“בגלל שלא הספיק לי האקשן שפקד את חיינו ה"משעממים" בתקופה זו, הייתי חייבת להיכנס לעלילת אקשן של מישהו אחר. אוואן סמוק הוא סוכן חשאי שאומן במשך כל שנותיו על מנת לדעת לבצע משימות כמעט בלתי אנושיות. אוואן הוא איש שיודע להרוג, להעלם ולשרוד. הוא החל את דרכו בעולם הזה כשהיה רק בן 12 ונלקח לפרויקט מורכב וסודי בו מכשירים ילדים יתומים ללא משפחה להיות כל יכולים. לאור הנסיבות, נגזרו עליו חיים של בדידות וריחוק מהחברה והוא חי כל הזמן בתחושת פחד תמידי להיחשף ולהיות רדוף. בנקודת הזמן בה אנו פוגשים את אוואן הוא ייאלץ להתמודד עם אנשים חדשים שהצליחו להיכנס אל חייו ולחדור את שכבת המגן שלו. הייחודיות של הספר הזה היא הז'אנר שלו. בעיני לא מדובר במתח רגיל כי אם במתח שמלווה כל הזמן באקשן בלתי פוסק. קראתי שגרג הורביץ כותב גם תסריטים לקולנוע ולכן זה לא הפתיע אותי שיש בספר הזה רגעים מהירים וחדים שמתוארים בצורה מצוינת ממש כמו בסרט פעולה עם מיטב השחקנים ההוליוודים. היכולת של הסופר לגרום לקורא להרגיש כל כך "על הקצה" ולתאר במדויק מראות שאפשר לראות אותם רק על המסך הגדול בהחלט מעוררת התפעלות. ניכר שנעשתה פה עבודת תחקיר מעמיקה של הורביץ בכל מה שקשור לעולם הסוכנים החשאיים וגם הרבה מעבר. יש כאן פריטים מדויקים על כלי נשק, אומנויות לחימה, רכבים, טכנולוגיה מתקדמת וזה באמת רק קצה הקרחון. הכל מפורט בצורה עשירה וטובה, מה שמעניק עולם גדוש פרטים ורבדים. ספר שכולו פאן לתקופות שבהן צריך קצת לברוח.”

“**** משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח. גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני. בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד. אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש. ****”

“ספר המשך לסדרת פרויקט X שפעם חשבתי שהיא טרילוגיה וזה לא נגמר... קראתי אותי מסקרנות איך אפשר עוד לכתוב אחרי שהורביץ העפיל לגבהים של כנופיות פשע חובקות עולם, סחר בנשים, סמים, נשק ומזימות כלכליות ופוליטיות, אחרי שהגיע לבית הלבן ונפל מהדירה המבוצרת שלו וחזר לחיים בריא ושלם, אחרי ששתה את כל הוודקות הכי נדירות שמזקקים מזיעה של תינוקות שלא נולדו בקוטב... והוא הצליח, להחזיק אותי בעלילה מותחת על פני 560 עמודים, עם דמויות חדשות ודמויות ישנות, עם פירוט של פיצוצים וכלי נשק כמו שאנחנו (הקוראים הוותיקים) כבר מכירים, ועם שמץ פטריוטיות ואמונה בחוקה של ארצות הברית, כי צדק חייב להיעשות. אני מקווה שעכשיו כבר באמת לא נשארו רעים בעולם, והורביץ ישלח את אוון לגמלאות, אפילו יש רמז לחרטה בנוגע למיטה המרחפת. עם כל הכישרון ויכולות, הספר הזה מרגיש קצת כמו - בואו נסחוט עוד קצת את הלימון הזה, אחרי שעשינו לימונדה קרה, ותה חם ולימונצ'לו. לסיכום - לא רע אבל בואו נעבור לפרי אחר.”

“הספר הכי חלש בסדרה.... לא זורם ולעיתים נקלע למחוזות הבנאלי והילדותי....”

“בגלל שלא הספיק לי האקשן שפקד את חיינו ה"משעממים" בתקופה זו, הייתי חייבת להיכנס לעלילת אקשן של מישהו אחר. אוואן סמוק הוא סוכן חשאי שאומן במשך כל שנותיו על מנת לדעת לבצע משימות כמעט בלתי אנושיות. אוואן הוא איש שיודע להרוג, להעלם ולשרוד. הוא החל את דרכו בעולם הזה כשהיה רק בן 12 ונלקח לפרויקט מורכב וסודי בו מכשירים ילדים יתומים ללא משפחה להיות כל יכולים. לאור הנסיבות, נגזרו עליו חיים של בדידות וריחוק מהחברה והוא חי כל הזמן בתחושת פחד תמידי להיחשף ולהיות רדוף. בנקודת הזמן בה אנו פוגשים את אוואן הוא ייאלץ להתמודד עם אנשים חדשים שהצליחו להיכנס אל חייו ולחדור את שכבת המגן שלו. הייחודיות של הספר הזה היא הז'אנר שלו. בעיני לא מדובר במתח רגיל כי אם במתח שמלווה כל הזמן באקשן בלתי פוסק. קראתי שגרג הורביץ כותב גם תסריטים לקולנוע ולכן זה לא הפתיע אותי שיש בספר הזה רגעים מהירים וחדים שמתוארים בצורה מצוינת ממש כמו בסרט פעולה עם מיטב השחקנים ההוליוודים. היכולת של הסופר לגרום לקורא להרגיש כל כך "על הקצה" ולתאר במדויק מראות שאפשר לראות אותם רק על המסך הגדול בהחלט מעוררת התפעלות. ניכר שנעשתה פה עבודת תחקיר מעמיקה של הורביץ בכל מה שקשור לעולם הסוכנים החשאיים וגם הרבה מעבר. יש כאן פריטים מדויקים על כלי נשק, אומנויות לחימה, רכבים, טכנולוגיה מתקדמת וזה באמת רק קצה הקרחון. הכל מפורט בצורה עשירה וטובה, מה שמעניק עולם גדוש פרטים ורבדים. ספר שכולו פאן לתקופות שבהן צריך קצת לברוח.”

“**** משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח. גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני. בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד. אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש. ****”

“ספר המשך לסדרת פרויקט X שפעם חשבתי שהיא טרילוגיה וזה לא נגמר... קראתי אותי מסקרנות איך אפשר עוד לכתוב אחרי שהורביץ העפיל לגבהים של כנופיות פשע חובקות עולם, סחר בנשים, סמים, נשק ומזימות כלכליות ופוליטיות, אחרי שהגיע לבית הלבן ונפל מהדירה המבוצרת שלו וחזר לחיים בריא ושלם, אחרי ששתה את כל הוודקות הכי נדירות שמזקקים מזיעה של תינוקות שלא נולדו בקוטב... והוא הצליח, להחזיק אותי בעלילה מותחת על פני 560 עמודים, עם דמויות חדשות ודמויות ישנות, עם פירוט של פיצוצים וכלי נשק כמו שאנחנו (הקוראים הוותיקים) כבר מכירים, ועם שמץ פטריוטיות ואמונה בחוקה של ארצות הברית, כי צדק חייב להיעשות. אני מקווה שעכשיו כבר באמת לא נשארו רעים בעולם, והורביץ ישלח את אוון לגמלאות, אפילו יש רמז לחרטה בנוגע למיטה המרחפת. עם כל הכישרון ויכולות, הספר הזה מרגיש קצת כמו - בואו נסחוט עוד קצת את הלימון הזה, אחרי שעשינו לימונדה קרה, ותה חם ולימונצ'לו. לסיכום - לא רע אבל בואו נעבור לפרי אחר.”

“הספר הכי חלש בסדרה.... לא זורם ולעיתים נקלע למחוזות הבנאלי והילדותי....”