ביקורת ספרותית על שליחותו של הממונה על משאבי אנוש מאת אברהם ב. יהושע
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 19 במאי, 2019
ע"י


הממונה על משאבי אנוש במפעל שהוא בעצם מאפייה גדולה, גרוש בן 39, יוצא לשליחות ולמסע לאחר שעובדת המפעל, עולה בודדה, נרצחת בפיגוע והמפעל מואשם ב"חוסר אנושיות" על כך שלא זיהה אותה, דאג לה ולפני הכל - וידא היכן היא, לאחר שנעלמה חודש ימים טרם הפיגוע ועוד המשיכה לקבל תלושי משכורת.

דרך אותם שליחות ומסע, אנו נחשפים לאותה אישה מיוחדת, למשפחתה ולמולדתה, וגם לקווי דמותם של אלה שנשארו 'חיים' - הממונה, מנהלו, אחראי משמרת הערב, המזכירה שלו, מנהלת הלשכה שלו, בתו, גרושתו, הכתב ה"נחש" ועוד רבים - שלאורך הספר נותרים אלמוניים ומתוארים רק בכותרת תפקידם (רק העובדת מוזכרת בשמה המלא), באופן שמשרת כמובן את תמת ושאלת האנונימיות והזהות שהספר נוגע בה עמוק כל כך. אנו למדים על אהבתם, פחדיהם ואיך לא - גם על האינטרסים וההתנהלות הפוליטית שלהם. הממונה עובר מסע שרק בחלקו "הפילו" אותו עליו, ובחלקו האחר הוא "זורם" לתוכו, נובע לתוכו, מרגיש שהוא הדבר ה"נכון" לעשות, החל בבדיקה במחשב שמטרתה לגלות מי היא העובדת, ועד למחוזות רחוקים ואפילו אבסורדיים. על רקע כל הצעדים הלכאורה מתבקשים הללו שהוא עושה, נשאלות השאלות החשובות והטובות - האם זוהי כפרה אמיתית? האם יש פיצוי אמיתי על עלבון, על אובדן ועל מוות? ולטעמי האישי - איזו החמצה כואבת יותר - זו של החיים או זו של המתים?

בכל יצירה שעוסקת בחיים ובמוות, בפשר החיים או בטעמם, אני זזה באיזו אי-נוחות בכיסא. בעוונותיי אני פסיכולוגית שעובדת בבית-חולים כללי, ואינני יודעת איפה נמצא חדר המתים במקום עבודתי. אני תומכת בשעת חולי, אני מלווה לקראת סוף חיים, אבל אני לא יודעת איפה מאוחסנים המתים. המוות מטבעו לא מרגש ולא מפחיד אותי, והחיים מצערים וכואבים בעיניי פי כמה מן המוות. אני נוטה לכאוב את מי שסובל בחייו, מעצם היותו חי, ולכן - על פניו - תיאורי "גיליתי את האישה המתה המיוחדת" לא מעוררים בי יותר מדי. ובכל זאת, כשקראתי על הממונה האפרורי שמהלך במסדרונות בית החולים בלילה ומחפש את חדר המתים, משהו בי קצת נכלם על שאינני יודעת איפה ממוקם החדר הזה אצלנו. כשתיאר את האופן בו נצבט לו הלב כשתיארו את המתה הזו - שעד לפני רגע הייתה אלמונית מוחלטת, רק מספר במחשב - כאישה "יפה" או "אצילית" - חייכתי בעצב על תחושת ההיקשרות המשונה הזו כלפי מי שלעולם לא יחזור וזה כואב לנו על אף שמעולם לא הכרנו אותו.

הכתיבה של א.ב יהושע כאן היא נפלאה. הרגשתי שהוא מתחיל קצת מסורבל וחורק, ולאט לאט זורם קצת יותר. לזכותו צריך גם להגיד מה שלא מספיק נשמע על ספרים ואולי מרגיש קצת שטוח, על פניו, והוא שמדובר בספר עם עלילה מיוחדת במינה. אין מספיק יצירות מיוחדות כאלה. ונכון, זה קצת מריח (רק מריח) כמו מין גרסה ישראלית ל"והיום איננו כלה", אבל זה פשוט ואנושי יותר. בכל זאת, ארבעה כוכבים בלבד כי יצירות שעוסקות בנושאים כאלה יכולות לתת עוד קורטוב עומק ואקזיסטנציאליזם, וכי הסיום (בערך 50-70 העמודים האחרונים) כבר הרגיש לי ממוזמז ונמרח. טוב, נו, ובגלל הפרשנות הפוליטית שמרומזת לא כל כך ברמיזה בסיום, אבל זה כבר לניתוח מעמיק יותר, קצת יעשה ספויילר ובסך הכל די נסלח, אז לא נורא.

נפלא.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
המושג להביא יהודי לקבורה הוא מצווה, וללכן יש פה היפוך על אלמוני זר, שלא ידוע עליו כמעט דבר, ואנחנו משבים אותו למשפחתו, ודרך המוות חושפים זהויות, דעות קדומות ופחדים. לבסוף שאלתי את עצמי האם המסע הזה הוא של חסד, או של מחילה? בעיקר על ההתעלמות שלנו מהזר?
כרמלה (לפני 6 שנים ו-5 חודשים)
סקירה מעניינת.תודה ג'ם.
לי יניני (לפני 6 שנים ו-5 חודשים)
תודה על הסקירה היפרה
(לפני 6 שנים ו-5 חודשים)
סקירה נפלאה
מורי (לפני 6 שנים ו-5 חודשים)
ספר מרתק.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ