“להכיר את החמס הוא ספר טוב, כתוב בצורה מעניינת ובעל תובנות עמוקות.
אולם מקריאת הספר לעומק , נובעות ממנו תובנות שאינן מבשרות טוב לעתיד, לא לצד הישראלי ( שהוא החשוב בעיני) ולא בצד הפלסטיני ( שהינו חשוב אף הוא אבל יותר לצד הערבי).
נקודות החולשה של שלומי אלדר, הן נקודות החולשה של הרבה עיתונאים שמסקרים במשך זמן ארוך מידי את נושא עניינם, עד שהזהות העצמית שלהם משתבשת והם מגלים את סינדרום שטוקהולם הידוע, אבל הפוך על הפוך.
הסבר קטן לעניין : בסינדרום שטוקהולם הופך הבן ערובה ( לרוב החטוף) ומזדהה עם מטרות החוטף.
ידוע המקרה בארה״ב, שבת איל הון נחטפה ולאחר מספר חודשים בשבי היא הצטרפה לחוטפיה, הזדהתה עם מטרותיהם והפכה לבסוף חלק מהם.
במקרה הזה, שלומי לא נחטף אלא יצא לעזה כמטרה עיתונאית, אבל משך הזמן שחי בה והכיר את תושביה ואת סיבלם, נהפך שבויי מרצון והפך לקול קורא בשמם בסקטור היהודי.
הקו בין לחצות את הגבול להזדהות טוטלית עם האוייב אינו כה רחוק, ראה מקרה טלי פחימה עם אהובה מג׳נין.
בתנ״ך כתוב שבאחרית הימים יכתתו בני ישראל את חרבותיהם לאתים ואת מגיניהם למזמרות, אבל זאת היא נבואה לאחרית הימים מספר ישעיהו. לעומת זאת התנ״ך מופיעה המצווה, הקם להרגך השקם להורגו.
לצערינו אנו נמצאים בשלב המצווה וזמן הנבואה עדיין לא הגיע.
בספר הברית החדשה מטיף ישו לאוהדיו דרך אחרת : למי שסוטר לך הגש את הלחי השניה, אבל
אנחנו בשכונה קשה, ומי שיסטור לנו במקום לסטור על הלחי השניה יקח סכין וישחט אותנו, בלי חשבון ובלי הבדלים הין נשים, ילדים, זקנים וטף, אצליהם ראינו זאת לאורך כל הדרך מאז 1921, פרעות בירושלים ובחברון, , 1929, פרעות בטבריה ובמקומות אחרים ולאחר מכן באינתיפאדה הראשונה בהנהגת החמאסניק הראשון השיך אל חוסייני, שאף הצטרף לנאצים וחשב שמצא איתם את הדרך לפתרון הבעיה היהודית בארץ ישראל.
כשאנו בוחנים את הכתוב בספר אנו נאלצים להכיר החוסר החוכמה של ההתנהגות הישראלית בנושא החמאסי. קודם כל חוסר נחישות וחוסר רצון להפרד מעזה סופית ולהטילה חזרה לזרועות מצרים ,וזאת מכל מיני סיבות שביניהם תאוות בצע, בשל הכסף הנכבד מאוד שמכניסה הכלכלה העזתית לכלכלה הישראלית. חוסר הנחישות מודגם גם בהתנהלות בזמן הקרבות והמלחמות הקטנות והגדולות שאנחנו יוצאים אליהם, כאשר חסרה עבודת צוות מאורגנת חלוקת עבודה מסודרת ומה שהכי גרוע אי הסכמה בין הדרגים המחליטים , בינם לבין עצמם ובינם לבין הדגים המבצעים בשטח. ראינו זאת בעופרת יצוקה, במלחמת לבנון השניה, והמבצע האחרון נגד החמס שנשאר אך ורק בשלב הראשון , האווירי, כשמושם מה שכחו שיש לו את השלב השני והעיקרי, הכניסה היבשתית.
בספרו מספר לנו אלדר סיפור קשה של החמצות קשות של הזדמנויות להגיע להסכמי תע׳דיה (הפסקת אש) עם החמאס לתקופות זמן ארוכות , עם אפשרות לפתרון של הסכסוך הישראלי פלסטיני, באם ניתן היה לצרף את ראשי אש״ף להסכם ארוך טווח שבסופו מי יודע, אולי היינו מגיעים לפתרון הסכסוך.
ההחלטה בצד הישראלי נגד ההסכם ואף נגד המשא ומתן, הוא לדעתי תעודת עניות להנהגה הישראלית בראשות אולמרט, שלא נתן אפילו את הסיכוי הקטן, הזעיר ביותר לשפר את המצב ובמקום זאת העדיף את דרך הקונפליקט והאש.
( בנקודה זו שלומי צודק במאה אחוזים היות וההחלטה נלקחה על ידי ראש ממשלה תאב נקמה ובצורה הכי לא דמוקרטית שניתן לעשות: בלי הבאת לדיון פרלמנטרי, בועדת הביטחון של הממשלה ובטח שגם לא לפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת- איך אומרים״ אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״, לא בתחום הזה. מה עוד שאולמרט שמר על ההצעה הזאת בסוד בפני שרי הממשלה האחרים ובכך שהיא הגיע מראש הזרוע המדינית של החמאס בעצמו- חאלד משעל.
אנו רק רואים עם הזמן שטיפשים לא משתנים, הם רק מתחלפים.
לסיכום, ספר טוב ושווה קריאה. מתאים ככפפה ליד לקריאה כיום לאחר הבחירות.
אולי הפעם ראשינו הציבוריים ידעו להתנהל תוך חשיבה, עמוקה והתייעצות הדדית ועם מומחים בדבר.
טוביה”
