ביקורת ספרותית על סערה אדומה עולה מאת טום קלנסי
ספר בסדר

---

לטום קלנסי סגנון אופייני מאוד. הוא אוהב לרדת לפרטי פרטים טכניים גם כשאלה לא בהכרח מקדמים את העלילה, הוא משתמש בז'רגון מקצועי, בעיקר כשהוא מדבר על צוללות ועל לוחמה תת-ימית אצל קלנסי תמיד יופיע תיאור המנוע של הטיל, גודל ראש הנפץ של הטורפדו ויצרן המנוע של המטוס. חינני ככל שיהיה הפירוט הזה, פעמים רבות הוא מסרבל את הקריאה. עוד מאפיין בולט של כתיבתו – אצל קלנסי יש טובים (אמריקאים, אלא מה) ורעים והטובים מנצחים תמיד.

למרות חסרונות רבים, קלנסי יודע לספר סיפור, קווי העלילה שלו הם לרוב הגיוניים ולינאריים וכמעט תמיד מרתקים. טכנית הוא נוהג לבחור מספר דמויות מרכזיות שאחריהן הוא עוקב בפרקים קצרים לסירוגין וכך שומר על התקדמות דינמית ושמירת מתח. טוב שכך כי הספרים שלו הם לעתים רחוקות קצרים יותר מ 600 עמודים.

'סערה אדומה עולה' הוא ספר קלנסי טיפוסי. הוא אחד הספרים הראשונים שלו וככזה, החסרונות הקלנסיים בולטים כאן בהשוואה ליתרונות.

נתחיל בתיאור עלילת המסגרת. עקב פגיעת טרוריסטים בתעשיית הנפט הסובייטי, מחליט הפוליטבירו לכבוש את שדות הנפט במפרץ הפרסי. כדי לעשות את זה הוא פותח במלחמה באירופה כדי לנטרל את כוחות נאטו. כנהוג, הוא עוקב אחרי עלילותיהם של ארבעה גיבורים ראשיים – שלושה קומנדרים בצי האמריקאי ואחד חזאי אמריקאי בדרגת סג"מ המוצב באיסלנד ובורח להרים עם עוד חמישה נחתים כשבסיסו נכבש על ידי הרוסים.

התפר הגס עד אימה הראשון בקו העלילה מופיע מיד בהתחלה. הסובייטים תוקפים דווקא מערבה ולא דרומה. למה? כדי לוודא שנאטו לא תסכל את מזימתם. פשוט מאוד, נכון? במקום לכבוש את שדות הנפט ובמקביל ליצור מאזן אימה מול נאטו, בואו נתחיל מלחמת מיני-עולם (כשמלאי הדלק שלנו בקאנטים, כן?) ואחרי שנצליח, כלומר אם נצליח, רק אז נפנה דרומה. נדמה לי שזה קו מחשבה פתלתול אפילו בסטנדרטים של ברית המועצות הטוטליטרית.

מעבר לזה, בספר הזה לוקה קלנסי גם בכשלים שאינם אופייניים לו. המלחמה שהוא מתאר היא הרחבה של מלחמת העולם השניה או אפילו מלחמות מוקדמות יותר. הוא מתאר הרבה קרבות שין בשין או לוחמת צוללות והוא מתאר אותם משל היו קרבות אקדוחנים במערב הפרוע שמוכרעים על ידי מהירות השליפה. למרות שפה ושם הוא מתיחס בכותרות למימדים נרחבים יותר של הלחימה כמו לוגיסטיקה ופוליטיקה (דעת הקהל אגב לא מוזכרת כלל, מניח שזה מתאים יותר לשנות השבעים של המאה הקודמת), המימדים הללו לא באים לידי ביטוי בכלל. לא מוזכר בספר פוליטיקאי מערבי אחד, ולא מאמצים דיפלומטיים מעבר לפרקים הראשונים.
גם ההתיחסות למאמצים לוגיסטיים דלילה מאוד בספר. בחודשים האחרונים ראינו איך מאמץ של הצבא האדום נעצר תוך מספר שבועות בגלל פגיעה בקוי ההספקה של הרוסים באוקראינה. לא הייתי מצפה מקלנסי לחזות את העתיד אבל כמי שכותב על מלחמות מנקודת מבט "מקצועיתת" הייתי מצפה להתייחסות ספציפית יותר.

לבסוף, בקטע מעט חריג בסטיה שלו מריאליזם - אפילו בספרות בדיונית - קלנסי לא מהסס לתאר איך אחד הגיבורים, קצין ג'ובניק, הורג שלושה חיילים רוסיים בעזרת סכין. זה דבר שיכול לעשות רק מי שלא החזיק סכין אף פעם אני חושב. אני מודה שחיכיתי עד סוף הספר לקרוא שהקצין הזה הוא בוגר אחת היחידות המיוחדות או משהו אבל לא זה המצב. זה סוג הדברים שממש ממש מפריעים לי כשאני קורא ספרים כאלה.

אז מה השורה התחתונה? הייתי אומר שבפני עצמו הספר בינוני למדי. הוא קריא ומותח, זה נכון, אבל כדי ליהנות ממנו ממש צריך לשתק יותר מדי חלקים בקריאה הביקורתית שלנו.

» ביקורות נוספות של תומר_ג
» ביקורות נוספות על סערה אדומה עולה