"תחיי אורנה, תחיי. אפשר למות ביום אחר," אמרה לי אחותי בשעותיה האחרונות.
"אל תתחשבני, תחיי.
אל תחכי ליום שלך, תעשי את כל מה שצריך כדי שתגיעי ליום הזה סמוקה, כואבת, נבוכה ומחייכת."

אסופת הסיפורים עוסקת בגיבורים שהחליטו לוותר על עמדת התצפית ולהתערב בקיום שלהם; לשנות, להשתנות ולשחות במים סוערים בלי לדעת לאן, בידיעה שהמים העוטפים אותם לעתים מלטפים, מעלים חיוך ולעתים מכאיבים, אך תמיד מזכירים להם שהם חיים.

אורנה לא מפחדת.
הכתיבה שלה אמיצה, ישירה: "הפחד הזה מלהיפגע ולהרגיש כאב, ממסמר אותנו.
אז כואב קצת, אולי גם נחטוף מכה, אז מה?
האפשרות האחרת היא לחיות חיים מתים."
או כפי שאומר איש הזבל השכם בבוקר, בפשטות ובישירות: "גברת, מי שמוציא את הזבל בזמן מהבית, לא ער בחמש בבוקר ומחפש עם מי לדבר. מי שנפרד מהזבל שלו, ישן עכשיו שנת ישרים."
אסתי זקהיים