“כבר מזמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה אבל בחודש האחרון הקטנה היתה חולה שלוש פעמים, עם הגדולה הייתי במרפאת סכרת, אירגנתי לה יום - הולדת, בעלי שבר צלע כך שהפכתי להיות ההורה המתפקד היחיד, אנחנו עוברים דירה, ועד עכשיו הייתה חופשת חנוכה. אני מפחדת להיכנס למחשב ולראות את כל האימיילים המעבודה. סוף סוף אני מתיישבת לכתוב, כששופרת הטלפון בידי, מחכה למענה מביטוח לאומי.
אז איפה היינו? אה, כן, ביקורת.
הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה" מתאר בלשון נוקבת והומוריסטית כאחד אמא קרייריסטית (קיית רדי) המנסה לתמרן בין גידול ילדיה והעבודה בין עמיתים גברים שלא צריכים לדאוג לבית כי יש להם אישה. במקום לשמוח בהישגיה קיית רדי מלאת רגשות אשם על שלעולם אינה בבית כשילדיה ובעלה צריכים אותה, וגם בעבודה הבוס תמיד זועף משום שיש לה חיים מחוץ למשרד ומבהיר לה שתמיד יהיה מי שיוכל למלא את מקומה (גבר כמובן) אם היא סבורה שאינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה. התמרון האינסופי הגורר שקרים וזיופים, בבית ובעבודה, והמחסור העצום בזמן גובים מקיית מחיר כבד. כשהיא בעבודה היא חושבת על הילדים, כשהיא סוף סוף בבית היא מגלה שלמרות המטפלת והעוזרת להן היא משלמת הון תועפות, ולמרות שבעלה מגיע הביתה הרבה לפניה, היא צריכה להמשיך לארגן/לנקות/ לסדר ובעיקר לזכור לעשות ולעשות. החיים לפי קיית רדי הם רשימה אינסופית של מטלות שאין שום אפשרות למלא בזמן סביר ולכן את נידונה לתחושה מתמדת של כישלון.
כשקראתי את הספר לראשונה הייתי בתחילת הריוני הראשון. לא היה לי שום מושג על גידול ילדים והאמהות של קיית זעזעה אותי. איך אפשר להתיחס לילדיך כאל מטרד? זו לא אמורה להיות פסגת החיים? מדוע להוליד ילדים אם לא מסוגלים לגדל אותם? הספר נראה לי מוגזם ולא אמין, ובכלל לא התחברתי לדמות של קיית שנדמתה לי גרועה יותר מאם חורגת של אגדות ילדים.
כשחזרתי כעת וקראתי שוב את הספר גיליתי כמה השתנתי במהלך שנות האמהות שלי וכמה אני מזדהה עם הספר הזה. קשה לי אפילו לזכור מה עשיתי עד שהפכתי לאם. אני זוכרת במעורפל שהחיים לא היו קלים גם אז, רק שאני לא זוכרת למה.
לצערי חוויתי על בשרי הרבה ממה שפירסון מתארת. גיליתי שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי קודם. הבנתי מה שכל אמא יודעת – ילדים הם הדבר הכי נפלא שקרה לי, אבל אני גם לא רוצה לאבד את עצמי. אני צריכה לעבוד, אבל גם רוצה לעבוד. אני אוהבת את העבודה שלי אבל רוצה להיות עם הילדים כשהם חוזרים מהגן/בית הספר. אני לא רוצה לטוס לכנסים ולהשאיר אותם, ואני משלמת על זה מחיר כבד בעבודה. (אני לא אשכח איך הבוס שלי עיקם את פרצופו כשסרבתי לטוס בסוף החודש השמיני לארה"ב). גיליתי את העובדה המפתיעה שלכל דבר יש מחיר. ובעיקר גיליתי את רגשות האשם.
אז מסתבר שהעולם לא באמת שיוויוני. אף אחד לא מצפה מאבא להכין פשטידה לחגיגת יום המשפחה, לנכוח ביום גיבוש לאמהות בגן, להיות אמא מלווה לגן המוסיקלי, וכו'. מסתבר שגם בשנות האלפיים העובדה שאני בעלת שני כרומוזומי X אמורה להקנות לי שליטה במטלות מסויימות מאוד. בניגוד לקיית אני לא מנסה להיות מושלמת, לפחות לא בכל, וכך נדמה לי שאני נכשלת פחות. ויתרתי על שייכות למועדון ה"אמאפיה" כמו שהן מכונות בספר, אותן אמהות לא עובדות שהבית שלהן מצוחצח ומסודר, תמיד יהיה להן מתכון משובח לעוגה/פשטידה/פאי, והילדים שלהן תמיד יאכלו בגינה ירקות ופירות חתוכים שנשלפים ברגע הנכון מכלי טפאור מעודכן במקום סתם במבה/ביסלי משקית. הן חברות בועד ההורים, מארגנות פעילויות גיבוש ותמיד מתנדבות להיות "בית מארח" או כל דבר אחר שהמורה מבקשת. אני לא שם. אין לי את הכישורים הנדרשים. אני לא יודעת לבשל, בסלון שלי תמיד אפשר למצוא צעצוע או שניים (במקרה הטוב...), הבית שלי לעולם לא יהיה מעוצב, ועד עכשיו הצלחתי לחמוק מכל פעילות התנדבותית בגן ובכיתה, במחיר עיקום אף של הגננת והמורה. אז מה. אני עובדת בעבודה שאני אוהבת למרות שיכולתי להתקדם יותר, ומצליחה להיות עם הילדים שלי, לחבק, לנשק, ולנחם כשצריך, ופשוט להיות איתם. ועדיין, למרות כל זה, לא הצלחתי להפטר מרגשות האשם.
אז מה אני בעצם רוצה לומר? שהספר מעלה נקודות חשובות, וגם אם אינו ספרות במיטבה, כל הורה יוכל להזדהות איתו, לחייך ולדמוע ולדעת שאלו הם החיים, מזיגה של טוב ורע והרבה ויתורים. בקיצור, מומלץ!”
