החיים כזיכרון מתעתע
תמונה אחת דהויה בשחור לבן, שהביא אבי מסבתי לאחר שישב עליה שבעה, עוררה בי פליאה, לא רק מעצם העובדה שהייתה לא מוכרת, אלא בגלל שהייתה גזורה בגסות, בקווי מתאר של אישה חסרה.
אבי חבש קופלאק, התהדר במדי נוטר המשטרה הבריטית והושיט את ידו, לנגזרת האישה החסרה, בכדי לחבקה. הוא הביט למצלמה במבט מצועף, ונראה כמי שהיה מאוהב. מי הייתה האישה שסבתי ניסתה להעלים את עקבותיה ומדוע ? אך לילד בן העשר ששאל, אף אחד לא טרח להשיב.
מידי פעם חזרתי לתמונה הגזורה ושאלתי. בסוף אחותי הגדולה לחשה, לאבי הייתה אישה ראשונה, ממנה הוא נפרד. היא לא ידעה את נסיבות האירוע, ומה קרה לאותה אישה. פעם שמעתי שהיא חייה בקיבוץ בעמק, נשואה לאחר. לעתים דמיינתי שאני חוקר את פרשת האישה החסרה שהייתה כצללית לעברו של אבי, חושף את סיפורה המושכח, ובכך גם את סיפורו של אבי, ומשיב את דמותה החסרה לתמונה.
נתן שחם, שואל את עצמו, בגיל תשעים ואחת שאלה דומה שחברה לשאלת חיי, (שאלת האב שלי, הופכת אצל שחם לשאלת האם שלו ). מהו הזיכרון שיש לו מאימו ? מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו ? האם העבר שלנו יכול להשתנות, בעקובת גילוי האמת על הורינו ? שאלות מעוררות מחשבה למשמעות שיש לזיכרון שלנו מהורינו עלינו.
נתן שחם מביט גם הוא לתמונות ישנות, מנסה דרכן לפענח את סיפור אימו, רוזה שהפכה לורדה. באחת התמונות, צילום של נתן ואחיו הילדים, את דמותה שלה גזרה האם, לימים טענה שעשתה זאת משום שזאת לא היא. שחם מנסה לתת פירוש למעשה, שהוא אחת מהחידות המופיעות בספרו.
תמונות הזיכרון והניסיון של שחם להבין מהן את האמת, הוא היסוד ממנו בנוי הספר. הראשונה, היא תמונת המאבק לשליטת ורדה האם על ידו של שחם הפעוט שביקש עצמאות מאימו המוליכה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב של שנות השלושים. יד לאימא, היא תמונת זיכרון מרגשת של אדם מבוגר לראשית ילדותו.
ורדה האם בודה את חייה, ממציאה אגדה אותה היא מספרת לבניה, בכדי לחסוך מהם מכאוב, על מוצאה מבית עשירים, ממשפחה בעלת טחנת קמח, בה היו משרתים רבים. בהדרגה השתנתה התמונה לאב שהיה למנהל חשבונות. האמת הייתה שורדה באה מבית עני ובכוח רצונה העז היא פילסה את עתידה. היא הייתה אישה יפה, כחולת עיין ובהירת שיער, זמרת בעלת קול רך, שוויתרה על חלומה להיות זמרת אופרה והלכה אחרי שיגענו של בעלה לתרבות העברית, לארץ זרה, לחיי עוני. היא הייתה, מנותקת, תמימה, דאגנית ורגשנית, השלמות המשפחתית הייתה עבורה חזות הכל.
האם בעלה גמל לה על לכתה איתו לארץ זרה ? הוא בגד בה עם הפילגש שלו, אותה ירש מביאליק, ובכך הוא הסב לה צער רב, יש ימים שהיא זעקה, או שכבה במיטתה, התלוננה על כאבי ראש והניחה מטלית קרה על מצחה. בעלה ברשעותו החליט לפרסם בביטאון ספרותי, מערכון מגוחך על מאהבת המחליטה להתחלות בכדי לעורר את רחמי בעלה הבוגד.
שחם פותח בספרו מגירות נסתרות, בהן הוטמנו סודות חייו והוריו. ורדה שטיינמן האם, עמדה ברקע אב דומיננטי, הסופר והעורך אליעזר שטיינמן, שחיי חיים כפולים אותם החביאה ורדה מבניה. נתן ואחיו דוד ( שהיה סופר בעצמו ), גמלו לה באותו משחק מחבואים, כשהסתירו אמיתות מאמם, כמו העובדה שדוד התגרש מאשתו הראשונה שהייתה אהובה על האם, סוד שלא סופר כל עוד ורדה הייתה בחיים. ההסוואה הכפולה של קטעי חיים בין האחים לאמם, הותירה פצע פעור בשחם. כעת בגיל תשעים ואחת, הוא יוצא למסע התחקות מרגש, לעברם המודחק והמושכח של ורדה האם ויחסיה עם בעלה ובניה, סיפור משפחתי מורכב, מרגש וכואב.
היצירה של שחם, מעלה סוגיה מעניינת ונוגעת, האם אמנים קשישים, ממשכים להיות חדשניים, או שיצירתם מונעת מכוחה של אינרציה ומתקבלת בגלל זכויות עבר. לפני זמן מה, הגלריה העירונית שלנו אירחה את תערוכתו האחרונה בחייו של משה קדישמן, אמן הכבשים, שהיה בדעיכתו, ושרבט ציורים, ספק קשקושים ממיטת חוליו, אך הייתה בהם כנות המשקפת מחזור חיים אנושי. אצל שחם העניין אחר, עדיין השפה צלולה, הניתוח והכנות נפלאים. דווקא בשל גילו המאוחר, והעובדה שקרוביו לא בחיים, מתאפשר לו העוז לפתוח את תיבת הפנדורה של חייו. זאת וחוכמת אנשים בשלים. לכן היצירה של שחם מהווה עידוד לאנשים בוגרים באשר הם, ליכולתם להיות נועזים, כנים, יצירתיים ולהאמין בחיוניותם.
