• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שלוש

שלוש

מאת דרור משעני

הביקורת של ליליאן די

תמונה של ליליאן די
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שלוש

שלוש

מאת דרור משעני

הביקורת של ליליאן די

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ליליאן די
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
טל מאור
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 5 שנים

“ספר נפלא ומרתק כמו שאר ספריו של דרור משעני. מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה שלו .קראתי תוך שבועיים את ארב”

30/30
ביקורות על שלוש
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שעות•2 דקות קריאה

ההחלטה לצלול אל תוך דרמת מתח פסיכולוגית מקומית מלווה לא פעם בחשש מפני נפילה למלכודות של כתיבה נוסחתית, שבלונית או כזו המקריבה את העומק הספרותי לטובת מניפולציות זולות. המפגש עם יצירתו של דרור משעני הציב מלכתחילה ציפייה לחוויה אינטליגנטית ומנומקת היטב. שמחתי לגלות שמבחן המציאות לא רק עמד בציפיות הללו, אלא התעלה עליהן; הספר מוכיח כי סוגה זו יכולה להתקיים בתוך ספרות משובחת, רצינית וממגנטת, שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקוראים.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
הספר מגולל את סיפורן של שלוש נשים שונות, שעל פניו אין חוט מקשר ביניהן, אך חייהן מצטלבים ומסתבכים סביב ציר גברי אחד. מדובר במסע באטמוספירה ישראלית מוכרת ויומיומית מאוד, שמתחת לפני השטח הבורגניים שלה רוחשים בדידות, חיפוש נואש אחר קרבה ומתח פסיכולוגי דק שהולך ונמתח. זהו קונפליקט המבוסס על פגיעות אנושית ועל דפוסים סמויים מן העין, הטווים יחד רשת של דרמה אנושית מותחת ומצמררת.

איכות הכתיבה של משעני היא פשוט מצוינת. הוא אוחז בעט מלוטש, מדויק ונטול קישוטיות יתר, ומצליח לייצר קצב מהיר וממגנט (Page-turner) שאינו בא על חשבון רמת הניסוח הרהוטה.
העומק הפסיכולוגי של הדמויות מעורר השתאות. אלו אינן דמויות פונקציונליות שנועדו רק לשרת עלילה בלשית, אלא נשים בעלות נשמה, עגולות ונוגעות ללב. מבחן התהודה הרגשית משיג כאן את ייעודו העמוק ביותר: הכאב הבלתי צפוי על גורלה של הדמות הראשונה ברומן מכה בקורא בעוצמה, ומותיר תחושת ריסוק ואובדן אמיתית שעוברת מתחת לעור. כאשר העלילה מתקדמת והדפוס המאיים מתבהר, הציפייה והמתח אינם פוחתים, אלא משתנים והופכים למעקב מרתק ומצמרר אחר הדינמיקה האנושית. האותנטיות והאמינות של הסיפור נשענות על הבנה כירורגית של נפש האדם, כשהסביבה והמניעים מרגישים מבוססים ומדויקים לחלוטין למציאות המקומית.
ההישג הגדול ביותר של הספר טמון במבנה הארכיטקטוני שלו ובהולכת הסיום. המעבר המבריק בין שני החלקים הראשונים, המובאים בגוף ראשון אינטימי מפי הנשים עצמן, לבין החלק השלישי – המשתנה לנקודת מבט של מספר בגוף שלישי המביט כביכול מהצד, אך פונה אל הקורא בגוף נוכח נשי קולקטיבי – הוא מלאכת מחשבת מבנית. הבחירה הסגנונית הזו גורמת לנשים הקוראות לחוש כאילו הטקסט מביט ישירות אליהן, מה שמייצר סולידריות עמוקה ומעצים את המעורבות הרגשית. אף על פי שקורא קשוב וחד עשוי לפענח די מהר את זהותה האמיתית של הדמות המרכזית בחלק האחרון ולחשוף את הטוויסט המבני עוד לפני ההכרזה הרשמית שלו, הדבר אינו פוגע כהוא זה בהנאה מהקלוז'ר הראוי, המהודק והמספק של היצירה.
### שורה תחתונה
דרמה פסיכולוגית מבריקה, חכמה ומשובחת, המוכיחה שאפשר לכתוב ספרות קצבית ומותחת מבלי לוותר על עומק רגשי ונשמה יתרה. יצירה מבנית מרשימה שמומלצת בחום לכל מי שמחפש כתיבה איכותית, מתוחכמת ומקורקעת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של ליליאן די

ליליאן די

ותיקה
חברה משנה
95 ביקורות•2 נבחרות•318 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של ליליאן די
ליליאן די
ותיקה
חברה באתר משנה
ביקורות95
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה318
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת57מתח ריגול והרפתקאות24ספרות מקורית7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליליאן די

הטיסה האחרונה

הטיסה האחרונה

ג'ולי קלארק

אל מותחנים פסיכולוגיים מהסוג הזה אני מגיעה לפעמים בחיפוש אחר אתנחתא קצבית – ספרות חכמה, מהירה ואיכותית שתדע להחזיק את המתח והעניין מבלי לזלזל באינטליגנציה. "הטיסה האחרונה" של ג'ולי קלארק ניגש למשימה הזו בדיוק, ועומד בה בהצלחה רבה. הוא סיפק לי חוויית קריאה ממגנטת וסוחפת, כזו שגרמה לי לצלול פנימה ולסיים אותו תוך כמה שעות לא רצופות של קריאה במהלך השבת.
במרכז העלילה ניצבות שתי נשים הנמצאות במנוסה, כל אחת ועולמה המורכב. מפגש אקראי ביניהן בשדה התעופה מוביל להחלטה אימפולסיבית להחליף כרטיסי טיסה וזהויות, מתוך תקווה להיעלם ולהתחיל מחדש. אלא שהתרסקות המטוס עליו הייתה אמורה לעלות אחת מהן טורפת את הקלפים, ומאלצת את השורדת לנווט בתוך חייה הסבוכים של חברתה, חיים שמסתבר שגדושים בסודות ובסכנות משלהם.
נכון, אם בוחנים את המבנה העלילתי בזכוכית מגדלת, אפשר למצוא בו לא מעט צירופי מקרים ותפניות שלעיתים מרגישות מופרכות או רחוקות מההיגיון הצרוף. אבל האמת היא? לא אכפת לי, וזה חלק מהכיף בספרים כאלה מדי פעם. בסופו של דבר, העלילה מבחינתי היא לא העיקר, אלא צורת הכתיבה והדמויות. כשהכתיבה טובה וכייפית והדמויות מקבלות נפח אמיתי, לא משנה לי אם העלילה לא תמיד באמת הגיונית. קלארק מוכיחה כאן שההנאה מספר מתח אינה תלויה באמינות מתמטית של המאורעות, אלא ביכולת לגרום לנו להיקשר ולהאמין למי שצועד בתוכם.
הכתיבה פה חדה, ישירה ומדויקת. היא שומרת על דריכות ומתח מתמידים, אך לא מוותרת על עומק פסיכולוגי. הדמויות אינן פונקציות שטוחות המשרתות את העלילה, אלא נשים בעלות נשמה ופגיעות אנושית. העומק הזה הוא שהופך את החיבור הרגשי לאמיתי, ומעניק לסוף העצוב של אווה תהודה רגשית כנה ומכאיבה, כזו שמזיזה משהו עמוק בפנים ולא משאירה את החוויה סטרילית ונעימה בלבד.
בשורה התחתונה, מדובר במותחן פסיכולוגי מצוין, חכם וקולח. ספר שמספק חוויה מרוכזת ומהנה במיוחד עבור מי שמחפש דרמה מדויקת וקצבית שלא מוותרת על כתיבה איכותית ודמויות עגולות.

לפני 5 שעות•
★★★★★
•ליליאן די
מישהו יודע את שמי

מישהו יודע את שמי

לורנס היל

המפגש עם רומן היסטורי רחב יריעה העוסק באחד הפרקים האפלים ביותר של האנושות מציב מלכתחילה רף גבוה של ציפיות, לצד חשש כבד מפני משקולת רגשית שתכריע את חוויית הקריאה. "מישהו יודע את שמי" של לורנס היל מעמיד את הציפיות הללו למבחן מציאות מרתק, המפגיש את הקורא עם חוויה ספרותית מטלטלת שאינה אחידה בקצבה, אך רבת עוצמה ותהודה בסופה.
הרומן מגולל את סיפור חייה האפי של אמינאטה דיאלו, ילדה שנחטפת בגיל אחת-עשרה מכפרה במערב אפריקה, שורדת את תופת אוניית העבדים ונמכרת לעבדות בדרום ארצות הברית. דרך עיניה הפיקחיות אנו נחשפים לקונפליקט המרכזי של הישרדות הנפש והגוף בתוך מציאות דורסנית, כאשר כישוריה יוצאי הדופן בקריאה, בשפות ובמיילדות הופכים לכלי המאבק שלה בדרך אל החירות, על רקע התהפוכות הפוליטיות של מלחמת העצמאות האמריקאית.
כתיבתו של היל מאופיינת בעוצמה חושית ניכרת, אולם היצירה דורשת מהקורא אורך נשימה וחוסן פנימי. החלק הראשון של הספר מציג חוויה קשוחה מנשוא, כמעט בלתי ניתנת לקריאה מרוב מועקה, התעללות וטראומה סיזיפית. עם זאת, מי שיצלח את השער המאיים הזה יגלה שבחציו השני של הספר הקצב משתנה לחלוטין – העלילה הופכת לאקטיבית, זורמת וממגנטת, ככל שמינה הופכת מניצולה פסיבית לדמות משפיעה הלוקחת את גורלה בידיה ומנווטת בניו יורק הסוערת. היל מצליח לצלול לנפשה של הגיבורה באופן פנומנלי, ומעניק לה קול פנימי צלול המעוגן בערכים ובשורשים שנטעו בה הוריה.
אף על פי כן, דווקא על רקע הצלילה המפוארת הזו לנפש, בולט פער ספרותי צורם במערכת היחסים שלה עם בעלה, צ'קורה. בעוד שהקשרים של מינה עם דמויות אחרות לאורך הדרך מעוצבים לעומק ונוגעים ללב, הדינמיקה הזוגית הזו נותרת שטחית וחיצונית, נטולת דו-שיח פנימי מורכב, אפילו ברגעים שבהם התנאים מאפשרים זאת. חוסן הליטוש הפסיכולוגי של הקשר הופך את דמותו של צ'קורה לפונקציונלית בלבד, עד שרגע הבשורה על מותו חולף מבלי לייצר את התהודה הרגשית והזעזוע שהיו אמורים להתלוות אליו.
מנגד, המבנה הכללי של הרומן מוביל לקלוז'ר ראוי ומספק מאין כמוהו, המפצה על רגעי המועקה. הבחירה להעניק למינה סוף טוב בדמות מציאת בתה מייצרת תיקון רגשי עמוק ומפרק. ברגע המפגש הזה מתבהרת התמה המרכזית של הספר: ה"בית" עבור מינה אינו מושג גיאוגרפי – הוא לא נמצא באפריקה שאליה ניסתה לחזור, ולא בשום טריטוריה פיזית אחרת – אלא בתוך החיבור האנושי, המדמם והשלם עם בתה. הדימוי המצמרר של ילדיה כאיברים קטועים הגורמים לכאבי רפאים מוצא את ריפויו, והאיחוד מחדש מגדיר מחדש את מושג השייכות והנחמה.
שורה תחתונה: "מישהו יודע את שמי" הוא אפוס היסטורי חכם, מיוסר אך בסופו של דבר מרומם, המבוסס על מחקר קפדני ואותנטיות רבה. עבור קוראים המחפשים יצירות רחבות יריעה בעלות משקל מוסרי וספרותי שאינן חוששות לגעת בכאב אך יודעות להציע נחמה, מדובר בחוויה המותירה חותם עמוק.

לפני 5 שעות•
★★★★★
•ליליאן די
חוף רפאים

חוף רפאים

טאנה פרנץ'

הגישה אל "חוף רפאים", ספרה הרביעי של טאנה פראנץ' המתורגם לעברית, לוותה בציפיות מוגדרות היטב. אחרי היכרות מוקדמת עם ספריה – שחלקם היו טובים מאוד ואחד מהם ("דומות") הותיר טעם מאכזב – ברור היה שהכתיבה של פראנץ' היא תמיד ערובה לאיכות משובחת. אלא שנקודת הזינוק כאן הייתה מגומגמת למדי. מאה העמודים הראשונים דרשו אורך רוח, והבלש המצטיין, מייקי קנדי, לא עורר שום זיכרון ראשוני. רק הערת המתרגמת בתחתית העמוד הציפה את ההקשר המדויק: מדובר באותו בלש קשוח וחמוץ מ"בית מספר שש עשרה", זה שבעיקר זכור כמי שלא הפסיק לרדת על הגיבור של הספר ההוא. הבחירה להציב דווקא את הדמות המשנית, המעצבנת והנשכחת הזו במרכז הבמה יצרה סקרנות, אך הפתיחה נותרה כבדה, יבשה וממוקדת מדי בפרוצדורה משטרתית.
במרכז העלילה עומד רצח אכזרי של בני משפחה בתוך שכונת הרפאים המודרנית והחצי-נטושה "באלבריגן" – עדות אילמת לחלומות של מעמד הביניים שהתרסקו בעקבות המשבר הכלכלי. קנדי וחניכו הצעיר נשלחים לפענח את התעלומה, ומה שמתחיל כחקירה טכנית ומייגעת לפרקים, הולך ונסגר על הדמויות ככל שהשממה והאטמוספירה הקלאוסטרופובית של המקום מחלחלות פנימה.
איכות הכתיבה של פראנץ' היא העוגן המרכזי שנושא את הספר על גבו ומונע ממנו לשקוע. היא מצליחה לרקום דיאלוגים נהדרים ומלאי סאבטקסט, המצילים את העלילה מדשדוש ושומרים על עניין רציף גם כשהספר מרגיש "סבבה" בלבד. עם זאת, לאורך מרבית הדרך, הדמויות נותרות על פני השטח והעומק הפסיכולוגי המיוחל מבושש לבוא. קנדי מתגלה כטיפוס נוקשה, יהיר ומלא בעצמו, והחדירה לחיים הפרטיים שלו מרגישה פונקציונלית בלבד. אפילו חומרי הנפץ הרגשיים של עברו – אמו שהתאבדה באותו חוף ממש ואחותו הקטנה דינה הלוקה בנפשה – מוצגים כמעט כרשימת מכולת ביוגרפית, מבלי לייצר את אותו עימות פנימי חריף שיפגיש את מייקי עם עצמו.
אלא שדווקא בישורת האחרונה, פראנץ' מוכיחה את האומנות שלה ומספקת תפנית פסיכולוגית פנומנלית שמצדיקה את הקריאה כולה. פיצוח התעלומה והגילוי המצמרר של מה שאירוע באמת בין כותלי הבית – תיאור טוטאלי, עוכר שלווה ומדהים של אובדן שפיות – חודרים עמוק מתחת לעור. הדרך שבה פראנץ' מתארת את קריסת הנפש באותם רגעי אימה היא מלאכת מחשבת של כתיבה חושית, שממחישה באופן מדויק כיצד האובססיה והלחץ הובילו לחורבן הטוטאלי.
המהלך הזה מטלטל לחלוטין את הגיבור עצמו. דרך המפגש המזעזע עם הטירוף והבנת המנגנון הפסיכולוגי של האסון המשפחתי, קנדי חווה סוף סוף את הסגירה הפנימית שהייתה חסרה לו לאורך כל הדרך. הוא פתאום מבין מהו אובדן שפיות אמיתי, ומתוך השבר הזה מגלה חמלה עמוקה שלא הכיר קודם – הן כלפי המתרחש בזירת הפשע והן כלפי אמו, ואחותו דינה, שבילדותה, הייתה שם עם אמן בזמן שהיא הטביעה את עצמה בים, ומאז גם היא לוקה בנפשה. הבלש הנוקשה והאטום עובר השתנות, לומד להביע רגש, מוצא את האומץ להתפטר מהמערכת ומשיב לעצמו את שפיותו. המבנה המוקפד של הסוף מעניק קלוז'ר רגשי עמוק ומפצה על הרידוד הראשוני. בשורה התחתונה, "חוף רפאים" דורש סבלנות, אך בזכות כתיבה משובחת וסיום שמפצח את הנפש ולא רק את התעלומה, הוא מספק חוויה ספרותית חכמה שראויה להתמדה.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
בנותיו של שומר המגדלור

בנותיו של שומר המגדלור

ג'ין פנזיוול

הקריאה ב"בנותיו של שומר המגדלור" נפתחת בצורה מרהיבה, מסקרנת ומבטיחה במיוחד. השפה העשירה והיופי הלשוני המהפנט שובים את הלב כבר מהעמודים הראשונים, כשהם עוטפים את הקורא במסתורין עמוק שבו הפרטים אינם מתפענחים מיד – וזהו בדיוק חלק ניכר מהקסם ומהכיף שבפתחה של היצירה. עם זאת, נקודת הזינוק הזו חושפת גם דיסוננס פנימי מורכב: המעבר החד אל קולה המודרני, הציני והבועט של מורגן בהווה עורר בתחילה חשש אמיתי מפני מפגש עם דמות מתבגרת שבלונית ונוסחתית, כזו שעלולה להחריב את האטמוספירה הסמיכה והאולד-סקולית של העבר, המהדהדת יצירות כמו "אור בין האוקיינוסים". אך ככל שהדפים מתקדמים, החשש מתפוגג לחלוטין והניגודים הללו מתגבשים לכדי חוויה ספרותית מפעימה.
העלילה נסובה סביב מגדלור מבודד וסודות משפחתיים עמוקים, שתחילתם באירועים סוערים בעבר הרחוק ובמציאתה של תינוקת חסרת ישע בעריסה בתוך סירה שנפלטה אל החוף. חלוף השנים והבידוד המוחלט מול הים הגדול מייצרים טשטוש גבולות עמוק ומארג מפותל של זהויות, שקרים והקרבה, שפרטיו נשמרים בקנאות לאורך דורות. פקעת המסתורין הזו מתחילה להתיר את עצמה רק עשרות שנים לאחר מכן, כאשר מפגש אקראי בבית אבות בין אישה מבוגרת ועיוורת לבין מורגן, נערה פגועה משולי החיים, מניע מסע גילוי משפחתי מטלטל שבו העבר וההווה שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד.
הספר כתוב בצורה יוצאת מן הכלל והוא מצטיין בכל היבטיו. הכתיבה נהדרת, עשירה ומלוטשת, ושופעת תיאורי נוף וטבע מופלאים ומרהיבים שהופכים את הים והסערות להד ישיר של מערבולות הנפש. מעבר ליופי הסגנוני, היצירה מציעה עומק פסיכולוגי נדיר דרך דמויות עגולות שנוגעות בנימי הנשמה ומזיזות בה משהו עמוק ומהותי. התפתחותה של מורגן מעוררת אמפתיה עצומה; מתחת למעטה הציני והמחוספס מתגלה נפש מהממת ומרגשת שהחיים פשוט לא האירו לה פנים, והפיכתה מנערה תלושה לאישה המגלה את שורשיה כתובה ברגישות יוצאת דופן. לצדה, דמותה המקסימה של אמילי היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; דרך התפיסה החושית והשונה שלה את המציאות, הספר משרטט דיוקן אותנטי, עדין ומפעים של אדם על הרצף האוטיסטי בתקופה שלא ידעה להעניק לכך הגדרות, מילים או הכלה.
החיבור הרגשי שהספר מייצר הוא עוצמתי ותובעני, ומסע הפענוח ההיסטורי של גבורה נשית, יתמות והקרבה מונע מתוך תהודה רגשית גבוהה שאינה מותירה את הקוראת אדישה. בניית העלילה והמסתורין האופף אותה מחזיקים את העניין בצורה מושלמת, והחוטים כולם נטווים ביד בטוחה ורגישה לכדי סגירת מעגל שלמה, נוגעת ללב ומלאת קתרזיס באפילוג, המעניקה ריפוי אמיתי לדמויות ולמשפחתן.
השורה התחתונה היא ש"בנותיו של שומר המגדלור" הוא ספר מופלא, חכם ומרתק, המוכיח כי כתיבה משובחת, תיאורי טבע נפלאים ודיוק פסיכולוגי עמוק יכולים ליצור דרמה היסטורית מהדרגה הראשונה. זוהי יצירה רוויית יופי שקט ורגש מדויק, שנוחתת ישר בלב ונשארת עם הקוראת זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספרות איכותית ומקורקעת שאינה מתפשרת על עומק אנושי.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מכתבים מחבל שמפאן

מכתבים מחבל שמפאן

קייט מקינטוש

אל "מכתבים מחבל שמפאן" ניגשתי עם לא מעט חשש, כמעט כמו רולטה רוסית ספרותית. הרשתות החברתיות סערו סביבו והבטיחו בשורה גדולה, אך המבנה המוכר של רומן היסטורי בעל שני צירי זמן עורר אצלי מיד את החשד המוכר מפני יצירה בנאלית ונוסחתית. אלא ש-20 העמודים הראשונים סיפקו הפתעה מוחצת ומטעה: הכתיבה הרגישה מושחזת, חותכת וצינית, והדמויות הפגינו מנעד רגשי שעורר שקיקה לקרוא כל משפט. לצערי הרב, הרושם הראשוני והמבטיח הזה לא שרד את מבחן המציאות. הספר לא הצליח להחזיק מעמד מעבר למעטפת המלוטשת שלו, ומה שהחל כהבטחה גדולה התגלה בסופו של דבר כחוויה ספרותית מאכזבת ובינונית למדי.
### תמצית העלילה
הסיפור נע על שני צירים מקבילים ומחפש לטוות חוט מקשר בין נשים בעידנים שונים. בהווה, נטלי, גרושה טרייה שבורחת משיקגו לפריז כדי לשקם את חייה, מוצאת דוכן ספרים על גדות הסן ומגלה קובץ מכתבים של האלמנה קליקו. כאשר המציאות הפריזאית של נטלי משנה כיוון באופן מפתיע והיא מוצאת את עצמה מול משבר אישי חריף, היא משנה פאזה: היא הופכת את מילותיה של האלמנה לנר לרגליה ויוצאת למאבק אקטיבי כדי להחזיר מלחמה שערה, לפעול ולא לוותר. במקביל, בעבר, אנחנו נחשפים לקורותיה של בארב-ניקול קליקו בצרפת של שנת 1805, המנסה לבנות מורשת ומותג שמפניה עילית בעיצומו של עולם גברי קשוח, מתחרים אגרסיביים ואיומי מלחמה.

אי אפשר לקחת מקייט מקינטוש את העובדה שהספר כתוב טוב ברמה הטכנית. השפה קולחת, הניסוחים מהוקצעים והקצב מהיר, אך שם פחות או יותר מסתיים הערך הספרותי שלו. מה שהתחיל כהבטחה לקול פנימי חריף של נטלי, קרס מהר מאד לבנאליות קיצונית, לעוסה ומאולצת. הקול הפנימי שלה פשוט הפסיק לגעת בלב, המציאות שלה הפכה לבלתי אמינה, והניסיון המיוזע של הסופרת "לגעת בנקודה" החטיא אותה לחלוטין והותיר תחושת סטריליות.
הפספוס הגדול ניכר גם בציר ההיסטורי של האלמנה קליקו. למרות נתוני הפתיחה של דמות מסקרנת שכתובה באמת טוב, העלילה בעבר פשוט סירבה להתפתח. לא קורה שם יותר מדי; הסיפור נותר תפל, יבש ולא "ג'וסי" בכלל, מה שגרם לאובדן מוחלט של הסבלנות כלפי קו הזמן הזה.
החלק המותח שהתפתח באמצע הספר, ועורר תקווה זמנית לעלילה חכמה עם שיניים, התמסמס לקראת הסוף והפך למשעמם וחסר טעם. העלילה סובלת מצפיות מוחלטת ומחוסר תעוזה: החשדות המיידיים שעלו בי לגבי הדמויות המקיפות את נטלי והמניעים האמיתיים שלהן התבררו כנכונים ומדויקים, מה שנטל מהספר כל אלמנט של הפתעה והפך אותו לקלישאתי להחריד. חולשתו המבנית של הספר מתעצמת בשל חזרתיות מעיקה ומאולצת ברפרנסים בין הזמנים – חבל שנטלי מזכירה בכל רגע נתון את "האלמנה שאמרה ככה" כדי להצדיק את פעולותיה שלה. החיבור הזה הרגיש כמו מניפולציה של ספר עזרה עצמית ולא כמו חוט מקשר פסיכולוגי מהודק. הספר נותר חוויה מנותקת רגשית, ללא תהודה וללא פעימת לב אמיתית.
### שורה תחתונה
"מכתבים מחבל שמפאן" הוא ספר בינוני למדי, שמתחיל כבשורה גדולה ומסתיים באכזבה צפויה ומאולצת. הוא אמנם כתוב היטב ומלוטש סגנונית, אך הוא חסר עומק פסיכולוגי, נטול מעוף עלילתי ורווי קלישאות ז'אנריות. קוראים המחפשים דרמה היסטורית סמיכה או יצירה חכמה שתחולל ריסוק רגשי אמיתי, ימצאו כאן רק נוסחה מסחרית שטוחה שאינה מותירה חותם.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מכתבים מברלין

מכתבים מברלין

קתרין ריי

ניגשתי אל "מכתבים מברלין" עם סקרנות רבה וציפייה לפגוש תקופה היסטורית מרתקת שכמעט ולא קוראים עליה בפרוזה – מזרח ברלין של המלחמה הקרה תחת צלו של משטר השטאזי. המפגש הראשוני עם הספר אכן הבטיח רבות, אך המציאות חשפה פער כואב בין פוטנציאל דרמטי אדיר לבין ביצוע שנותר מרוחק ומנוכר. לאחר קצת יותר ממאה עמודים של ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא עוגן בסיפור, מצאתי את עצמי מניחה אותו בצד ובוחרת בנטישה.
### תמצית העלילה
הסיפור נע סביב לואיזה, החיה במערב, ומגלה יום אחד סדרת מכתבים סודיים המערערים את כל מה שידעה על עברה ועל משפחתה שנותרה מאחורי חומת ברלין המבוצרת. הגילוי שולח אותה למסלול התנגשות עם עולם אפל של פענוח צפנים, שקרים היסטוריים וריגול דורסני, בעיר שבה כל לחישה עלולה לעלות בחיים.

קתרין ריי היא ללא ספק ארכיטקטית קוגניטיבית מוכשרת. היא מצליחה לשרטט את זרם המחשבה של הדמויות שלה בצורה רהוטה, קריאה ומאוד זורמת, והמעבר לסיפור בגוף ראשון מנקודות מבט שונות משרת את המבנה היטב. אלא שפה גם טמונה ההתרשלות הגדולה של הספר: הדמויות פועלות ומחשבות את עצמן לדעת, אך הן חסרות דופק רגשי.
ברגעי שיא דרמטיים – כמו הרגע שבו לואיזה מגלה ששיקרו לה אודות אביה והוא למעשה חי, או התיאור של האם המבריחה את בתה הקטנה מעבר לחומה – הלב של הקורא נותר אדיש לחלוטין. במקום רעידת אדמה רגשית, אנחנו מקבלים מסלול ריצה של מחשבות אנליטיות ויבשות. הדמויות מתנהגות כמעט כמו רובוטים; מתואר שהן שבורות, אך השבר הזה לא עובר את מסך הנייר והתחושה היא של אבן קשה. כדי שסיפור כזה יעבוד, החומה המנגנונית והקרה חייבת מדי פעם להיסדק ומשהו אנושי צריך לפרוץ החוצה. כאן, הכל נשאר סטרילי, מחושב וקר כמו גרמניה עצמה. דמות אינה יכולה להיות רק סך מחשבותיה ופעולותיה, היא חייבת להישען על הלב, וכשהלב חסר – הקריאה הופכת למטלה משעממת.
### שורה תחתונה
ספר בעל נתונים טכניים מצוינים וכתיבה אינטליגנטית של מחשבות, שסובל מניכור רגשי עמוק ומפספס את האגרוף בבטן שהיה אמור להעניק. מומלץ רק למי שמחפש תיעוד היסטורי שכלתני ומוכן לוותר מראש על הנשמה של הסיפור.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
האיש שרצה לדעת הכל

האיש שרצה לדעת הכל

דרור משעני

ההיכרות הראשונה שלי עם כתיבתו של דרור משעני החלה מתוך רצון פשוט לנסות סופר חדש שאני לא מכירה, אחרי שהבנתי שהוא כותב מצוין. ניגשתי אל "האיש שרצה לדעת הכל" ללא ציפיות מוקדמות, והרושם הראשוני אכן היה של מפגש עם טקסט חביב ביותר – סיפור שנפרש בנינוחות ומביא איתו הוויה מקומית מובהקת ותחושה "ישראלית בקטע טוב". אלא שככל שהקריאה התקדמה, התברר שהאפרוריות המכוונת והארציות הזו הן למעשה רשת פסיכולוגית מתוחכמת, המעידה על הבנה דקה של חוקי הז'אנר ושל נפש האדם.
העלילה עוקבת אחר המפקח אברהם אברהם, שחוזר מחופשה ממושכת בבריסל ישירות אל חקירת רצח מורכבת של אישה בדירה בתל אביב. בעוד החשוד המיידי מחזיק באליבי שנראה מושלם ובלתי ניתן לפיצוח, נשזר בתוך המצוד המשטרתי קו עלילה מקביל ומסקרן במיוחד: סיפורם של קובי, גבר אוסטרלי, ואשתו הישראלית מלי, הנושאים איתם משקעים כואבים מטראומה קשה שעברו. ככל שהחקירה מתקדמת, עולמם של בני הזוג והחיפוש המשטרתי הולכים ונשזרים זה בזה באופן פיזי ונפשי כאחד.
כוחו הגדול והאמיתי של הספר טמון באיכות הכתיבה, ברמת הליטוש ובקצב שלו. משעני כותב בשפה זורמת, רהוטה ובגובה העיניים; היא אינה מתיימרת להיות מיוסרת או גבוהה מדי, אלא נקייה ומדויקת, ללא מילים מיותרות או קישוטיות שנועדה רק כדי להרשים. עבורי, האינדיקציה המובהקת ביותר להנאה אמיתית מטקסט היא המוכנות לשהות בתוכו מבלי לדלג על אף משפט או לנסות לרוץ קדימה אל השורה התחתונה. כאן, כל שורה נקראה בכיף ובנחת, פשוט מפני שהכתיבה מצליחה לחדור בו-זמנית גם אל המוח וגם אל הלב, והתוצאה היא ספר קצבי שפשוט בלעתי מתחילתו ועד סופו.
אהבתי מאוד את המבנה של הספר. משעני משחק בכישרון רב עם נקודות המבט של אברהם החוקר ושל מלי, ומייצר מרוץ שליחים נרטיבי חכם: ברגע שהעלילות נפגשות פיזית, פרק אחד מסתיים וזה הבא אחריו מתחיל בדיוק מאותה נקודת זמן – אך מחליף עדשה ומאיר את אותן שניות ממש מנקודת המבט השנייה. המבנה המקביל הזה מייצר מתח פסיכולוגי מצוין, שאינו נשען על מניפולציות זולות. זהו ספר שבו זהות הרוצח ברורה לקורא בשלב מוקדם יחסית, ובכל זאת הדחף להמשיך לקרוא רק מתעצם. המרדף אינו אחר פתרון הטריק, אלא אחר הבנת המניע; בעוד שבתחילה ניתן לחשוב שקובי פשוט מנסה למצוא את האנס, בהמשך מתגלה תסבוך פסיכולוגי עמוק בהרבה של אדם שפשוט "חייב לדעת הכל".
בתוך כך, דמותו של אברהם אברהם מתגלה במלוא המורכבות שלה דווקא בשל היותה "אנטי-בלש". בתחילת הדרך קשה להבין מה מעניין באדם הממוצע והמהסס הזה, שחף מכל כריזמה הוליוודית או גאונות מנקרת עיניים. אך הצמצום שלו הוא שמאפשר לדרמות שמסביב לתפוס את קדמת הבמה. הספר נחתם באפילוג פתוח ועדין המעתיק את הפוקוס למריאנקה, בת זוגו של אברהם, הנמצאת בבריסל. מבט מקרוב על הסצנה הזו חושף את הסדקים השקטים שנפערו ביחסה אל אברהם החוקר, ואת החלטתה לעזוב את הבית לעבר הרפתקה חדשה, בזמן שהוא נותר שקוע בעיוורון ובחקירותיו בישראל. הסוף הפתוח הזה מותיר תהודה רגשית חמוצה-מתוקה על המרחקים הנפשיים שנותרים פתוחים, גם כשהתיק המשטרתי נסגר בהצלחה.
בשורה התחתונה, "האיש שרצה לדעת הכל" הוא מותחן פסיכולוגי חכם, מקורקע וחביב ביותר. הוא מוכיח כי ספרות זורמת וטובה אינה זקוקה לדרמות מאולצות כדי להפוך ל-Page-turner אמיתי שמכבד את האינטליגנציה של הקורא ומחזיק אותו מרותק ומעורב עד העמוד האחרון.
קיבל 5 כוכבים כי פשוט נהניתי... גם אם זו לא יצירת מופת...

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

ציפיות גבוהות וסקרנות ראשונית שליוו את הכניסה ל"מועדון הרצח של יום חמישי" מאת ריצ'ארד אוסמן, התפוגגו לחלוטין ככל שהעמודים נקפו. מה שהחל כהבטחה למותחן בריטי שנון ואינטליגנטי, התגלה כחוויה ספרותית שלא מצליחה להחזיק מים ומותירה את הקורא תלוי באוויר.
במרכז העלילה עומדת רביעיית גמלאים בכפר פנסיונרים יוקרתי, המשעשעת את עצמה בפענוח תיקי רצח ישנים, עד שפשע אמיתי ונוכחי מתרחש ממש מתחת לאפם. האטמוספירה רוויה בהומור יבש ואנגלוסקסי טיפוסי, והכתיבה עצמה אכן חביבה מאוד, קולחת ומנוסחת היטב ברמת המשפט הבודד.
אולם, חן סגנוני ותחכום מילולי אינם תחליף לעמוד שדרה עלילתי מהודק. הספר סובל מעומס יתר של קווי עלילה מקבילים ומקוטעים, וממצעד בלתי פוסק של שמות ודמויות הצצים חדשות לבקרים כאילו הדברים אמורים להיות מובנים מאליהם. הפיזור המבני הזה מייצר תחושת תלישות ומסמס את המתח הסיפורי במקום ללבות אותו. הדמויות, למרות פוטנציאל הקסם שלהן, נותרות פונקציונליות על לוח השחמט של הסופר, ואינן מצליחות לייצר תהודה רגשית עמוקה או עומק פסיכולוגי שיניעו חוויית קריאה ממגנטת באמת. עבור מי שמחפש סיפור קצבי אך בעל משקל, התוצאה מרגישה מפוזרת וסטרילית.
שורה תחתונה: שנינות חביבה ומעטפת אסתטית שאינן מצליחות לחפות על עלילה ארגמנטרית ודלילה. ספר קליל שלא מצדיק התמדה למי שמחפש ספרות איכותית עם בשר ועומק.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
צפורים (ציפורים) מתות בסתר

צפורים (ציפורים) מתות בסתר

קולין מקאלוג

ההגעה אל יצירת מופת קלאסית בסדר הגודל של "ציפורים מתות בסתר" מלווה תמיד בציפייה מסוימת, אך הרושם הראשוני עלול להטעות. בתחילה העלילה נדמתה כזוחלת; השפה הגבוהה מאוד, עושר התיאורים האינסופי וההתמקדות בילדותם המוקדמת של הגיבורים דרשו אורך רוח ומעבר לקצב קריאה פנימי אחר, עד שהיה קשה להתחבר אליה מיד. אולם ברגע שהיסודות נרגעו והקשר הרגשי נרקם, החיבור הפך למגנטי. דפי הספר הפכו לבלתי ניתנים להנחה, והקריאה הפכה לטוטאלית וסוחפת באופן שלא איפשר להיפרד ממנה.
במרכז האפוס המשפחתי רחב היריעה עומדים בני משפחת קלירי, המהגרים מניו זילנד אל אחוזת "דרוגדה" המבודדת בערבות אוסטרליה הפראיות. הציר הרגשי שמניע את היצירה הוא סיפור אהבתם האסורה, המגנטית וההרסנית של מגי קלירי וראלף דה בריקסאר – כומר קתולי יפה תואר ושאפתן, הקרוע בין נאמנותו המוחלטת לכנסייה ולרדיפת הכוח שלו, לבין כמיהתו העמוקה והבלתי ניתנת לכיבוי למגי (מה שקצת קריפי, הוא העובדה שהקשר שלהם מתחיל כשהיא בת 10 בערך, והוא בן 28...)
לב היצירה אינו טמון רק בעלילה, אלא במלאכת המחשבת הפסיכולוגית והאותנטיות הבלתי מתפשרת שלה. קולין מקאלוג אינה משתמשת בתפאורה ההיסטורית או בטבע הפראי כקישוט זול או כרקע שבלוני; הבצורות, השריפות והמרחבים האינסופיים של אוסטרליה הם דמויות לכל דבר, המשקפות ומניעות את הסערות הפנימיות והטרגדיות של הגיבורים. הכתיבה עשירה, מלוטשת וחדה, ובונה דמויות בעלות נשמה עמוקה שמסרבות להרפות מהתודעה.
התחושה המרכזית המלווה את הקריאה היא תחושת פספוס מהדהדת ומורטת עצבים. לא פעם עולה בקורא הדחף לצעוק לדמויות להתעורר על החיים שלהן, לנער אותן מעיוורונן, מהאגו שלהן ומסדרי העדיפויות המעוותים שלהן, שיראו את המציאות נכוחה. הטרגדיות כאן אינן תוצר של יד הגורל העיוור, אלא של בחירות מודעות לחלוטין – כמו אותה ציפור המטילה את עצמה על הקוץ החד, בעיניים פקוחות ומקבלת ברצון את ההשלכות. ראלף ומגי מנהלים מאבק איתנים מול המציאות והמוסכמות, כאשר כל החלטה נושאת מחיר כבד מנשוא.
הדינמיקה הבין-דורית מבריקה: פיונה האם, שעברה חיים לא קלים, נשברה מוקדם והפכה לדמות קשת יום וחסומה, משמשת מראה מנוגדת למגי – שגדלה והתפתחה לתפארת כדמות אמיתית, ישרה, מלאת חיות, חיוניות ותושייה. המבנה של הספר מהודק ויציב, ופרקי הסיום מכים בעוצמה רגשית קשה ומטלטלת, ומציבים חשבון נפש אכזרי ומדויק של מחירים, החמצה וחרטה מאוחרת. ועם זאת, מקאלוג אינה מותירה את הקורא באשפתות; דמותה של ג'אסטין, הבת המרדנית והמודרנית, מביאה איתה את הגאולה והתיקון המיוחל. היא שוברת את המעגל המשפחתי הסגור, מסרבת להיות קורבן, ומשיגה חופש אמיתי, עם הקשבה ללב שלה.
שורה תחתונה: יצירת מופת אפית, חכמה וסוחפת, כתיבה מדהימה, המציעה עומק פסיכולוגי נדיר ותהודה רגשית גבוהה ביותר. ספר חובה למי שמחפש ספרות אמיתית, נוקבת ומטלטלת שאינה מזלזלת באינטליגנציה של הקורא ומותירה חותם עמוק בנשמה.

לפני שבועיים•
★★★★★
•ליליאן די

ביקורות נוספות על "שלוש"

שלוש

שלוש

דרור משעני

****





יש להניח שאני לא היחיד שהמאורעות המתרחשים במדינה גורמים לו מועקה עמוקה וחוסר שקט בלתי נסבל. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל דווקא הימים האלה נפלו על תפר ריק בין שני פרוייקטים בעבודה, וכמי שלא מוצא את עצמו בהפגנות משום סוג, כל מה שנשאר לי זה אסקפיזם, וגם זה בקושי, ולזמנים קצובים.

כבר שבועיים וחצי שאני חותר בתוך "מהתלה אינסופית", ספרו המענג-אך-מייגע של דייוויד פוסטר וואלאס, אבל הוא דורש התעמקות והתחייבות משמעותיות שפשוט אין לי כרגע את כוחות הנפש למצוא. בשתיים בלילה, כששנתי נודדת, אין סיכוי שאהיה מסוגל לקרוא בספר של אלף עמודים בפונט של 9 פונקט, אז בלית ברירה אני מוצא את עצמי שוב מדליק את מסך הטלפון וצולל בעיניים טרוטות למדמנה המוכרת של פייסבוק, רק שזו תוססת בשנאה, פחד וזעם, בדיוק ההיפך ממה שאני צריך.

ככה שאחד הדברים הטובים הבודדים שאני יכול לומר על הספר המשונה במקצת הזה, הוא שהוא הצליח להעביר לי באופן בלתי צפוי שלוש שעות של קריאה רצופה, בלי לשמוע או לקרוא חדשות, ובלי לשקוע בחרדה הדיפולטית על בשורות האיוב שעוד מצפות לנו. הספר הזה קל לקריאה, אולי אפילו קל מדי. המאורעות המתוארים בו פשוטים, ישראליים, יומיומיים, ורק מדי פעם מופרעים בפתאומיות בשיאי עלילה קטנים ואלימים, תמוהים, שמשנים את האווירה ואת מהות הספר והופכים אותו לסוג של ספר בלשי, ואת מה שנכתב (או נקרא) עד עתה להשתלשלות עניינים שאפשר למצוא במדורי פלילים או בחקירות עיתונאיות המתארות בפרוטרוט מוגזם את האקספוזיציה שהובילה לפשע. זה יכול להיות נחמד, אבל לא מצאתי את עצמי מתרגש או מתעניין מאוד במה שקורה לדמויות, כי גם השפה כאן מרגישה "מלמעלה", תיאורים סכמטיים כמעט של יחסים, שאין בהם שום התפתחות או דרמה מיוחדת, וגם כשהספר כן מתפתח לכיוונים צפויים פחות, לא היה בהם די כדי לגרום לי לפתח תובנות כלשהן או להרהר בחיי, ואולי, בעת הזו, זה לא כל כך רע.


****

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שלוש

שלוש

דרור משעני

לספר הזה משקל נוצה. ערכו אפסי למדי, ספרותית ומכל בחינה אחרת. אני באמת לא מבין מה עשו ממשעני סופר מהולל לספרי מתח, אבל זו לא דוגמה להצלחה.
שלוש עוסק בשלוש נשים שחצו את דרכו של האחד, לא תמיד זה נגמר טוב. לא ניתן לגלות עוד שום פרט ולא מחמת הספוילר. פשוט מאוד, כל גילוי פרט נוסף זה כגילוי כל הספר, עד כי כך אין שם כלום.
העברית עברית, לא עליונה ולא תחתונה, גם לא מיוחדת. משטרה, תמיד יש משטרה, מוטרדת מתיק חסר סיכוי ולא סגור. תמיד יש מישהו/י שיסגרו אותו. תמיד יש גם משיהו/י שמצטער שלא התעקש לקחת את התיק לעצמו בדרך אל התהילה. טריק משומש.
רמת התחכום אפסית, רמת המתח קלושה, הפתרונות לא ברורים, הלוקיישנים חבוטים, והשיא, האוטו שהוצמד לגבר המסתורי: קיה ספורטאז' אדומה, מכונית שהיא קלישאה, כזו ששברה את השוק, "ג'יפון 1600 סמ"ק", צבע אדום שאינו הולם רכב האמור לשמור על ערכו לעד ולכן צבעו בישראל תמיד לבן-כסוף-שחור. לדמות מסתורין נותנים SUV אאודי, שאינו מנקר עיניים ואינו זול ושחוק. בחירה שמעליבה את האינטליגנציה הקִיה. להקִיה.
הסיום אינו אנטיקליימקס לכלום, לא מפתיע מאוד, לא מסמר שיער, כן פונה לטלוויזיה, אבל מי יטרח. לו לא היה זה משעני, מי היה טורח להוציא?

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מורי
שלוש

שלוש

דרור משעני

הרמז הראשון היה זה שמחשבות נתן לספר כוכב אחד. מבחינתי זו הייתה העילה לקדם את הספר בתור ולא התאכזבתי. אולי הכתיבה לא עילאית ומתנשאת, אבל הסיפור מכסה על זה (לא שמחינתי היה דרוש כיסוי).
גבר אחד שמצליח להשפיע על חייהן של שלוש נשים שונות, שונות כל כך זו מזו במצבן המשפחתי, הכלכלי והחברתי והדבר שמחשבר ביניהן היא בדידות איומה. כל אחד מהמפגשים דומה קצת לאחר, אך גם שונה.
מבחינתי ספר טוב הוא אחד שאי אפשר לשכוח בקלות והסיום של הסיפור הראשון לא נתן לי מנוח במשך שבועות. אני לא מצליחה להגדיר במדויק איך הספר השפיע עלי, אפשר להגיד שהוא השאיר סוג של חותם עכור, העלה בי דמעות וגרם לי להעריך כמה טוב שאני נשואה באושר ולא צריכה להתמודד עם אתרי הכרויות ופגישות בבתי קפה...
זה ספר ראשון של דרור משעני שקראתי, כנראה לא יהיה האחרון!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
שלוש

שלוש

דרור משעני

דרור משעני שיחק אותה. הספר נגמר בשלוק אחד!!!
במילה אחת: WOW.
בשלוש מילים: יופי של ספר.

אתחיל מהמפגש שלי הראשון עם כריכת הספר. על העטיפה מצוירים שלושה אפרסקים, מונחים על מדף שמעליהם מרחף לו פרפר נמפית הסרפד. זהו ציור של הצייר ההולנדי: אדריאן קורט מהמאה השבע עשרה.
שאפו למי שבחר/ה את הציור שכל כך מתאים לעלילה כמו כפפה.

העלילה מחולקת לשלושה ומגוללת את סיפורן של שלוש נשים. מלבד ששמותיהן מתחיל באות הראשונה – א' כולן "בודדות", לאו דווקא בסטאטוס החברתי, אך שלושתן פוגשות את עו"ד גיל חמצני.

האם עו"ד גיל חמצני הוא אותו פרפר נמפית הסרפד שמרחף מעל שלושת האפרסקים שעל הכריכה???

מי הן שלושת הנשים?

1) אורנה-מורה גרושה מרונן ואם לערן בן התשע. רונן בעלה לשעבר מדריך טיולים. במסגרת עבודתו הוא הכיר את רות וארבעת ילדיה. שניהם איחדו כוחות והם מתגוררים בקטמנדו, מנהלים הוסטל, ורות נושאת ברחמה את ילדם המשותף. לאורנה שלא יזמה את הגירושין, יש בטן מלאה על רונן.

בנה ערן הוא ילד מופנם, בישן, פגיע, נמוך ביחס לגילו וכמעט ללא חברים. על בסיס קבוע ערן נעזר בפסיכולוג, ומעת לעת הפסיכולוג מייעץ לאורנה, כיצד להתנהל מול ערן, בחייה הפרטיים ובסטאטוס החדש כגרושה. אורנה מצידה מנסה את מזלה באתרי היכרויות.

2) אמיליה-מהגרת זרה לטבית. בודדה ללא חברים מקומיים עם קשיי שפה. היא טיפלה בנחום הקשיש עד לפטירתו בגיל 84. לאחר המאה ועשרים של נחום, היא נאלצה לחפש מקור פרנסה אחר. למזלה התפנתה משרה בבית אבות בבת-ים, ושם היא טיפלה בעדינה הקשישה והדמנטית. בשעותיה הפנויות אמיליה חיפשה את הגורם שיטווה את דרכי חייה.

3) אלה-בת 37 נשואה לאבנר שמשרת בצבע קבע, ונמצא שעות רבות מחוץ לכותלי הבית. את החינוך לשלושת ילדיה והכרוך בתחזוקת הבית, לקחה על כתפיה בלבד. כדי להכניס אור ועניין לימיה השגרתיים, היא נהגה לשבת בבית קפה ולהקליד בלפטופ עבודה על גטו לודז', תקופה השואה בין השנים 1941-1944, ובעיקר התרכזה בסיפורי החיים של אנשים שהתגוררו באותו בניין בגטו.

ישנם קווים זהים לאורנה ואמיליה, לעומת זאת, אלה שונה משתיהן. האם אלה היא אותו אפרסק המונח על צדו בצילום התמונה?

שלושת הנשים פוגשות את עו"ד גיל חמצני. מי זה עו"ד גיל חמצני?

עו"ד בעל משרד קטן, לו שתי בנות בגיל תיכון: נועה והדס. הוא מעיד על עצמו שאת הערבים הוא מבלה עם בנותיו. בשעות הפנויות הוא נוהג להתנתק מהמסכים והטלפונים, ומקדיש את זמנו לקריאה של ספרי עיון, ביוגרפיות, ספרי ריגול ומתח, מלחמת העולם השנייה, או כל מדע פופולרי אחר. בטלוויזיה הוא כמעט לא צופה, כי לדעתו זה יהווה עבורו בזבוז זמן.
STOP!
יותר מכך לא אוכל לחשוף...

הכתיבה של דרור משעני פשוטה ומרתקת. דרור משעני מניח את כל הפרודוקטים על השולחן באריזתם המקורית, ללא מטאפורות ספרותיות ופאתוס. אצל דרור משעני הכול נעשה ללא תנועות מיותרות, ותיאורים מפורטים, מייגעים ומפרכים. הבחירה בחסכים אלה תורמים לתנועה והדינמיקה של העלילה.

לתשומת ליבכם, זה לא ספר מתח, אם כי יש בו אלמנט יניקה בצורת הגשתו לקורא.

קראתי את רוב ספריו של דרור משעני, ובספר הזה הוא הצליח להפתיע אותי. כאן, לאורך כל העלילה הוא מלטף את הקורא, כמו שמלטפים את הלחיים של תינוק, ו.... אז בא הסוף-WOW!

חברים, תשכחו מאברהם אברהם. לא תמצאו אותו בספר "שלוש". מאידך גיסא, יש כמה מרכיבים ואזכורים מאברהם אברהם, וחייו האישיים של דרור משעני.

חריגה נוספת שמצאתי בספרו הנוכחי-סקס. כאן תפגשו בכמה סצנות מפורטות מחדרי המיטות, והתייחסות לנראות הגוף. אלה מוטיבים חדשים ולא מוכרים לקהל מעריציו של דרור משעני. מעניין איך השינוי בנתיב הכתיבה החדש, ישפיע על ספריו העתידים של דרור משעני.

החלק הראשון והשני בהם מגולל סיפורן של אורנה ואמיליה, יכולים לעמוד כחוליות נפרדות, ואולי זו גם הייתה כוונת הסופר מלכתחילה. לדעתי, תוך כדי מלאכת הכתיבה, נוספה החוליה השלישית שהידקה את שתי החוליות ומארגנת פיאנלה מצוין.

ספר נהדר. אהבתי אותו על כל חלקיו לרבות העריכה והעיצוב.

בשורה התחתונה: ספר מקורי, משובח, אינטליגנטי, ריאליסטי ובעיקר ישראלי!

קריאה נעימה.

לי יניני
.
אחוזת בית – ידיעות אחרונות, פרוזה מקור, 272 עמודים, 2018

לפני 7 שנים•
★★★★★
•לי יניני
שלוש

שלוש

דרור משעני

מתח היא לא הסוגה החביבה עלי אבל במקרה הזה הקסם עבד גם עלי ומשעני הצליח לקנות אותי.
להרגשתי זה לא ספר מתח סטנדרטי, ככה שגם מי מכם שפחות מתחבר בדרך כלל למתח יוכל אולי להנות ממנו.
הדמויות שבו את ליבי והסקרנות כרסמה בי. היה משהו כמעט ציורי בנופים הישראליים שמלווים כמעט את העלילה והדמויות. משהו שאני אישית מאוד מתחברת אליו.
מומלץ בחום

לפני 3 שנים•תשרי
שלוש

שלוש

דרור משעני

אחי היה פעם חבר במועדון הקוראים הראשונים של ידיעות אחרונות. הקטע הוא שמקבלים שם ספר לבן. כלומר בכריכה לבנה. בלי שם, בלי עיצוב עטיפה, בלי כיתוב על הכריכה האחורית. בלי כלום. בום, לקפוץ ראש אל תוך הספר בלי שום הכנה ולהתחיל לקרוא. זה לא רק קשה, בשבילי זה בלתי אפשרי. לכל ספר יש צורך בהלוך נפש משלו. אין דין קלילון כדין רומן היסטורי, ולכל אחד מהם מצב רוח משלו, ודרך משלו לייצר עניין.

אין שום דבר שרומז את זה בספר "שלוש". לא הכריכה, לא השם, ולא הכתוב על הכריכה האחורית, אז אני אומר את זה כאן. "שלוש" הוא ספר מתח בלשי. נכון ששם הכותב יכול לרמוז, שכן דרור משעני הוא אבי הבלש אברהם אברהם. אבל זה רמז, ולא רמז טוב אפילו. סופרים יכולים לכתוב מגוון סוגות, ואם סופר כתב סדרה אחת של ספרי מתח בלשיים, אולי הוא התעייב והחליט לכתוב ספר בסגנון אחר? אז לא. יש כאן מתח, יש כאן בלש, אם כי דמותו מגיעה באיחור קצת. נכון שאין אדום ושחור על הכריכה, ולא סימון "מתח" על השדרה או רמז בתקציר האחורי. עכשיו תעשו עם זה מה שתרצו.

מי הן השלוש? ובכן, הן שלוש נשים. שונות לחלוטין, ששום דבר לא מחבר ביניהן מלבד גבר אחד ושמו גיל שנקלע לחיים של כל אחת מהן בצורה מקרית ובדרך שונה. אורנה היא אם חד הורית, גרושה טריה וכואבת שמגדלת את הבן שלה ומנסה לחפות על אביו שברח לארץ אחרת ולא יוצר קשר. אמיליה ברחה מעבר לא נעים בלאטביה ועובדת בארץ כמטפלת של קשישים. אלה סטודנטית בת שלושים ושבע, נשואה לבעל קנאי ויושבת בבית הקפה השכונתי בניסיון לסיים את המטלות לאוניברסיטה בשקט. וגיל? אנחנו לא יודעים עליו הרבה, וזה למעשה לא משתנה עד סוף הספר. רואים אותו רק בנקודות ההשקה אל שלוש גיבורות הספר.

אהבתי את "תיק נעלם" ואת שאר ספרי הבלש אברהם אברהם שקראתי. היה לי ישראלי, מקומי, זורם, מעניין ואנושי. כמו כן לא אהבתי את "שלוש" בכלל. הוא ישראלי מאוד. אבל זהו. שום דבר לא אמין, לא בדמויות, לא בפשע ולא במניעים הלא קיימים. חבל.

לפני 5 שנים•נצחיה
שלוש

שלוש

דרור משעני

הספר הזה יכל להיות ממש טוב (כרעיון לעלילה) אבל לצערי נופל על הביצוע.
מה שגרוע בו לפני הכל זאת רמת הכתיבה. לא נראה בכלל שזה כתיבה של סופר... לפעמים זה הזכיר לי את חוויות הכתיבה שמבקשים מהילדים לכתוב בבית הספר היסודי בכיתות הנמוכות.

על מה בכל זאת שלושה כוכבים?
הסיפור עצמו בפוטנציאל הוא מעניין וגם הדרך של חלוקת הסיפורים השונים בספר אחד הוא סבבה. אפשר גם לקרוא לטוויסט בסוף סוג של הפתעה חביבה. הספר זורם מאוד, מושך לקריאה כי אתה רוצה לדעת איך הכל משתלב ונפתר בסוף.
את הכוכב השלישי נתתי כי אני אחרי ספר נוראי שקראתי שפשוט לא מתניע לשום מקום אז אני חייבת להעריך את הזרימה בספר הזה ואת הרצון שלי לחזור לקרוא בו כל יום.

הספר בנו משלושה פרקים - 3 נשים שכולן מסתבכות עם אותו גבר. כל אישה והסיפור שלה. כל מילה נוספת זה ספויילר.

כסיפור ורעיון לספר אני חושבת שניתן היה לבצע אותו באופן הרבה יותר איכותי מבחינה ספרותית.
אני יודעת שהשפה העברית הרבה יותר עשירה ממה שבא כאן לידי ביטוי...

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
שלוש

שלוש

דרור משעני

חביב. די ראיתי לאן זה הולך. לא התחברתי לדמויות. לא כוס התה שלי, במחילה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•וויליאם מאני
שלוש

שלוש

דרור משעני

הספר נכתב כשלושה סיפורים קצרים, אך אדם אחד קשור אליהם כחוט השני.
כל סיפור יכול גם לעמוד בזכות עצמו אבל כיוון שמדובר בספר עלילתי ולא אסופת סיפורים חייב להיות הגורם המקשר.

הסיפור הראשון מסופר על אורנה - מורה גרושה מרונן עם בן משותף היא מחפשת אהבה קשר, בילוי בכלל לצאת קצת, היא חוותה גירושים לא קלים כאשר רונן האקס שלה בגד בה עם אישה גרמניה אם לארבעה ילדים, ועכשיו נושאת ברחמה את ילדם המשותף. ערן הבן המשותף לאורנה ורונן ילד מופנם המטופל בשיחות, הגירושים של הוריו לא הטיבו עימו.
אורנה נתקלת ברשת במודעה של עו"ד גיל חמצני והם מתחילים להפגש עד....

הסיפור השני מדובר במטפלת זרה מלטביה בשם אמילה אשר טפלה באדם מבוגר מבוגר אשר נפטר, היא נקשרה מאד אל משפחתו, אך עליה למצוא עבודה אחרת, היא ללא כסף כמעט ללא קשרים, עדיין בקשר עם אשתו המבוגרת של האדם שבו טיפלה ממנה היא מקבלת את מספר הטלפון של בנה - עו"ד גיל חמצני לקבלת עזרה מקצועית - הם נפגשים עד....

הסיפור השלישי מסופר על אלה בת ה- 37 אמא לשלושה ילדים עקרת בית, וסטודנטית היא נשואה לאיש צבא אשר עבודתו התובענית גורמת לו להעדר רבות מין הבית, אלה מידי יום יושבת בבית קפה וכותבת את התיזה שלה על גטו לודג' בתקופת השואה.
היא פוגשת בבית הקפה מידי יום בחור נחמד אשר נקשרת בינהם שיחה,קשר ואף יותר מכך.
הבחור הנחמד הינו מר גיל חמצני מיודעינו.

מה קורה בין השלושה, איך אחת קשורה לשניה? ומי הוא גיל חמצני המסתורי

כל זאת עליכם לקרוא בספר נחמד זה.

תהנו

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רונדנית