (ומצא) מיקרופונים בכל חדר, השירות עצמו הופך להיות מוקצה בקהילת המודיעין הבינלאומית.
ג'ורג' סמיילי שלמעשה כבר פרש מהשירות אבל ב'חפרפרת' הוזעק כדי לחשוף את הבוגד בארגון, ממונה לראש השירות. תפקידו – להציל את הספינה הטובעת ולנסות לייצב את המצב. אחד הדברים שסמיילי עושה כדי להפיח רוח חיים בכיכר הוא למפות לאחור את פעולותיו של ביל היידון ולמצוא מבצעים שהיידון בלם בראשיתם. הרעיון הוא שאם הוא סגר את המבצעים האלו, זה היה מתוך האינטרסים של הקג"ב ולכן, מיפוי המבצעים האלה יכול להביא מידע על הפעילות הרוסית.
המיפוי מתחיל בגיוסם של אנשי מחקר מחוץ לארגון (שניהם אנשי הארגון לשעבר) ובשלב מסוים עולים על חקירת העברת כספים מ'המרכז המוסקבאי' לחשבון בנק עלום בהונג קונג, חקירה שהיידון סיכל עוד בטרם הבשילה. ככל שבודקים את הפרשה, כך נראה שהיא טומנת בחובה פוטנציאל להצלחה עצומה. מסתבר שהכספים מהחשבון הועברו לחברת תעופה קיקיונית המוחזקת בידי חברת החזקות שנמצאת בבעלות דרייק קו, אחד מעשירי הונג קונג. עוד נמצא כי חברת התעופה קשורה בעקיפין גם לפעילות של סם קולינס, בחור חלקלק ואיש הכיכר בדימוס שהיה ראש התחנה בהודו סין לפני מספר שנים.
ההעברה נעשית למשימה מגויס גם ג'רי ווסטרבי (הוא 'התלמיד המכובד') עיתונאי ואיש מילואים של הכיכר שמוזכר בחטף גם ב'חפרפרת' והוא נשלח להונג קונג כדי לחשוף את הפרטים. לא אכביר בספוילרים אבל כל חלקו השני של הספר מוקדש לעבודת השטח של וסטרבי שמתחקה אחרי מסלול חייו של קו וחברת התעופה. החקירה חורגת מגבולות הונג קונג ומגיעה גם לתאילנד, וייטנאם, לאוס וקמבודיה וכוללת שלל דמויות, כולל טייסים, עיתונאים ובחורה אנגליה יפהפיה שהיא בת זוגו של דרייק קו והיחס של וסטרבי אליה הוא במידה רבה הציר שסביבו מתקדמת העלילה.
העלילה מסופרת "לאחר מעשה" ורצופה הערות בדיעבד, משל היתה תחקיר. החלק הראשון מסופר מנקודת מבטו של סמיילי דרך עיניו של פיטר גוילאם, עוזרו הנאמן שתפקידו הרשמי לא באמת ברור לי (ר' הערה לעיל), החלק השני הוא תיאור עבודת השטח של וסטרבי.
לספר יש מספר רבדים: הראשון הוא בניית "מבצע דולפין" כפי שהוא קרוי, מהנחת היסודות, קשירת החוטים, איסוף המידע, השקת המבצע והפעלתו והוא כולל את כל מה שלה-קארה כל כך טוב בו – תיאור אמין של ארגון ביון. בלי הרבה ברק וניצוצות, רק המון פרטים וחורים שמהם יש לטוות "סיפור. הרובד השני הוא הצד הפוליטי של עבודת הביון. פוליטיקה פנימית, ופוליטיקה מול הסי.אי.איי. גם הרובד הזה מתואר היטב וכדרכו של לה-קארה – אין כאן רעים וטובים. הרובד השלישי הוא ג'רי וסטרבי, הרפתקאותיו באיזורי הגבול במזרח אסיה והתהליך הפנימי שהוא עובר. זה חלק שפחות התחברתי אליו אבל עדיין, לה-קארה הוא מעולה בתיאור עולמות פנימיים.
לסיכום – ספר מצוין לדעתי. אחד האהובים של לה-קארה ואחד האהובים עלי בכלל.

טוב, זה קצת מוזר
תמונת הכריכה כפי שהיא מוצגת כאן לא מוכרת לי ועלילת הספר כפי שתוארה בביקורת מ 2010 ע"י הגולש menymo מתיחסת לספר אחר בכלל שלמיטב זכרוני, תמונת העטיפה (לא השם) היא שלו.

בכל אופן אחרי פרסום ספרו האחרון של ג'ון לה-קארה: 'שומר אמונים' החלטתי לעבור שוב על כל ספריו ולכתוב להם ביקורת באתר. הספר הראשון שכתבתי לו ביקורת היה 'שומר אמונים' ולאחריו כתבתי על 'עיר קטנה בגרמניה' ועל 'בית רוסיה'. (הספר הבא שאתיחס אליו יהיה 'התלמיד המכובד'.)

לפני שאני מתחיל – הערה לא מאוד חשובה: מי שיש לו מה לומר על הספר או הסופר, אשמח אם יכתוב זאת כביקורת עצמאית. בתגובות למה שאני כותב, אני מצפה למצוא התיחסויות, ובכן, למה שאני כותב. תודה מראש וסליחה למי שבוער בעצמותיו לספר לכולם שג'והן לה-קארה משעמם אותו. (כמובן שלא אעמוד בדרכו של מי שלא יוכל להתאפק, מותר הכל)

ולעניין עצמו – מלחמת המראות הוא אחד הספרים הראשונים של לה-קארה. הוא גם אחד ה"קטנים" יותר שלו ולבטח אחד הנשכחים יותר ולא בצדק לדעתי. כדרכו של לה-קארה, הוא מספר סיפור מאוד אנושי, מציג דמויות מורכבות מצד אחד וכמעט נורמליות מצד שני המנווטות את דרכן בסיטואציות בלתי אפשריות שהן תולדה משותפת של תקופה מורכבת ושגיונות אנושיים.

העלילה בתמצית – באנגליה, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם השניה (הספר נכתב ב 1965, מיד לאחר הצלחתו המסחררת של 'המרגל שחזר מן הכפור') עדיין קיימת – בעיקר מתוך אינרציה – יחידת ביון עצמאית (כלומר לא חלק מה MI6) שכפופה למיניסטריון לא ברור, לא משרד החוץ וכנראה גם לא הבטחון. זו יחידה שהייתה פעילה בזמן המלחמה אך עם סופה איבדה רלוונטיות. היא מורכבת מאנשים שתהילתם מאחוריהם, חלקם הולכי בטל של ממש. שלוש הדמויות הבולטות הן האלדיין – אנליסט קשיש שעדיין לא איבד מחדותו, לקלרק – מפקד היחידה ששאפתנותו היא הגורם העיקרי המשאיר אותה בחיים וג'ון אברי שמרבית העלילה מתוארת מבעד לעיניו.
ג'ון אברי הוא צעיר בן 32 שהצטרף ליחידה לאחר המלחמה, אין לו כישורים או נסיון. הוא הגיע מתחום הוצאת הספרים והוא בעיקרון פקיד, אך לקלרק מטפח אותו ונותן לו את התואר "עוזר אישי". אברי מתואר כאידיאליסט תמים שתהילת העבר מוכרת לו רק מסיפורים ושאינו מצליח להתרגל לציניות ולאופי הבוגדני של עבודת היחידה.
הספר מגולל את נסיונו של לקלרק לצאת למבצע ביון מורכב הכולל החדרת סוכן, כל זאת על בסיס מידע לא שלם ולא אמין במיוחד. הוא מסתיר את המבצע מאנשי הכיכר (MI6) ובראשם 'קונטרול' וג'ורג' סמיילי, שולח בלדרים לא מיומנים ומגייס את פרד לייזר – סוכן שעימו עבד לפני עשרים שנה – כדי להיכנס למזרח גרמניה לאחר אימון מזורז ביותר. לא ארבה בספוילרים אבל כצפוי המבצע המנוהל בשלומיאליות שאין משלה הופך לפיאסקו ונסגר כמעט מיד לאחר שהתחיל ומי שמשלם את המחיר הוא לא לקלרק.

הספר הוא בעיני מצוין. כמו תמיד אצל לה-קארה, אין פה טובים ורעים, רק כאלו שיודעים ומצליחים לעשות את הדברים הנכונים ואת אלו שלא. לה-קארה מספר סיפור על אנשים שמנסים לשמר את תהילתם ולצורך זה בוגדים בעצמם, בכללים מקצועיים ובעיקר בעמיתיהם. זה סיפור על חובבים המתימרים להיות מקצוענים, על אנשים שלא מצליחים להכיל את שינוי הזמנים ואת הציניות האינסופית שהיא אבן יסוד בפעילות הביון כפי שמתאר אותה לה-קארה.

הספר יצא לאור ב 1977 בהוצאת רמדור ובתרגומו הארכאי משהו של מרגולין. ארכאיות אינה פסולה כשלעצמה אך מרגולין חוטא באי היכרות עם כלל יצירתו של לה-קארה, מה שלמרבה הזוועה גורם לו לקרוא לקונטרול "הפיקוח" או "איש הפיקוח". גם עריכת הספר רשלנית ביותר וכמות טעויות הכתיב וההגהה בספר מזכירים יותר חיבור של תלמיד בית ספר מאשר ספר מסחרי. אשמח אם תקום הוצאה בישראל שתיקח על עצמה לתרגם ולהוציא אותו מחדש.

מאיר שלו קנה את שמו בכתיבת אפוסים משפחתיים היסטוריים רחבי יריעה. כל הרומנים למבוגרים שכתב עד כה פורסים סיפורים ומיתוסים משפחתיים משנים רחוקות השזורים בהיסטוריה המשותפת של המדינה והעם ומוגשים על מצע של עברית עשירה ורבת דמיון. שלו התמחה בטווית עלילות המתפתלות ומשתרגות בין הממשי לפנטסטי משתלבות באירועים שהיו, או שהיו יכולים להיות. הדמויות שלו הן כולן "כמעט נורמליות"

בספר החדש שלו ניסה שלו לכתוב משהו אחר. מדובר בסיפור קצר למדי (250 עמודים אמנם אבל כתובים בפונט גדול עם רווחים). לא רק זה אלא הפעם מספר הספר סיפור קטן מאוד. אין בו אירועים דרמאטיים או הרי עולם, כמעט אין אזכור לסביבה ולרקע הסיפור. למעשה - למעט התיחסות לשירות הצבאי של האחים דיסקין - הסיפור הזה יכול לקרות בכל מקום בעולם. זה משהו שאי אפשר לכתוב על שום סיפור של שלו שכל ספריו נטועים היטב במציאות ובהיסטוריה הארצישראלית.
אז הסיפור כאמור קטן. הוא כולל בעיקר סיפור מסגרת של שיחה בין אחים, סיפור ישן המסופר בפגישה ולא מעט פלשבקים למקרים שקרו. בניגוד לרוב מי שהתיחס כאן לספר, בעיני המסגרת, היחסים בין האחים, ההורים, האקסית המיתולוגית והגיסה מאיה הם הרבה יותר מרכזיים מהסיפור עם שרון, שמעבר להיותו ציר הזמן שלאורכו נעה העלילה, הוא חשוב בעיקר כדי להעלות את הפלאשבקים, הסיפורים מהעבר והשיחות עם האחים. זה חבל כי בדרך שבה הספר כתוב, הסיפור הקטן והמינורי, הלילה החד פעמי עם שרון, משתלט על העלילה והופך למרכז הסיפור על חשבון החלקים הבאמת מעניינם.

כי בעצם העניין הוא שגם לכתוב סיפורים קטנים צריך לדעת והרושם שלי הוא ששלו כתב סיפור קטן אבל כתב אותו כמו הסאגה הגדולה שהוא רגיל לכתוב. הדמויות הן ברובן שונות או משונות, קטעי הפלאשבקים השזורים בסיפור המסגרת כוללים דמויות אקסצנטריות (הורי האחים) והסיפור כולל דיאלוגים "גדולים מהחיים". הדיסוננס הזה משפיע על חווית הקריאה (שלי מכל מקום) כי גם כשקוראים ספר, חשוב לדעת איך להיערך אליו. ספר שהמבנה, הדמויות והדיאלוגים בנויים לרומן רחב יריעה אבל התוכן שלו הוא סיפור קטן ומאוד אינטימי בסופו של דבר, יוצר אצלי חווית קריאה מבלבלת. בעיקר כי בחוט העלילה אין מספיק תוכן כדי להחזיק את המסגרת המסוגננת והמעוטרת של הדמויות, השפה וההגיגים שמשבצות אותה.

אז מה השורה התחתונה? כמו שכבר כתבו כאן, זה לא יהיה אחד הספרים הבולטים של שלו, רחוק מזה ואולי אפילו יבלוט לרעה. אבל אם מצליחים להפריד בין הספר עצמו לבין מערך הציפיות שגלום ב"החדש של מאיר שלו" זה בהחלט ספר לא רע, אפילו טוב. מין סקיצה מאוד מיוחדת ומאוד מעניינת שהקורא נקשר אליה ומסתקרן ממנה כמעט עד הסוף.

אחרי פרסום ספרו האחרון של ג'ון לה-קארה: 'שומר אמונים' החלטתי לעבור שוב על כל ספריו ולכתוב להם ביקורת באתר. הספר הראשון שכתבתי לו ביקורת היה 'שומר אמונים' והשני היה 'עיר קטנה בגרמניה'. (הספר הבא שאתיחס אליו יהיה 'מלחמת המראות'.)

'בית רוסיה' הוא אחד הספרים של לה קארה שזכו לעיבוד קולנועי מוצלח שזכה לפרסום דומה לזה של הספר. זה אחד הספרים היותר "תימאטיים" של לה קארה, המשלב בו מספר תימות שבהן הוא עוסק גם בספרים אחרים – אנשים מן השורה המעורבים בפעילויות ביון, השפעת חוסר היכולת לצפות את נפש האדם בעת תכנון של מבצעים חשאיים, המתח בין שירותי הביון של אנגליה וארה"ב וכמובן דחיקתו של איש הביון מהדור הישן (כאן זהו נד, מנהלו של 'בית רוסיה', האגף הרוסי ב MI6), איש אפור למראה המסתמך על הבנת נפש האדם, על חריפות ועמקנות, על ידי אנשי הביון מהדור החדש המסתמכים יותר על טכנולוגיה, מתקשים להכיל גוונים מעבר ל"הצלחה – כישלון" ודורשים הישגים כאן ועכשיו.

במרכזו של הספר סקוט בארלי, מוציא לאור הולל וכושל הנגרר שלא מרצונו ושלא בטובתו לפרשיית ריגול. בארלי הוא טיפוס שלה קארה חוזר אליו בלא מעט מספריו (למשל 'מרגל מושלם'). אדם בעל קסם אישי רב, הרפתקן ומספר סיפורים ולכאורה הפרוטוטייפ הקלאסי למרגל מוצלח אלא שהוא פעמים רבות לא מספיק אמין כדי להפוך למרגל. בארלי נשלח למוסקבה ליצור קשר עם מדען רוסי – שם קוד "ציפור כחולה" ששולח אליו ביד קטיה, אשה מוסקבאית יפה, מסמכים פנימיים מתעשיית הנשק הרוסית ובפרט כאלה המתארים את חולשותיה. תעשיית הנשק האמריקאית חוששת לאובדן תקציבים וטוענת שמדובר בזיוף וחלקים ניכרים (מעט ארוכים מדי) מהספר עוסקים בתהליך בירור אמינותו של בארלי על ידי ה CIA. על המשך העלילה לא אדבר מחשש ספוילרים, אבל הקשר עם "ציפור כחולה" ועם קטיה עובר מספר מהפכים עד סוף הספר.
העלילה מסופרת בתערובת של סיפור בידי מספר "יודע כל" לבין סיפור בגוף ראשון על ידי הרי פולפרי, היועץ המשפטי של MI6 ואיש סודו של נד, מנהל בית רוסיה. הטכניקה הזו לא תורמת לדעתי להתקדמות העלילה ודמותו של פולפרי – האיש האפור הנחבא אל הכלים, זה שאיש לא מבחין בו – היא כמעט מיותרת.

השורה התחתונה – למרות שהספר אינו נקי מפגמים כאמור, הוא לדעתי ממוקם במקום טוב ברשימת ספריו של לה קארה (בכל אופן, אלו שאינם כוללים את דמותו של ג'ורג' סמיילי). העלילה קולחת והדילמות, כמו תמיד בספרי לה קארה, מתוארות בצורה ממשית וחריפה, כמו שרק מי שהיה מעורב בפעלויות חשאיות יודע לתאר. העלילה מצליחה להתמקד בסיפור אחד (לא גדול במיוחד) ויחד עם זה לדון במגוון רב של נושאים, מבלי לתת תחושה של שטחיות.
מבחינתי (כמו אולי בכל ספרי לה קארה) הספר הזה מקבל 5 כוכבים ביושר

אחרי פרסום ספרו האחרון של ג'ון לה-קארה: 'שומר אמונים' החלטתי לעבור שוב על כל ספריו ולכתוב להם ביקורת באתר. הספר הראשון שכתבתי לו ביקורת היה 'שומר אמונים, שהיה עדיין טרי בזכרוני. 'עיר קטנה בגרמניה' הוא הספר השני. (הספר הבא שאתיחס אליו יהיה 'בית רוסיה'.)

'עיר קטנה בגרמניה' הוא אחד הספרים הנשכחים של לה קארה. ספר לא ארוך במיוחד, לא מאוד קולח ואפילו משרה אווירה מעט עגמומית. יחד עם זאת, לדעתי מדובר באחד הספרים המוצלחים יותר של לה-קארה מסיבות רבות.

כמעט כל עלילת הספר מתרחשת בין כתלי שגרירות בריטניה בבון. בון מתוארת בספר כ"עיר קטנה בגרמניה" – עיירה מנומנמת שנסיבות פוליטיות הפכו אותה לבירה למרות שאין בה דבר שיצדיק זאת. היא אפרורית, ערפילית, עגמומית וחסרת אופי. היא מאוכלסת בערב רב של טיפוסים, פוליטיקאים, שוטרים ועיתונאים – המאכלסים גם את שאר ספריו של לה-קארה. כל תפקידה של בון הוא להיות צלחת האגר חסרת הייחוד שבה מבעבעת הביצה הפוליטית.
הכל קורה בסוף שנות הששים (הספר יצא ב 1968), פחות או יותר זמן היווצרותו של השוק האירופי המשותף. אנגליה וגרמניה ידידות אך יש ניגודי אינטרסים מהותיים. ספיחי הכיבוש הבריטי, שהתבטל רק כעשרים שנה קודם לכן, עדיין ניכרים. הן מבחינת הזכרונות והן מבחינת המבנים הביורוקראטיים. על רקע זה עולה פוליטיקאי מקומי בשם קראפלד המצדד בקו אנטי-בריטי תקיף ובהתקרבות לברית המועצות. הוא סוחף אחריו אוהדים רבים, צעירים וסטודנטים שיוצאים לרחובות להפגנות סוערות ואלימות, עם פרופיל פופוליסטי ברמה שמרמזת במידה רבה על שנות השלושים.
כשכל זה ברקע, נעלם לפתע עובד זוטר בשגרירות ואיתו נעלמים גם מספר תיקים בדרגות סיווג גבוהות. מדובר בליאו הרטינג, עובד זמני, חצי מקומי, שלא ברור בדיוק מה הם תפקידיו במערכת ואיך הצליח להיחשף לחומרים סודיים ללא סיווג רשמי. החשש כמובן שהוא מוסר את התוכן לרוסים. לשגרירות נשלח אלן טרנר מה'בטחון' כדי לאתר אותו ואת התיקים. כל הספר הוא בעצם חקירותיו של טרנר את עובדי השגרירות ונסיונותיו להתחקות אחרי הרטינג.
כמו שכתבתי, הספר לא מתחנף לקורא, רובו דיאלוגים של חקירה, ונסיונות לאסוף פרטים על זהותו וסדר יומו של הרטינג. אין פה עלילת ריגול או קרב מוחות של סוכני MI6 נגד השטאזי. יש רק את טרנר, בחור מחוספס שאנשי משרד החוץ נוטים להתנשא עליו בגלל ענייני מעמדות (למד בבית ספר ש"נהג לקבל אנשים מסוגים שונים" כמו שמתבטא אחד מעמיתיו). הוא עובד בסביבה עוינת, אנשי השגרירות לא באמת רוצים אותו שם, חלקם כאמור גם מתנשאים עליו, וכמוהם גם אנשי שירותי הבטחון הגרמניים. הוא אינו שולט בשפה ולא מכיר את העיר ותנועתו מוגבלת בגלל המהומות.
להבדיל מגיבוריו האחרים של לה-קארה, טרנר אינו מרגל ואינו פועל בתיחכום וברגישות כמו למשל ג'ורג' סמיילי. הוא עקשן וישיר גס בעבודתו, לא מנסה להתחבב על נחקריו, צועק עליהם, מעליב אותם ומאשים אותם. הוא עוף בודד שאינו מנסה להתחבב על איש אבל יחד עם זאת הוא גם יסודי מאוד, יורד לפרטים ומפליא להבין דבר מתוך דבר. ובעיקר – טרנר הוא בולדוג עקשן שלא מרפה.
למרות שכל הספר מסופר מנקודת מבטו של טרנר, הגיבור הוא הרטינג. גם מבלי שהרטינג נוכח בגופו, לומד הקורא להכיר ואפילו לחבב אותו אותו מעט. הוא מסוג האנשים רבי הקסם שלה-קארה מרבה לשבץ בספריו – לרוב בתפקיד המרגלים. תעלומת חייו והיעלמו של הרטינג מסירה מעטה נוסף של מסתורין בכל פרק עד שהיא מגלה את עצמה במלואה בפרק האחרון. הסוף – שמופיע כאפילוג – הוא קרשצ'נדו (כתוב ביבשושיות מה אמנם, כדרכו של לה-קארה) שמביא את כל הפרשה לקיצה.

כאמור, זה אחד הספרים שיותר אהבתי. עם מעט מאוד עלילה (כולו שלושה ימים בערך במקום אחד) הוא חושף עולם ופורש תעלומה שאני כקורא נסחפתי לתוכה ונקשרתי בגורל גיבוריה יותר מכל ספר פעולה. אני ממליץ מאוד לעשות את המאמץ ולנסות לצלול פנימה כי חווית הקריאה מתגמלת מאוד.

קודם כל ולפני הכל, מדובר בספר מצוין. לבר יוסף יש יכולת לכתוב תחקיר היסטורי ולשלב בו טיעונים והפרכות מבלי לפגוע בשטף הטקסט ובקצב. זה לא ספר עלילתי,אין בו באמת התפתחות נראטיבית והוא מספר על אירועים שקרו לפני כמעט חמישים שנה ושכולנו יודעים כיצד הסתיימו ובכל זאת זה תחקיר יסודי ומעמיק שעדיין מצליח לקלוח, לרתק ולשמר את העניין מתחילת הספר ועד לסיכום.
הטענה כאילו תפקוד חיל האויר במלחמת יום כיפור לא זכה מעולם לתחקיר ציבורי אינה מדויקת. נכון שועדת אגרנט לא התיחסה כמעט לחיל האויר והספרות לאחר המלחמה התמקדה כמעט אך ורק בצבא היבשה אבל נושא תפקודו של חיל האוויר טופל במספר ספרים (הבולט מביניהם - 30 שעות באוקטובר) והוזכר בלא מעט ספרי זכרונות. למרות זאת מצליח בר יוסף לסכם את פועלו של חיל האוויר בצורה חדשנית וכוללת, הוא עושה זאת באופן ממצה והתוצאה מאוד קריאה ומעניינת.
.
ובכל זאת, הספר אינו נקי מפגמים. מבחינתי - שאיני היסטוריון - החולשה המרכזית של הספר היא בשטחיות מסוימת ובדרך שבה בוחר בר יוסף להתמקד בדמותו של מפקד חיל האוויר - בני פלד. למרות שבפתיחה מציין בר יוסף את הגורמים ההיסטוריים השונים שהוא מציע לתפקוד הלוקה בחסר של חיל האוויר, בהמשך הוא מתיחס כמעט אך ורק לפלד ולתפקודו כמח"א. זה מתחיל בשעות שלפני פרוץ המלחמה ולסאגה של החלפת החימוש הלא נחוצה (תקלה שבהחלט מקובל ליחס היום לפלד) ומאותו רגע, כל אירוע ומחדל, כל גיחה שהתבזבזה על יעד לא נחוץ, כל מבצע שלא עלה יפה, נמדד ב'סרגל בני פלד'. גם במקרים שבהם האחריות היא באופן בולט של אישים אחרים מקפיד בר יוסף להדגיש את חלקו של פלד במחדל. כך למשל בעצירת מבצע תגר נגד סוללות הטילים במצרים ומעבר למבצע דוגמן (שנכשל) ברמת הגולן, רוב המקורות שאני מכיר קובעים כי האחריות על שינויי המשימה האלה הם על שר הבטחון דאז משה דיין, אולם בר יוסף טורח להזכיר לנו כי הראשון שלא התנגד לרעיון כשהועלה היה פלד. אני לא חושב שבר יוסף ממציא דברים ואת הביקורת על פלד שמעתי ממקורות אחרים. עם זאת, בקריאה בספר, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמדובר בהיפותזה שהתפתחה עם הכתיבה לכדי וונדטה.
פלד היה מפקד חיל האוויר אבל יחד איתו היו במערכה עוד שלושה מפקדי חיל אוויר בעבר ובעתיד. שלושתם (ויצמן, הוד ועברי) נחשבים מהמוצלחים שבמפקדי חיל האוויר ובכל זאת, למרות שויצמן צוות כעוזר לרמטכ"ל, הוד היה במרכז השליטה של פיקוד צפון ועברי כיהן כראש להק אוויר, אחריותם לתפקוד החיל כמעט שאינה מוזכרת. בר יוסף מרבה להתעכב על מערכת היחסים בין דדו לפלד במהלך המלחמה ומתעלם במידת מה מחלקם של ויצמן והוד בתקשורת הלקויה.
בפרק הסיכום של הספר מתיחס בר יוסף למספר תקלות מבניות - בעיקר במנגנוני התיאום בין צבא היבשה לחיל האויר שבמפורש אינם תוצאה של תפקודו של בני פלד - תקלות שלאורך הספר כמעט ולא זכו להתיחסות. שוב - התחושה היא שבר יוסף בחר לשים את הדגש על מחדליו של פלד במקום להרחיב.

עם יציאתו חולל הספר סערה זוטא בקרב קציני חיל האוויר בעבר ובהווה - חלקם אף מוזכרים בספר - ומבחינתי זו עדות מסוימת לחשיבותו. למעוניינים לשמוע טיעונים שכנגד אני מציע לשמוע את שיחת הזום של פורום 555 שאירח את דוד עברי (השיחה עלתה ליוטיוב בנובמבר 2021 ועולה בחיפוש "דוד עברי" "555"). מי שמעוניין יכול לחפש אותה ולשמוע אותו מנסה לקעקע אחת לאחת את טענותיו של בר יוסף.

בעיני הספר הוא כאמור מצוין. האם הוא צודק בכל הטענות ההיסטוריות, קטונתי מלענות. האם הוא מעורר מחשבה, לגמרי ב'ל' רבתי. מומלץ מאוד!

לאחרונה קראתי את הספר האחרון (כנראה) של ג'ון לה קארה 'שומר אמונים' וכמעריץ אדוק של כל יצירתו של הסופר, החלטתי לקרוא מחדש את כל ספריו ולהתיחס אליהם באתר. התחלתי מהספר האחרון: שומר אמונים שככל שהבנתי, נערך והוצא לאור על ידי ניק קורנוול, בנו של לה קארה, לאחר מותו.

מדובר בספר מאוד קריא ומאוד מינורי ועלילתו – בניגוד לחלק גדול מספריו של לה קארה – פשוטה מאוד.
לאחר פרולוג מעט סתום, שיתברר רק עמוק יותר לתוך העלילה (טריק ידוע של הסופר), אנחנו פוגשים את ג'וליאן לונדסלי, איש הסיטי שפרש לעיירת חוף ופתח חנות ספרים. יום אחד נכנס לו לחנות אדוארד אייבון, אדם מקסים וכובש המתגורר בעיירה בבית מידות בשם Silverview (זה אגב שם הספר באנגלית, לא ברור לי מדוע בחרה ההוצאה לשנות אותו בגירסא העברית). אדוארד שובה את ליבו של ג'וליאן ומהר מאוד מתחיל לעזור לו בניהול חנות הספרים. ג'וליאן מבין שמשהו מסתורי מסתתר מאחורי החזות הידידותית של אדוארד אבל הוא נכבש בכריזמה שלו וממשיך לשתף איתו פעולה גם כשברור שישנם רובדים נוספים שעדיין לא נחשפו.

במקביל, אנחנו מכירים את סטיוארט פרוקטור, בכיר ב MI6 המקבל בתחילת הספר מסר מדאיג הקשור לאותו אדוארד. הספר מתאר למעשה את חקירתו של פרוקטור שכמו סמיילי בזמנו (בחפרפרת למשל) הולך קדימה ואחורה, נובר בתיקיות ומדבר עם סוכני עבר כדי להצליח לשרטט לעצמו את התמונה המלאה. סטיוארט פוגש סוכני עבר, מפשפש בתיקיות ישנות ומבקר בתחנות מודיעין סודיות והכל כדי לקשור את הקצוות. יותר מזה לא ארחיב מחשש לספוילרים.

כמו שאר ספרי הריגול של לה קארה גם זה עלול לאכזב את מי שיחפש אקשן ומתח. אין בספר הרבה אקשן. אין בו גם תעלומות מסתוריות וגם לא חוקרים מבריקים שיודעים למצוא רמזים והברקות במקום שאיש לא מצא דבר. הסוכנים של לה קארה הם בשר ודם. פרוקטור הוא סוג של ג'ורג' סמיילי. כמוהו הוא חסר ייחוד חיצוני גם אם שלא כמוהו הוא אינו כרסתן אלא גבעולי כמאמר לה קארה. ה MI6 מתואר בספר כארגון בחורבותיו. הבכירים בארגון הם כבר קצת פוליטיקאים, הזוטרים יותר הם ציניקנים ופרוקטור, כסמיילי בשעתו, הוא סוג של זן נכחד. אידיאולוג מסור שמחפש את האמת, גם כשזו עלולה לערער את תפיסותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.
מה כן יש בספר? תיאור אמיתי ואנושי של אנשי השירות, חלקם עדיין בשירות מתוך אינרציה, חלקם עדיין בשירות למרות שכבר עזבו אותו, חלקם הרגישו צורך לעזוב אותו כדי להישאר מי שהם וכולם כולם מנסים ללכת על קצות האצבעות כדי לאזן בין מה שצריך להיעשות לבין הצורך להישאר אנושי.
הספר בעיני מצוין. לא מאסטרפיס כמו ספרים קודמים של לה קארה אבל הוא עדיין ברמה הגבוהה ביותר. הוא קצר למדי וכאמור קריא מאוד ומומלץ מאוד.

לטום קלנסי סגנון אופייני מאוד. הוא אוהב לרדת לפרטי פרטים טכניים גם כשאלה לא בהכרח מקדמים את העלילה, הוא משתמש בז'רגון מקצועי, בעיקר כשהוא מדבר על צוללות ועל לוחמה תת-ימית אצל קלנסי תמיד יופיע תיאור המנוע של הטיל, גודל ראש הנפץ של הטורפדו ויצרן המנוע של המטוס. חינני ככל שיהיה הפירוט הזה, פעמים רבות הוא מסרבל את הקריאה. עוד מאפיין בולט של כתיבתו – אצל קלנסי יש טובים (אמריקאים, אלא מה) ורעים והטובים מנצחים תמיד.

למרות חסרונות רבים, קלנסי יודע לספר סיפור, קווי העלילה שלו הם לרוב הגיוניים ולינאריים וכמעט תמיד מרתקים. טכנית הוא נוהג לבחור מספר דמויות מרכזיות שאחריהן הוא עוקב בפרקים קצרים לסירוגין וכך שומר על התקדמות דינמית ושמירת מתח. טוב שכך כי הספרים שלו הם לעתים רחוקות קצרים יותר מ 600 עמודים.

'סערה אדומה עולה' הוא ספר קלנסי טיפוסי. הוא אחד הספרים הראשונים שלו וככזה, החסרונות הקלנסיים בולטים כאן בהשוואה ליתרונות.

נתחיל בתיאור עלילת המסגרת. עקב פגיעת טרוריסטים בתעשיית הנפט הסובייטי, מחליט הפוליטבירו לכבוש את שדות הנפט במפרץ הפרסי. כדי לעשות את זה הוא פותח במלחמה באירופה כדי לנטרל את כוחות נאטו. כנהוג, הוא עוקב אחרי עלילותיהם של ארבעה גיבורים ראשיים – שלושה קומנדרים בצי האמריקאי ואחד חזאי אמריקאי בדרגת סג"מ המוצב באיסלנד ובורח להרים עם עוד חמישה נחתים כשבסיסו נכבש על ידי הרוסים.

התפר הגס עד אימה הראשון בקו העלילה מופיע מיד בהתחלה. הסובייטים תוקפים דווקא מערבה ולא דרומה. למה? כדי לוודא שנאטו לא תסכל את מזימתם. פשוט מאוד, נכון? במקום לכבוש את שדות הנפט ובמקביל ליצור מאזן אימה מול נאטו, בואו נתחיל מלחמת מיני-עולם (כשמלאי הדלק שלנו בקאנטים, כן?) ואחרי שנצליח, כלומר אם נצליח, רק אז נפנה דרומה. נדמה לי שזה קו מחשבה פתלתול אפילו בסטנדרטים של ברית המועצות הטוטליטרית.

מעבר לזה, בספר הזה לוקה קלנסי גם בכשלים שאינם אופייניים לו. המלחמה שהוא מתאר היא הרחבה של מלחמת העולם השניה או אפילו מלחמות מוקדמות יותר. הוא מתאר הרבה קרבות שין בשין או לוחמת צוללות והוא מתאר אותם משל היו קרבות אקדוחנים במערב הפרוע שמוכרעים על ידי מהירות השליפה. למרות שפה ושם הוא מתיחס בכותרות למימדים נרחבים יותר של הלחימה כמו לוגיסטיקה ופוליטיקה (דעת הקהל אגב לא מוזכרת כלל, מניח שזה מתאים יותר לשנות השבעים של המאה הקודמת), המימדים הללו לא באים לידי ביטוי בכלל. לא מוזכר בספר פוליטיקאי מערבי אחד, ולא מאמצים דיפלומטיים מעבר לפרקים הראשונים.
גם ההתיחסות למאמצים לוגיסטיים דלילה מאוד בספר. בחודשים האחרונים ראינו איך מאמץ של הצבא האדום נעצר תוך מספר שבועות בגלל פגיעה בקוי ההספקה של הרוסים באוקראינה. לא הייתי מצפה מקלנסי לחזות את העתיד אבל כמי שכותב על מלחמות מנקודת מבט "מקצועיתת" הייתי מצפה להתייחסות ספציפית יותר.

לבסוף, בקטע מעט חריג בסטיה שלו מריאליזם - אפילו בספרות בדיונית - קלנסי לא מהסס לתאר איך אחד הגיבורים, קצין ג'ובניק, הורג שלושה חיילים רוסיים בעזרת סכין. זה דבר שיכול לעשות רק מי שלא החזיק סכין אף פעם אני חושב. אני מודה שחיכיתי עד סוף הספר לקרוא שהקצין הזה הוא בוגר אחת היחידות המיוחדות או משהו אבל לא זה המצב. זה סוג הדברים שממש ממש מפריעים לי כשאני קורא ספרים כאלה.

אז מה השורה התחתונה? הייתי אומר שבפני עצמו הספר בינוני למדי. הוא קריא ומותח, זה נכון, אבל כדי ליהנות ממנו ממש צריך לשתק יותר מדי חלקים בקריאה הביקורתית שלנו.