ביקורת ספרותית על להכיר את חמאס מאת שלומי אלדר

---

"האם תנועת חמאס תפיק לקחים משיטותיה שהביאו לה את השלטון, את הבכורה ואת השררה? האם יהיה למנהיגיה האומץ לפרק את הארגונים האחרים מנשקם וליישם את הכלל 'נשק אחד רשות אחת'? האם לתנועה שקמה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, והניפה את נס הג'יאהד מחשש שפעיליה יואשמו בבגידה יהיה האומץ לפעול ולספוג קריאות "עומלאא" (משתפי פעולה עם ישראל) שאין חריפות ומבזות מהן ברשות הפלסטינית? ואולי, על אף שחמאס חיפשה תמיד פשרות וצידוקים להתאים את עצמה למציאות משתנה, אולי זוהי סרישה מוגזמת, מרחיקת לכת עבורה"

כידוע לכולם המחסן בבית ההורים אינו מיועד עבור החפצים שלהם שאגרו במהלך השנים אלא לחפצים של הילדים שלהם שעוברים בין דירות ומגורים מסוגים שונים, ברובם בעלי שטח קטן ומעט מקום איחסון ובכל מקרה לא שווה לנייד את הדברים מכאן לשם. שאלה טובה למה משאירים את הדברים האלה אם ממילא לא עושים בהם שימוש, והתשובה היא שמה שבבית ההורים לא מפריע לאף אחד. הילדים לא זוכרים שזה קיים, ההורים לא מעזים לזרוק כי אולי זה חשוב וממילא יש להם מקום בבית אחרי שהילדים עזבו ופינו את החפצים שלהם או לפחות את רובם. וכך זה נשאר, עד שיום אחד הבת שואלת "ראיתם את המברשת שהיתה לי להסיר שיער מבגדים?" ואז מלווים אותה למחסן, מאתרים את הארגז הרלוונטי, ומוצאים בצד המברשת גם אוסף עטים, חבילות פתקיות שלא נפתחו, ספרים מתקופת הצבא, המון אריזות של מסיכות כירורגיות במגוון צבעים, קופסאות חמודות במגוון דגמים, תמונות ישנות ומפוחית. למה מפוחית? ככה.

אז היום והיא היתה קצינת מודיעין בזמנו היה שם גם הספר הזה, המבקש להכיר את החמאס. הספר פורסם ב-2012 והוא כמובן ענתיקה של ממש, ברמה של ממצא ארכיאולוגי לאור כל הדברים שקרו בשתים עשרה השנים שחלפו ובעיקר מאז השבעה באוקטובר 2023. עם זאת חשבתי שיש דברים בסיסייים שאפשר לדעת ושלא משתנים עם השנים, ולכן לקחתי את הספר לקריאה. ציפיתי שהכותרת "להכיר את החמאס" תפרוס מידע על הרקע הרעיוני של האיסלאם הסוני הקיצוני, קצת להכיר את הביסוס ההיסטורי, את החלוקה בין ערביי עזה לערביי יו"ש ובתוך עזה בין התשובים המקורים לצאצאים של פליטי 48. ציפיתי להכיר כמה מגישות ה"דעווה" של חמאס, את תוכניות הלימודים בבתי הספר, וגם את האישים המרכזיים ואת המחשבה של הזרוע הצבאית מול הזרוע המדינית והסיבות לחילוקי הדעות ביניהן.

אז ציפיתי. אני לא אומרת ששום דבר מזה לא היה. יש בספר תקצירי ביוגרפיות של אחמד יאסין, ח'אלד משעל, איסמעיל הנייה ועוד מבחירי חמאס. יש גם איזכורים למסמכים כמו אמנת החמאס, אבל ההתייחסויות האלה הן בקצרה עם מעט ציטוטים וכאילו כל מי שקורא את הספר מכיר אותה היטב. רוב הספר הוא כרוניקה - תיאור כרונולוגי של מעשים והתרחשויות. את רובן מתאר שלומי אלדר הישראלי מהצד הפוליטי הישראלי, דברים שהיה אפשר לקרוא בעיתון סביב עמוד ענן, גלעד שליט והמבצעים השונים. כשהוא מציד מהצד הפלסטיני הוא מתאר את הריאיונות שהוא עשה כעיתונאי עם דמויות שונות ברצועת עזה, והחלקים האלה נגועים הרבה מאוד ב"אני, אני אני" ופחות מנסים להציג את הדברים מנקודת המבט העזתית. התזה העיקרית שהמחבר מנסה להראות היא תנועה שיודעת לעשות פשרות שמוכנה להכיר בישראל ולהציע הפסקת אש למשך עשרים וחמש שנים, ואלה רק מנהיגי ישראל - ברק, אולמרט, נתניהו, שבעקביות מסרבים לזה. מה שגיליתי זה שהספר בכלל לא מנסה לגרום לנו "להכיר את חמאס" אלא יותר "להכיר בחמאס" - להציג אותו בתור הגוף הפרגמטי, המעשי, הפחות קיצוני מבין הפלגים השונים ברצועה, כזה שלוקח על עצמו גם ניהול שלטוני ואפשר להידבר איתו. בדיוק הקונספציה שהתפוצצה לנו בכאב ענק בפרצוף באותה שבת שחורה של השבעה בדצמבר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על להכיר את חמאס