“היום ה-452

משה ליפשיץ, בוגר לימודי היסטוריה ופילוסופיה וקורא נלהב של סיפורי שרלוק הולמס, הגיע לתיכון רמלה-לוד בהתאם להתחייבותו ללמד בפריפריה בתמורה להלוואה שקיבל ממשרד החינוך. אם ציפיתם לספר בנוסח "לאדוני באהבה" או "זרע הפורענות", חוששני שלא תבואו על סיפוקכם. היו למשה חששות לפני שנכנס לתפקיד, אך הוא גילה שהתלמידים הם סקרנים ובעלי ידע ועניין רב מכפי שציפה.

בספר הוא פורס את האני מאמין שלו ומציג את חוויותיו עם התלמידים, כאשר מה שמנחה אותו הוא יצירת אווירה טובה ופתוחה בכיתה, מתן כבוד לתלמיד וחינוך לערכים הומניסטיים-ליברליים, לרציונליות ולפיתוח חוש ביקורתי. הספר נכתב בצורת יומן ומבוסס על יומניו ועל חוויות שאסף מתלמידים ששמר עימם על קשר במשך שנים לאחר סיום לימודיהם.

משה נקט בשיטות הוראה לא תמיד סטנדרטיות, והעיקר מבחינתו לא היה לדחוס חומר לימודים לראשי התלמידים אלא לנהל אינטראקציה עם התלמידים, לאתגר אותם לחשוב ולגרום להם להיות ביקורתיים, כולל כלפיו. הוא מציג את רעיונותיו דרך שיעורים שונים שליקט ב-56 שנות הוראה, ביניהם שיעורים העוסקים בתרבויות הקלסיות, בציונות, באנטישמיות, בפאשיזם, ובמושגים שונים כגון: חירות, ערבות הדדית, מיהו יהודי ועוד. מבחינתו, החינוך של התלמידים לא מתחיל ומסתיים בשעות בית הספר ולא רק בתחומי הלימוד שעליהם היה אחראי. הוא ראה את עצמו כאוזן קשבת לבעיות התלמידים וגם כמי שמקנה להם נורמות התנהגות וערכים על ידי מתן דוגמה אישית.

הדיונים על הנושאים השונים ברובם קצרים מדי ומיעוטם ארוכים מדי, אך העיקר, לדעתי, הוא הדרך שבה משה ניגש לנושאים ומעביר אותם לתלמידים.

ישנו ביטוי שחוק של "מורה לחיים", שלרוב אין לו כל קשר למורה המצוי. משה ליפשיץ מצטייר כמורה שמאוד מתאים להגדרה הזאת.

הספר מומלץ למורים, לליברלים, ולכל מי שרוצה לגלות איך מורה צריך להיות.

4.5 כוכביא

εϊз”