איך שיר נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה

איך משורר נולד?
כמו תינוק
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכך נולד לו <mark>פנחס שדה</mark>, משורר, סופר ומתרגם, ואת סיפור חייו מגיל 14 בערך עד 27 אנו מקבלים כאוסף אנקדוטות מחייו, מהן קצרות יותר ומהן ארוכות יותר, החל בחייו בקיבוץ שריד, דרך ירושלים ולונדון. אף לפריז הגיע ממרסיי. את הוריו המפליגים בריבים עזב והעדיף שקט ובדידות, עד חרפת רעב, רק לא ו

אל הספר "החיים כמשל" הגעתי בעקבות הפרק על <mark>פנחס שדה</mark> בסדרה הנפלאה "המקוללים".
הספר הסתבר כיומן נערותו ובחרותו של בחור צעיר, המחזיק בתפיסה רומנטית שעליו להתבוסס תמיד בסבל ובעניות כדי לזכך את נפשו, לזקק את שירתו וכך להתקרב לאלוהים. <mark>פנחס שדה</mark> כותב את זכרונותיו בדיוק כפי שהינו זוכר אותם, כולל חלקים רבים שנשמטו מזכרונו (והוא מציין זאת), ולעתים תוך התמקדות בפרטים שוליים מאותה התרחשות מפני שדווקא הם נחרתו

את החיים כמשל סיימתי לפני שבוע, אבל רק עכשיו התפניתי לכתוב עליו כמה מילים, או שאולי דחיתי את זה עד עכשיו כי לא ממש ידעתי אם אני אצליח לכתוב עליו משהו...
מה אפשר לומר על ספר אוטוביוגרפי אינטימי ומעמיק במיוחד, שנכתב על ידי אדם בן 29, יש אולי שיאמרו כתיבה מוקדמת ובוסרית אבל בהחלט מרשימה ייחודית ונוגעת. זה ספר לא קל לקריאה, <mark>פנחס שדה</mark> הוא משורר מעומק הנשמה, אדם שהזניח אופנים בסיסיים של הקיום כדי להגיר

"הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד, החי-בהסתר-פנים, שותק, לובש מלבושים אפורים. ואת הספר הזה אני מנסה לכתוב (כאמרת חכם המסתורין) לא על-פי ראיית הדברים, כי אם לפי הרוח והמובן. אני מנסה לא באמנותם המזויפת של המלומדים, אלא באמנות החרון ורגשת הלב, הדמעות והבדיחה, הגעגועים, הדאגה והבעתה... אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום" (ע"מ 342, פרק 33- "על אודות כתיבת ספר זה").
"21.8.56 "כתבתי עוד ח

ואני כמעט כאותו ילד. עוצר את החגיגה, מרים אצבע רועדת וזועק: המלך לבוש!.

רגע לפני שאסביר מה הבעיה להיות לבוש, אני חייב גילוי נאות. עשיתי שגיאה: הגעתי אל הספר הזה, אחרי שצפיתי בפרק מהסדרה משנת התודעה 'המקוללים', של ניר ברגמן. הכרתי שם את <mark>פנחס שדה</mark>, או נכון יותר: את סופו ואת סוף אוהביו, לפני שהכרתי את יצירותיו.

אז ככה, מסתבר שהצעיר המאוד מוכשר הזה פשוט ניסה לכתוב תנ"ך. הוא, ממש כמו פרוסט, לוקח

בעולם שהיה פה עד למשבר הקורונה, היה אדם מן השורה, שלא לומר חייל משתחרר באוטומט שבשגרה, עולה על מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. אפשר לומר אולי משהו על הזילות שבה כל אותו חיפוש עצמי לבש את אותה גלימה אדומה, העפיל לאותם הרים בחיפוש אחר ערפל של קדושה או חומר ללחישה ולעיתים מסלול הליכה. גם אותו כבשו רגלי קודמיו, אבל הסלפי המפואר הרגיש מרגש תמיד על פסגת ההר. ניחא. לא לי לנתח את תופעות אלו, ובכל אופן יש די זמ

הגיע לידיי הספר הנ"ל של <mark>פנחס שדה</mark> ומכיוון שלפני שנים רבות קראתי את "החיים כמשל" ואהבתי אותו מאוד
שמחתי. אבל כשהתחלתי לקרוא הסתבר לי לאכזבתי שזה איננו מה שחשבתי...
אולי זה המקום להסביר שלפני שנים כשנסעו לחו"ל, לא נסעו לכמה ימים ספורים בצורה אגבית כפי שנוסעים היום
אלא ממש נסעו לתקופות זמן ארוכות ובאותן שנים צעירות של המדינה נסעו אפילו באוניות שזוהי חווייה בפני עצמה
שהוא מתאר כאן גם פרטים ממנה..

בשבוע החולף פנו אלי תלמידות תיכון "סליחה אדוני" בדרך כלל כשפונים אלי כך אני מפנה מבטי לאחור לחפש את ה... אדון. הפעם הפנייה היתה ישירה מאד ולא השאירה מקום לספק באשר לזהות ה"אדון" במסגרת לימודיהן נתבקשו לערוך משאל קצר היו בו מספר שאלות והשאלה רלוונטית היתה "אם היה באפשרותך לבחור אדם ולפגוש בו במי היית בוחר?" זו שאלה לא פשוטה ומביכה.
אני מניח שאם היו "תופסות" אותי בהלך רוח שונה הייתי בוחר באחר

ספר גדול מהחיים. ספר שלוקח אותך לתוככי נפשו של הכותב ובאותו זמן אתה מוצא גם את התחושות שאתה חש ובכך אתה מתחבר לארועים ןלמקומות שהיה בהם הכותב. זה בדיוק מסוג הספרים שמכילים בתוכם לא רק סיפורים ודמויות שונות אלא תובנות עמוקות הנוגעות לעצם הקיום של האדם בעולם.
<mark>פנחס שדה</mark> אהב חלומות ומבחינתו החיים והחלום חד הם והחיים עצמם והחלומות משל הם ולכן אפשר למצוא לאורך כל הספר אינספור סיפורי חלומות שחלם שדה.
מה