נקודה ראשונה: נאמן עד הסוף (המר) למורנו ורבנו הגאון הגדול אייל גולן שליט"א, שאמר פעם בפרהסיה את מה שכולנו חושבים, לדידו לפחות, בחדרי חדרים, שגם מי שיכול להרשות לעצמו לאכול סטייק בכל יום, מתחשק לו לפעמים איזה שניצל, שלא לומר פרוסת שוקולד - החלטתי בעצה אחת עם עצמי, להמר מדיי פעם על מה שנהוג לכנות 'ספרות פופולארית', היינו – ספרי אקשן במשקל נוצה, קלים לעיכול, רומנים למשרתות, אפוס "עמק הסוסים" (שנמכר על הסכין ובשיטת 'מבית לבית' בראשית האייטיז, ועם השלמת הפריסה, לא היה צריף בישראל שלא התהדר בארבעת(?) הכרכים המונומנטליים הללו ובתמונת 'הילד הבוכה' בסלון כבונוס) וכיוצא באלה.
נקודה שנייה: מוטיב "האיש משומקום" עתיק בספרות כפי שהוא בקולנוע, באופן יחסי כמובן. ולא רק האמריקני, דרך אגב. ניצני הופעתו מראשיתה של כל אחת מהאומנויות הללו ממש. אותו גיבור עשוי ללא חת, שמגיח מאי שם בדרכו לאי שם ותוך כדי תנועה מציל באגביות נערצת אלמנה וילד/כפר קטן/את האנושות כולה – מופיע בגרסאות שונות ומשונות ונתון מזה שנים רבות למחקרים אנתרופולוגיים, היסטוריים ואפילו תיאולוגיים. לנוצרים יש עושי נסים ומיטיבים עוד קודם לישו (יוחנן המטביל), לנו יש את אליהו הנביא ורק הזכירו לעצמכם לעלעל מדיי פעם במיתולוגיה היוונית או בזו הנורדית או באחד מקבצי האגדות העתיקות של סין ויפן – אתם עשויים לגלות שם אוצרות קסומים של גיבורים עצומים, במספרים שלא יביישו את אלה הרשומים כפטנט של ההוצאות "מארוול" או "די.סי קומיקס".
בעידן הקולנוע, "האיש משומקום" הוצג תחילה במערבונים, לכל אורכם של ימי זוהרם פלאס הבלחות נקודתיות בכל פעם שהתעוררו הרעב אצל הצופים או התחושה שיש רעב אצל הצופים – בקרב המפיקים; קיימים אולי שני מורעלים בכל היקום (חוץ ממני) שזוכרים למשל שהסרט "שבעת המופלאים" 'שזכה' לאחרונה לרימייק מתיש (איפה הקשר החברי יול ברינר-סטיב מקווין שהחזיק במסד בטון את כל הגרסה המקורית?!), הוא בעצמו רימייק לסרט מהולל של אקירה קורוסאווה בשם "שבעת הסמוראים". עוד לפניו פגשנו את "האיש מהערבות האבודות" ("שיין"), את "האיש במפוחית הפה" (צ'ארלס ברונסון בסרט "היו זמנים במערב"), ואחריו כמובן את המאסטר קינג-קונג של כל הזמנים, האחד שעשה קריירה שלמה אנד ביונד מלגלם צדיק(?) תכול עיניים שכולם מכנים "בלונדי" אבל אין להם מושג איך קראה לו אמו ביום היוולדו, כולל הוא עצמו עפ"י חשד סביר, הלא הוא קלינט "מגנום" איסטווד. עוד אח"כ הגיעו 'הקאו-בויז' החדשים, גיבורי העל המגוחכים הללו עם התלבושות הצמודות והכוחות המיוחדים (לאחרונה דווקא מנסים להוכיח לנו שלא מדובר רק בטמבלים מסוקסים אלא באנשים אינטליגנטים ממש!) ובשנים האחרונות מוצאים אנו בשטח מישמש רציני, ערב רב של כאלה במגוון ז'אנרים קולנועיים – סרטי אקשן וסרטי משטרה, סרטי מדע בדיוני וסרטי פנטזיה. כמו שפול מקרטני טען פעם שכל שירינו הפופולארים הם בסופו של דבר שירי אהבה מטופשים, כך גם ניתן לראות שכל סרט שני מבוסס על גיבור חסר שם או שמוצאו מעורפל ולמרות הכל הוא בא לגאול אותנו מייסורינו. או מעצמנו. או ממשהו.
ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, הנה הממצאים בשטח, מה שנקרא 'בשורה התחתונה':
1. עד עמוד 150 הספר "פרויקט X" פשוט בלתי נסבל. אח"כ הוא זוחל בעלייה לדרגת נסבל בקושי. אפשר להתווכח אם העלילה אמינה או לא, אני בספק גדול לגבי רוב הפרטים. לא מבין, למשל, כיצד יכול הגיבור לפנק את עצמו במבצר של ממש ב ת ו ך מגדל רב קומות ועם עשרות דיירים שחיים עמו ומסביבו. שהרי אין לו לא חנייה נסתרת וגם לא מעלית פרטית. שנים שהוא מעלה לדירה חברות בנייה ושיפוצים ואף אחד אינו מתלונן על הרעש?! איך אומרים אצלנו: בזעת. וזו ממש דוגמת-קצה, כדי לא לספיילר לכמה אמיצים שיגעו בדבר הזה למרות האזהרות. העיקר שבדף התודות משתפך ההורוביץ הזה (המחבר) על משפחה של מליינים, שסיור בחווילה שלה עזר לו לעצב את 'סביבת העבודה' של גיבור הספר. זו בדיחה?! אז היא לא מצחיקה. כנ"ל הקטע שהגיבור תופר לעצמו את אבי העורקים ומתאושש תוך יומיים וחצי של מנוחה בבית ללא כל סיוע חיצוני... פשששש... אני מעקיצה של יתוש רץ כל הדרך ממיתר לקופת חולים "רמות" בבאר שבע. אה, והקטע של הפילנתרופיה זה בכלל שוס. בשנות האלפיים. אמין כמו שאידי אמין.
2. בהיבט של 'נראטיב הגיוני' – אינמצב, אינמצב ואינמצב. חצי ספר קודחים לנו על 'עשרת הדיברות' של 'הגיבור ללא שם', עקרונות חייו יענו, והנה כבר בהרפתקה הראשונה שמתפרסמת לציבור, הוא מפר בכיף את כ ו ל ן. ככה אתה חושב לייסד סאגה, מר הורוביץ?! קשה עד בלתי אפשרי להשתחרר מתחושת 'הרומן המצולם', לטובת מי שהכיר את המגזינים הצרפתיים הללו שחרכו את חדרי ההמתנה במרפאות השיניים של הסבנטיז, שאופפת את הספר מראשיתו ועד סופו; הקפיצה בין הסצנות השונות, פתיחה וסיום של כל פרק, עומס התיאורים הסתמיים וחסרי המשמעות... להגג, ללהג, ללעג ולרייר. בזבוז זמן בכריכת כרומו מושקעת.
3. ומכאן שמשבחי הספר לדורותיהם, גדולי הז'אנר בימינו בת'אכלס, בטח בעיני עצמם, כנראה עשו פה מעשה של 'שמור לי ואשמור לך': אני אכתוב שאתה תותח ואתה תעשה עבורי את אותו הדבר כשיתחשמק לי לפרסם משהו. בינתיים אני נח באיי קיימן וחושב על איך לייצר בינגו פעם נוספת.
הכי מבאסת היא ההבנה, נבואה שמגשימה את עצמה -בסדר, סבבה- שאין לספר הזה שום משקל סגולי; הוא נמוג מראשך שנייה אחרי שסיימת אותו, שלא לדבר על הלב, שאליו לא מצליחים הספר או גיבוריו לחדור אפילו ממעוף הציפור. סתם שום כלום אחד גדול, תילי-תילים של תיאורים מיותרים כאמור ומונחים מקצועיים מצחיקים (נתתי לו בעיטת קונג-פו תאילנדית והוא החזיר לי ברסייה גי'ם-ג'אם דרום-קוריאנית. בוא, בוא לקבל כאפה), לשמחתם של כמה סוכנים חשאיים עם עודף זמן פנוי ו/או קומץ גיימרים שפגשום זה מכבר (את המונחים הללו) באחת הגרסאות העדכניות של משחקי החיסול המזעזעים כדבעי, שהרי אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שזוהי אינה מטרתם העיקרית של 'הסופרים' מהז'אנר הזה: לעורר תשומת לב אצל איזו חברת קריאטיב כלשהי ולעשות בוחטות מהמרצ'נדייז עשרים שנה קדימה. עובדה שבכריכה הפנימית של הספר כבר נכתב שהוא נמכר לקולנוע ובסרט יככב בראדלי קופר. צופה בעיניים כלות בבניי מפצפצים זומבים בהמוניהם בסוני (הסנדלר הולך יחף) ותוהה ביני וביני האם זה אי פעם מסתיים? כלומר יש אופציה לחסל את כ ו ל ם, לגמור את המשחק ולגשת לאכול?! הפסדנו מזמן, חברים.
כמו הקולנוע האמריקני בכמה העשורים האחרונים, כמו נתחים אדירים מהמוסיקה הפופולארית דהיום, כמו האוכל המהיר שאנו מאביסים ללא מחשבה (עוד המצאה אמריקנית 'לרווחת' האנושות), כך גם הספר הזה מותיר אותך עם טעם תפל בפה. אני לא בא לטעון שכל ספר שקראתי או שאקרא מעתה ועד עולם חייב לכלול 'חומרים עמוקים שיחלחלו אט אט לעומק התודעה', אבל הוא כן חייב להביא משהו מעורר מחשבה. משהו שיהיה שווה לברר לגביו אח"כ. משהו שיצדיק התעניינות. רכישה נוספת אם מדובר בסדרה. משהו. כלשהו.
ספר? אולי. ספרות? ממש לא.
