עמרי ניצן היה במאי מפורסם! שביים מגיל צעיר מאוד, הצגות והפקות אופראיות בישראל ובאירופה
הרגשתי קירבה מסוימת אליו מאחר שלמד באותו בית ספר יסודי בצפון הישן בתל אביב שלמדתי בו גם אני...
(מעולם לא דיברתי איתו אבל אני בהחלט זוכר אותו ואחרים מכיתתו בבית הספר)
כך שדי עניין אותי לקרוא את סיפרו זה, שיצא בצירוף מקרים מקפיא דם! בדיוק בשנה שבה הלך לעולמו האיש הכשרוני הזה...
ניצן היה כישרון גדול כבמאי אלא שמן הסתם רק כבמאי אבל ממש לא כסופר!
כי הספר הביוגרפי הנ"ל מכיל אומנם אפיזודות וסיפורונים מעניינים שקרו לו מתחום עבודתו המקצועי
אבל לצערי לא הרבה יותר מזה! כי הספר כתוב בצורה "יבשה" גם כשהוא מספר סיפור מעניין הוא איננו יודע כיצד לרתק את הקורא
ולהכניס יותר עסיסיות בסיפור. טכנית בנוי הספר כסיפורונים ללא קו זמן ליניארי; כלומר הסיפורון יכול להיות מלפני חמש שנים והבא אחריו
לפני כעשרים שנה... ולא רק זה, מצוינים פה כל ההישגים המקצועיים (והם אכן ראויים לציון) אבל הכל נקרא פה כאילו מין
"קורות חיים" מקצועיות שמגיש מישהו כשהוא רוצה לקבל ג'וב חדש... הוא מצרף כל מיני ביקורות משבחות להצגותיו שלומר את האמת
לא ממש מעניינות אותי כקורא, אבל הכל נועד פה להאדיר עוד יותר את שמו כאילו שיש בכך צורך...
ועוד דבר נעדר מהספר הזה: כמעט שאין פה התייחסות לחייו הפרטיים האישיים, לאישתו ולמשפחתו. הכל מוזכר פה במינימום שבמינימום
ודווקא הפרטים הללו היו יכולים להכניס הרבה יותר עומק ועניין למסופר פה.
ועם כל זאת אני בכל זאת אוהב ביוגרפיות
ואפשר בהחלט לקרוא את הספר הנ"ל למרות ההסתיגויות שהבאתי לכאן...

הספר הזה היה לי על המדף במשך זמן רב והוא יצא בהוצאה מכובדת לדעתי. אז חשבתי שהגיע הזמן לתת לו צ'אנס.
הוא מורכב אם הבנתי נכון, מארבעה סיפורים. קראתי את הסיפור הראשון והוא דווקא נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. אבל כשהתחלתי
לקרוא את הסיפור השני תפס אותי פתאום שיעמום בלתי מוסבר כי הסיפור עסק בנושא של טיפול החיות או משהו כזה - אני לא ממש בטוח...
כי פתאום ראיתי שאינני מזהה מה קורה שם מי הם האנשים הללו ואני פשוט מתחיל להשתעמם. אז במקום להמשיך ו"לסבול" נטשתי את הספר
ואולי אני עושה לספר הזה עוול. בכל אופן חבל לי לבזבז את הזמן שלי על עוד ספר שהוא "לא משהו" גם אם הוא מקורי.
יש לי המוני ספרים שמצפים לי ואם הספר לא ממש תופס אותי אז השיקול שלי הוא לא להמשיך בקריאה כי דווקא בזמן האחרון היו לי כמה מקרים כאלה
של ספרים ישראליים שלא היו שווים את הזמן שהקדשתי להם... אני מדגיש שזהו השיקול האישי שלי בלבד ואולי מישהו אחר יכול דווקא כן להנות ממנו...

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

הספרים פשוט "נופלים" לי לידיים ללא שום סדר או תכנון מאורגן.
זהו ספר שמכיל חמישה סיפורים לא שווים ברמתם אבל רובם ככולם סיפורים טובים
מדובר פה בדרך כלל בדמויות בעייתיות שמספרות לנו תמיד בגוף ראשון על הבעיות שלהן
אז ככה; אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעלילותיהם מסופרות לנו בגוף ראשון.
ה"חידוש" פה שכולן מספרות לנו את סיפורן "כמו שמדברים" בשפת הרחוב או בשפת השוק
מי פחות ומי יותר ו"המילים הגסות" והסלנג' מככבים פה. אין לי שום בעיה כמובן עם "זין" "כוס" "תחת" וכו'
ואכן יש אנשים שבאמת מדברים כך, מה עוד שלפחות בסיפור אחד או שניים הטכניקה היא של "זרם התודעה"
שזה דווקא משובח מבחינתי! הבעיה היא שה-עגה (סלנג) מתיישנת במהירות והספר כולו משדר סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים
בעגה של אז ובשמות במושגים של אז שרבים מאיתנו שכחו שהיו קיימים אי פעם...
סתם לדוגמה באחד הסיפורים היא מזכירה משהו שנראה כמו "התמונות אצל פרג'"
ומי מהצעירים זוכר בכלל שבמקום שבו עומד היום בניין עם דירות קטנות בפינת דיזנגוף ארלוזורוב עמד פעם
עסק היכל הצילום של המשפחה הנ"ל... כך שדווקא העובדה הזאת שהיא משתמשת באקטואליות של אז
הופכת את הספר הנ"ל לפחות בהיבט הזה למיושן...
ועם זאת עדיין רוב הסיפורים (חוץ מהאחרון) טובים מאוד! וכדאי לדעתי לקרוא את הספר הזה
מדובר פה בסופרת מוכשרת מאוד (שהייתה גם שחקנית טובה...)

הספרים מגיעים אליי בדרכים משונות וגם את הספר הזה כמו ספרים רבים אחרים הביאה לי בתי
ואינני יודע אפילו מאיפה! על כל פנים לא מדובר פה באמת בספרות אלא בזכרונות
ברגר המחבר איננו סופר אבל יש לו זכרונות נוסטלגיים שתמיד נעים להתרפק עליה
יש פה מין סיפורונים קצרים מילדותו בשכונת הדר בחיפה כנראה מתחילת שנות החמישים
מצד אחד יש לו מה לספר כי הוא היה כילד לפי עדותו שלו סוג של פרחח
מצד שני לסיפורים אין פואנטה אמיתית שהיה נותן להם אולי סופר אמיתי.
אבל זה נחמד להיזכר איך פעם בישלו פה במטבח על גבי פתיליות ופרימוסים
איך החלבן (מקצוע שהלך מזמן לעולמו) היה מוזג חלב ישירות לכד שהביא עמו הלקוח
איך בעולם ללא טלוויזיה כבידור היו רק בתי קולנוע ואיך היו "מתפלחים" אליהם (עוד מילה שיצאה לפנסיה)
ואיך בעולם ללא סופרמרקטים היו רק בעלי חנויות מכולת ירקות וקצבים והשוק החיפאי אצל מי היה כדאי לקנות ואצל מי לא...
והוא גם מתאר כל מיני טיפוסים בשכונתו שהוא הכיר היטב וכשקוראים זאת בעולם המנוכר של היום זה ממש מפליא אותי
כי בבניין הגבוה שאני גר בו היום למשל אינני מכיר כמעט איש משכניי...
בכל אופן מדובר פה בספר חמוד שמהנה לקרוא בו גם אם הוא ללא ערך ספרותי גדול.

אשתי הביאה לי את הספר כי היא נוכחת במין חוג לספרות שבו מגיע מרצה ודיבר עליו.
התחלתי לקרוא והוא אכן מעניין מאוד. זהו ספר שלכאורה הוא רק ספר מתח רגיל
אבל למעשה הוא יותר רומן פסיכולוגי שחוקר את נפשותיהם של גיבוריו.
גיבוריו אינם דמויות חד-מימדיות כפי שאנו רגילים בספרי מתח "פשוטים"
יש בהם הכל מכל וקודם כל בדמותו של הגיבור הראשי של הרומן רוברט שהוא לכאורה מהנדס
שעובד בחברה מכובדת איש מופנם תרבותי ונדיב לחבריו אבל מסתבר שבסתר בסתר
הוא מציצן! כלומר הוא מציץ בסתר לבחורה אחת מה היא עושה בביתה המבודד עם מי היא נפגשת וכו'
ועוקב אחריה במין סוג של סטיה שלכאורה היא כמעט בלתי נסלחת...
אינני רוצה לעשות ספוילרים אבל קורים שם בעלילה דברים מפתיעים ובלתי צפויים
כי גם הדמויות האחרות בעלילה הרבה יותר מסובכות מאשר הן נראות לכאורה במבט ראשון!
כי נפש האדם איננה פשוטה ומה שאנשים מראים בציבור לעתים קרובות זוהי מסיכה שמאחוריה
מסתתרים סודות ושקרים. מה שמעניין הוא שהסופרת מביאה אותנו להרגיש הזדהות עם הגיבור
הראשי ומה שקורה לו למרות שטיפין טיפין אנו נחשפים למעשים מוזרים שלו שאולי קרו ואולי
הם הגזמות שדמויות אחרות בעלילה מספרות אותן בצורה מוטה בעליל...
בכל אופן מדובר פה בספר מתח מרתק ומומלץ מבחינתי
ולא במקרה נעשו לו עיבודים קולנועיים מרתקים לא פחות!