“****
משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.
גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.
אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.
****”