ביקורת ספרותית על סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי מאת נתן שחם
ספר טוב

---

יום אחד, כשבן דוד שלי נבר במסמכים היסטוריים בנבכי ארכיון כלשהו, הוא מצא מסמך מצהיב, סרק אותו, העלה לקבוצה המשפחתית המורחבת ויצר פיצוץ-על. המסמך היה תעודת נישואים של סבא שלנו לאישה שאינה סבתא שלנו. והנישואים האלה היו נושא לא ידוע במשפחה עד לפרסום הזה, גם הדודים, כלומר הילדים של סבא וסבתא, לא ידעו על האירוע הזה. או שרובם לפחות לא ידעו. לאחר יום של דיבורים ודיונים וחקירות הובהר שהנישואים האלה - לא היה בהם ממש. אלה היו נישואים פיקטיביים, על נייר, מה שהיתה פרקטיקה די נפוצה וידועה במדינת טרום-ישראל תחת המנדט הבריטי, דרך להביא לארץ עוד נשים יהודיות צעירות שלא היתה להן דרך אחרת לקבל סרטיפקט. הפיתרון הזה לא היה פיתרון אלא רק העלה בעיני תמיהה עוד יותר גדולה - שכן אם אלה נישואים פיקטיבייים, למה להסתיר אותם? ועוד במשפחה שהנרטיב המכונן שלה, סיפור עלייתה של סבתא שלי ארצה מפולין ביום בו פרצה מלחמת העולם השניה, נעשה בסיועם של נישואים פיקטיביים. כך שאם נישואים פיקטביים הם לא סוד במשפחה, אלא להיפך, חלק מהזהות, למה לשמור אותם בסוד?

אז תמהתי על זה הרבה, אבל בסוף הבנתי את העניין והוא נעוץ ביחסי הכוחות של סבא וסבתא שלי. אני מדמה לעצמי איך הוא שומע אותה מספרת על עלייתה ארצה, חושב לרגע אם להגיד "גם אני עשיתי דבר כזה", ואז מחליט לוותר, להשאיר את הזרקור עליה, ולא חלילה לרמוז שהסיפור שלה אינו ייחודי וחד פעמי. הוא מחייך לעצמו בשלווה ואז חוזר אל החדר, לכתיבה שלו.

סודות. זו מהות הספר הזה. סודות של משפחה, כאלה שמסתירים זה מזה. לא מגלים ולא מדברים. סודות ושקרים.
אבל לפני שאני אתחיל לספר על הספר עצמו, רק כי לקחתי אותו מספריית הרחוב בגלל השם המסקרן שלו, חובה להזהיר כאן: אין כאן כיסוי, ואין סיפור כיסוי, ובטח לא סיפור כיסוי כפול. אל תצפו למשהו כמו "הכלה המתחזה" כי לא תמצאו כאן. אולי היה עדיף לקרוא לספר כמו השם שניתן לו באנגלית - רק "אמא". זה היה הרבה יותר פשוט.

נתן שחם, יליד 1925 סופר ישראלי מצליח ופורה, ניגש בשלהי העשור התשיעי לחייו לכתוב ספר שהוא "יד זיכרון" לאימו, שבדרך הטבע מתה זה משכבר. וכשהוא קצת חופר בתיעודים ובסיפורים המשפחתיים הוא מגלה ששום דבר ממה שהיא סיפרה לא היה נכון. היא סיפרה, או נתנה להם להאמין, שבאה ממשפחה עשירה מאוד, שהיא בת לגבירים, ושבביתה היו כל כך הרבה משרתים עד שהיתה משרתת נפרדת שכל תםקידה היה גיהוץ צווארוני התחרה של הבגדים של נשות הבית. ובכן, לא היה ולא נברא, ושחם מגלה לתדהמתו שאימו היתה הבת הבכורה במשפחה מרודה, שאימה מתה בזמן הלידה של אחותה הצעירה, ושהיא היתה צריכה מגיל צעיר לטפל בבית, במשפחה, בתינוקת, ועוד ללכת להיות משרתת בבתי גבירים על מנת להביא כמה פרוטות לילדים האחרים הרעבים ללחם. כמו כם הוא מגלה עוד סיפורים מנערותה ומבגרותה של האם, ששברה לבבות, נסעה לעיר הגדולה על מנת להיות לזמרת אופרה, ולסוף נישאה לסופר עברי בשם אליעזר שטיינמן, עלתה איתו לארץ, גידלה את שני ילדיו שגדלו גם הם להיות סופרים, ועבדה לפרנסת המשפחה כגננת. עד כאן הסיפור.

זה לא סיפור עלילתי, אלא חלק מסוגה שנקראת "ממואר" ועיקרה העלאת זכרונות אקלקטית של המחבר, שלא בהכרחח על פי סדר כרונולוגי אלא יותר סביב תמה כזו או אחרת. כדרכם של אנשים חיים המדברים על המתים, ובוודאי כדרכם של ילדים המדברים על הוריהם, הסיפור נסוב הרבה יותר על הילד המספר מאשר על ההורה המסופר. והילד המספר, כבר לא ילד בכלל, אבל חש נבגד בשל העלמת האמת ממנו, מספר כבדרך אגב על מקומה הנעדר של האמת בחיי משפחת שטיינמן/שחם: האב, הסופר המפורסם, בגד באשתו עם אישה אחרת, או שמא כמה נשים אחרות. הילדים התקבלו ללימודים בגימנסיה אך איש לא סיפר להם שזו נדבה בשל היותם בני סופר ולא בזכות עצמם. אף הם, גם כילדים וגם בהמשך החיים כבוגרים, לוקחים על עצמם לגונן על הוריהם מאימת החיים ולכן לא מספרים ומסתירים ממנה הרבה מחייהם. בין אם אלה דברים קטנים - נתן לא אוהב לאכול חמיצה, ובכל זאת אוכל את החמיצה שאימו מכינה לו, ועד דברים גדולים - הוא לוחם בפלמ"ח ולאחר מכן במלחמת השחרור ומסתיר מאימו את הסכנות הכרוכות בשירותו. הגדיל לעשות אחיו דוד שהסתיר מאימו את גירושיו, את נישואיו השניים, ואת שני הנכדים שנולדו לה מנישואים אלה. הכל כדי לא לצער אותה. או שמא כדי לא לעמוד בפני אמיתות קשות?

התקופה - ימי המנדט הבריטי והקמת המדינה - היא תקופה שאני קוראת עליה המון ספרות היסטורית ופוליטית בשנה האחרונה. הספר הזה הוא אישי, ועדיין "האישי הוא הפוליטי", ואין דרך להתחמק מהדברים הלאומיים הגדולים שקורים מסביב לבית הקטן ברחוב נטר ואז ברחוב שפינוזה. נתן שחם סיפר לעצמו סיפור על אישה חולמנית, בת תפנוקים אומנותית ועדינה, כשבפועל לא היה דבר רחוק מהאמת, הוא גדל עם אימא שהיתה מעשית, חזקה, ונחושה, עבדה בבית ומחוצה לו וניווטה ביד רמה משפחה בתקופה סוערת.

נתן שחם נפטר בשנת 2018 והוא בן 93 שנים. דור מקימי המדינה בפועל - הוא בין הלוחמים שתלו את "דגל הדיו" המפורסם באילת במהלך מלחמת השחרור. דור הולך ונעלם, דור של ספרא וסייפא. נראה לי שזה הספר האחרון שכתב. הוא כתוב בלשון גבוהה, לא שגורה בימינו, חגיגית. ממרום שנותיו הוא נכנס חזרה לחווית הילד הקטן בתל אביב הקטנה, ומביא גם מסיפורי ביאליק ושלונסקי ושאר אישים שסבבו את החוג הספרותי של אביו המפורסם. הספר הפיזי אינו נוח. הוא לא ארוך במיוחד - כמאתיים עמודים בפרקים קצרים, אבל משום מה מודפס על נייר עבה מאוד מה שמקשה גם על הפתיחה והקריאה. חוץ מהפרט הטכני הזה אני נהניתי לקרוא והצטערתי שלא יכולתי לפגוש את ורדה שטיינמן בעודה חיה, כי נראה שהיתה אישה מרשימה ביותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי