בעולם שהיה פה עד למשבר הקורונה, היה אדם מן השורה, שלא לומר חייל משתחרר באוטומט שבשגרה, עולה על מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. אפשר לומר אולי משהו על הזילות שבה כל אותו חיפוש עצמי לבש את אותה גלימה אדומה, העפיל לאותם הרים בחיפוש אחר ערפל של קדושה או חומר ללחישה ולעיתים מסלול הליכה. גם אותו כבשו רגלי קודמיו, אבל הסלפי המפואר הרגיש מרגש תמיד על פסגת ההר. ניחא. לא לי לנתח את תופעות אלו, ובכל אופן יש די זמן עד שיפתחו נתיבי התעופה ועד אז לכו תחפשו את עצמכם בעברית צחה.
בכל אופן, פנחס שדה יצא למסע קצת דומה ובכל זאת שונה ביותר. המסלול שלו הוא פחות למזרח הרחוק ויותר אירופה. ההפלגה היא ברכבת והמפגש הוא פחות עם בודהה ויותר עם הלדרלין. מה שכן, התופעה היא חריגה עד מאוד בישראל של שנות השבעים, כמו שניתן במובנים רבים לומר על מכלול דמותו של פנחס שדה. אהבתי מאוד את הכנות הבלתי מתייפיפת שמביאה את פנחס שדה לתאר אותנו גם ברגעים לא בהכרח ייצוגיים (שוב, ועוד יותר בנורמות המקובלות בארץ אז), כמו למשל בביקור במועדון חשפנות מפוקפק מה בלונדון. הוא גם מעתיר שבחים שנשמעים קצת מופרזים אודות עצמו במקומות אחרים, שוב נראה שפנחס שדה עושה כל שביכולתו לנהל יומן אינטימי בנוכחותנו. קטעי היומן נשלחו לעיתון ופורסמו, ובמידה רבה היוו את אפשרות המשכו של המסע בפן הכלכלי.
לא תמיד היה לי קל לעכל את ההתנשאות המובנית שבה נשמע טון דיבורו של שדה (ובמיוחד בזמן ההפלגה במפגש עם ישראלים מכאן ובמיוחד עם כמה מרוקאים, יוצא ונכנס שם שד עדתי לא קטן) וגם חשיבותו העצמית שאין שניה לה, עוררה בי מדי פעם התקוממות שכנגד. שדה בחר באופן מוצהר לא ממש לקשור עצמו לאיש וכך ברגע שהתאפשר לו כלכלית יכול היה תמיד לצאת למסע לחיפוש עצמי ולגרד את פצעיו. אולי איזה בודהה קטן בכל זאת הסתנן לי לתוך הספר ורצה לאתגר את פנחס להצליח לשאת את עצמו גם בחדר ביתו הקטן.
לחובבי הז'אנר ולחובבי פנחס שדה - ממליצה
שאר היקום יוכל לשאת את מצוקותיו במקום אחר בלי בעיה
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
