#
לפי השם חשבתי שהוא יהיה ממש מעניין. לאחרונה – מאוחר מדי – הבנתי שסיפור החיים של אמא שלי מכיל בתוכו תעלומות שלא ידעתי, ואין לי כבר שום דרך לדעת אותם. אם היא היתה דמות מספר, יכול להיות שבהיותה על ערש דוי היתה מגלה אותם לילדיה, מה שלא קרה, כמובן. חשבתי שאולי שחם הצליח במקום בו אני נכשלתי, ללמוד את הסיפור האמיתי של אמא שלו.
הספר הזה התחיל נחמד וחשבתי שהוא משלים את "הביתה" של אסף ענברי. הוא כתוב פחות או יותר על אותה תקופה, אבל על עולם התרבות של הישוב הקטן, שהיה ממוקם בתל-אביב. כתבי עת ועיתונים (בערך) ואלה שכתבו אותם באותה תקופה, וזכו לכבוד השמור היום לסלב'ס ומשפיעניות רשת. שחם מפזר בסיפורים הקצרים של זכרונותיו מילדותו, שמות מוכרים לרוב: ביאליק, שלונסקי, אלתרמן וכו'. תל אביב של אותה תקופה היתה קטנטנה, רוב האנשים הכירו זה את זה לפחות מראייה. באופן יחסי נראה שהיו "אנשי רוח" רבים באופן יחסי לאוכלוסייה של היישוב הקטן. אנשי הרוח האלה נחלקו באופן טיפוסי ליהודים לזרמים שונים, שנלחמו זה בזה על הבכורה ועל קהל הקוראים הזערורי. המון להט וששון קרב הם השקיעו במריבות האידיאולוגיות שלהם, על זרמים בספרות, על שפה (עברית כמובן) ועל שלילת גישתו של האחר.
הוריו של שחם הגיעו לארץ נשואים עם ילד קטן ובהריון. אביו היה אליעזר שטיינמן, סופר, מסאי ועורך שבבורותי מעולם לא שמעתי את שמו. הוא כנראה נחשב מאד בתל אביב של אותה תקופה. ספריו ומסותיו פורסמו ב"דבר" וגם יצאו לאור בהוצאה לאור קטנה ואיכותית, ששכנה בחדר אחד בדירת המשפחה, בת שלושת החדרים. כשנפטר נמצאו בעזבונו לא פחות מ 30 ספרים שטרם פורסמו. הוא הגיע מבית עני, הוסמך לרבנות בגיל 16(!) ומאותו רגע התחילה הקריירה שלו כסופר. מסיבה זו (אולי) היה קמצן ממש, איש קשה לחיות איתו, שאשתו היפה והנחמדה, הגיעה (לכאורה) מבית עשיר וכתוצאה (אולי) היתה נדיבה לאנשים ולבעלי חיים. היא פירנסה את המשפחה מעבודתה כגננת, וסבלה בשקט את בעלה הקשה שגם בגד בה וגם פרסם "סיפור" על כך, בו נזף בה שהיא מבקשת את חמלתו על ידי "הִתְחָלוּת".
זה הספר השלישי של הסופר שאני קוראת. הראשון היה "רביעיית רוזנדורף" שאהבתי ועניין אותי. השני היה "פעמון בקיונג'ו" שאם תתלו אותי הפוכה, ותאיימו עלי באלף מיתות איומות – לא אצליח לזכור כלום ממנו ואני מתעצלת לבדוק.
הספר הזה? כאמור התחיל נחמד. זיכרונות קצרים של שחם על ילדותו ועל הוריו. על אביו המרוחק והחמוּר ועל אמו הדאגנית שתפקידו היה לשמור עליה שלא תדאג, כי היא יכולה למות מדאגה. יש בו לא מעט קטעים ששיעממו אותי. אבל הסיפורים המופיעים בספר הזה חושפים קצה של הסיפור הבלתי מוכר על חיי היהודים בעיירות נידחות, בין עוני מנוול לפוגרומים מזדמנים, בין דתיות מוערכת לפגניות עממית (מי שירצה להרחיב יכול להתחיל ב"העבד"...) סיפור אביו של שחם ממחיש את זה. אביו (סבו של שחם) היה רב בעיירה עניה. הוא נפטר בגיל צעיר (25-23, לא ברור) והותיר אלמנה צעירה עם שלושה פעוטים. זו מכרה את הרבנות(?) לרב אלמן עם 6 ילדים. המכירה כללה גם אותה. בני הזוג החדש סיכמו להיפטר מחלק מהילדים: הוא ייפטר משלושה שלו, היא תיפטר מאחד. הגדולה שלה היתה בת, שאפשר להיעזר בה. הקטן תינוק (יונק?) ואביו של שחם בן 5-3, הועבר לבני משפחה שונים ולא פגש מאז באמו או דיבר עליה, כל חייו.
הסיפור הזה, שנכתב אולי במטרה לעשות צדק (שחם כתב לפני כן ספר על אביו) כתוב בעברית מיושנת, למרות ששנת כתיבתו היא 2014. כשקראתי אותו לא הרגשתי אמינות. לא כי הוא נסמך על זיכרון אנושי, שאינו אמין אף פעם, של מי שהיה ילד ונער וכותב על אנשים קרובים אליו. היתה לי הרגשה ששחם "ייפה" את המציאות גם כשהוא כתב בגילוי לב על חולשות של עצמו ושל קרוביו. אני נמנעת בדרך כלל מביוגרפיות ואוטוביוגרפיות והספר הזה רק חיזק לי את הבחירה הזו. בהשוואה לספר "הביתה" של ענברי, שאינו בדיוק ביוגרפי, הספר של שחם פחות חינני, פחות אמין, והרבה פחות מעניין.
וסיפור הכיסוי? האמת היא שהתאכזבתי. זו תעלומה לעניים, תרתי משמע. שחם פותר את הבעיה בגישור בעזרת הדמיון. לסופר זה פיתרון קביל. אותי הוא איכזב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
