יום אחד, כשבן דוד שלי נבר במסמכים היסטוריים בנבכי ארכיון כלשהו, הוא מצא מסמך מצהיב, סרק אותו, העלה לקבוצה המשפחתית המורחבת ויצר פיצוץ-על. המסמך היה תעודת נישואים של סבא שלנו לאישה שאינה סבתא שלנו. והנישואים האלה היו נושא לא ידוע במשפחה עד לפרסום הזה, גם הדודים, כלומר הילדים של סבא וסבתא, לא ידעו על האירוע הזה. או שרובם לפחות לא ידעו. לאחר יום של דיבורים ודיונים וחקירות הובהר שהנישואים האלה - לא היה בהם ממש. אלה היו נישואים פיקטיביים, על נייר, מה שהיתה פרקטיקה די נפוצה וידועה במדינת טרום-ישראל תחת המנדט הבריטי, דרך להביא לארץ עוד נשים יהודיות צעירות שלא היתה להן דרך אחרת לקבל סרטיפקט. הפיתרון הזה לא היה פיתרון אלא רק העלה בעיני תמיהה עוד יותר גדולה - שכן אם אלה נישואים פיקטיבייים, למה להסתיר אותם? ועוד במשפחה שהנרטיב המכונן שלה, סיפור עלייתה של סבתא שלי ארצה מפולין ביום בו פרצה מלחמת העולם השניה, נעשה בסיועם של נישואים פיקטיביים. כך שאם נישואים פיקטביים הם לא סוד במשפחה, אלא להיפך, חלק מהזהות, למה לשמור אותם בסוד?

אז תמהתי על זה הרבה, אבל בסוף הבנתי את העניין והוא נעוץ ביחסי הכוחות של סבא וסבתא שלי. אני מדמה לעצמי איך הוא שומע אותה מספרת על עלייתה ארצה, חושב לרגע אם להגיד "גם אני עשיתי דבר כזה", ואז מחליט לוותר, להשאיר את הזרקור עליה, ולא חלילה לרמוז שהסיפור שלה אינו ייחודי וחד פעמי. הוא מחייך לעצמו בשלווה ואז חוזר אל החדר, לכתיבה שלו.

סודות. זו מהות הספר הזה. סודות של משפחה, כאלה שמסתירים זה מזה. לא מגלים ולא מדברים. סודות ושקרים.
אבל לפני שאני אתחיל לספר על הספר עצמו, רק כי לקחתי אותו מספריית הרחוב בגלל השם המסקרן שלו, חובה להזהיר כאן: אין כאן כיסוי, ואין סיפור כיסוי, ובטח לא סיפור כיסוי כפול. אל תצפו למשהו כמו "הכלה המתחזה" כי לא תמצאו כאן. אולי היה עדיף לקרוא לספר כמו השם שניתן לו באנגלית - רק "אמא". זה היה הרבה יותר פשוט.

נתן שחם, יליד 1925 סופר ישראלי מצליח ופורה, ניגש בשלהי העשור התשיעי לחייו לכתוב ספר שהוא "יד זיכרון" לאימו, שבדרך הטבע מתה זה משכבר. וכשהוא קצת חופר בתיעודים ובסיפורים המשפחתיים הוא מגלה ששום דבר ממה שהיא סיפרה לא היה נכון. היא סיפרה, או נתנה להם להאמין, שבאה ממשפחה עשירה מאוד, שהיא בת לגבירים, ושבביתה היו כל כך הרבה משרתים עד שהיתה משרתת נפרדת שכל תםקידה היה גיהוץ צווארוני התחרה של הבגדים של נשות הבית. ובכן, לא היה ולא נברא, ושחם מגלה לתדהמתו שאימו היתה הבת הבכורה במשפחה מרודה, שאימה מתה בזמן הלידה של אחותה הצעירה, ושהיא היתה צריכה מגיל צעיר לטפל בבית, במשפחה, בתינוקת, ועוד ללכת להיות משרתת בבתי גבירים על מנת להביא כמה פרוטות לילדים האחרים הרעבים ללחם. כמו כם הוא מגלה עוד סיפורים מנערותה ומבגרותה של האם, ששברה לבבות, נסעה לעיר הגדולה על מנת להיות לזמרת אופרה, ולסוף נישאה לסופר עברי בשם אליעזר שטיינמן, עלתה איתו לארץ, גידלה את שני ילדיו שגדלו גם הם להיות סופרים, ועבדה לפרנסת המשפחה כגננת. עד כאן הסיפור.

זה לא סיפור עלילתי, אלא חלק מסוגה שנקראת "ממואר" ועיקרה העלאת זכרונות אקלקטית של המחבר, שלא בהכרחח על פי סדר כרונולוגי אלא יותר סביב תמה כזו או אחרת. כדרכם של אנשים חיים המדברים על המתים, ובוודאי כדרכם של ילדים המדברים על הוריהם, הסיפור נסוב הרבה יותר על הילד המספר מאשר על ההורה המסופר. והילד המספר, כבר לא ילד בכלל, אבל חש נבגד בשל העלמת האמת ממנו, מספר כבדרך אגב על מקומה הנעדר של האמת בחיי משפחת שטיינמן/שחם: האב, הסופר המפורסם, בגד באשתו עם אישה אחרת, או שמא כמה נשים אחרות. הילדים התקבלו ללימודים בגימנסיה אך איש לא סיפר להם שזו נדבה בשל היותם בני סופר ולא בזכות עצמם. אף הם, גם כילדים וגם בהמשך החיים כבוגרים, לוקחים על עצמם לגונן על הוריהם מאימת החיים ולכן לא מספרים ומסתירים ממנה הרבה מחייהם. בין אם אלה דברים קטנים - נתן לא אוהב לאכול חמיצה, ובכל זאת אוכל את החמיצה שאימו מכינה לו, ועד דברים גדולים - הוא לוחם בפלמ"ח ולאחר מכן במלחמת השחרור ומסתיר מאימו את הסכנות הכרוכות בשירותו. הגדיל לעשות אחיו דוד שהסתיר מאימו את גירושיו, את נישואיו השניים, ואת שני הנכדים שנולדו לה מנישואים אלה. הכל כדי לא לצער אותה. או שמא כדי לא לעמוד בפני אמיתות קשות?

התקופה - ימי המנדט הבריטי והקמת המדינה - היא תקופה שאני קוראת עליה המון ספרות היסטורית ופוליטית בשנה האחרונה. הספר הזה הוא אישי, ועדיין "האישי הוא הפוליטי", ואין דרך להתחמק מהדברים הלאומיים הגדולים שקורים מסביב לבית הקטן ברחוב נטר ואז ברחוב שפינוזה. נתן שחם סיפר לעצמו סיפור על אישה חולמנית, בת תפנוקים אומנותית ועדינה, כשבפועל לא היה דבר רחוק מהאמת, הוא גדל עם אימא שהיתה מעשית, חזקה, ונחושה, עבדה בבית ומחוצה לו וניווטה ביד רמה משפחה בתקופה סוערת.

נתן שחם נפטר בשנת 2018 והוא בן 93 שנים. דור מקימי המדינה בפועל - הוא בין הלוחמים שתלו את "דגל הדיו" המפורסם באילת במהלך מלחמת השחרור. דור הולך ונעלם, דור של ספרא וסייפא. נראה לי שזה הספר האחרון שכתב. הוא כתוב בלשון גבוהה, לא שגורה בימינו, חגיגית. ממרום שנותיו הוא נכנס חזרה לחווית הילד הקטן בתל אביב הקטנה, ומביא גם מסיפורי ביאליק ושלונסקי ושאר אישים שסבבו את החוג הספרותי של אביו המפורסם. הספר הפיזי אינו נוח. הוא לא ארוך במיוחד - כמאתיים עמודים בפרקים קצרים, אבל משום מה מודפס על נייר עבה מאוד מה שמקשה גם על הפתיחה והקריאה. חוץ מהפרט הטכני הזה אני נהניתי לקרוא והצטערתי שלא יכולתי לפגוש את ורדה שטיינמן בעודה חיה, כי נראה שהיתה אישה מרשימה ביותר.

#
לפי השם חשבתי שהוא יהיה ממש מעניין. לאחרונה – מאוחר מדי – הבנתי שסיפור החיים של אמא שלי מכיל בתוכו תעלומות שלא ידעתי, ואין לי כבר שום דרך לדעת אותם. אם היא היתה דמות מספר, יכול להיות שבהיותה על ערש דוי היתה מגלה אותם לילדיה, מה שלא קרה, כמובן. חשבתי שאולי שחם הצליח במקום בו אני נכשלתי, ללמוד את הסיפור האמיתי של אמא שלו.

הספר הזה התחיל נחמד וחשבתי שהוא משלים את "הביתה" של אסף ענברי. הוא כתוב פחות או יותר על אותה תקופה, אבל על עולם התרבות של הישוב הקטן, שהיה ממוקם בתל-אביב. כתבי עת ועיתונים (בערך) ואלה שכתבו אותם באותה תקופה, וזכו לכבוד השמור היום לסלב'ס ומשפיעניות רשת. שחם מפזר בסיפורים הקצרים של זכרונותיו מילדותו, שמות מוכרים לרוב: ביאליק, שלונסקי, אלתרמן וכו'. תל אביב של אותה תקופה היתה קטנטנה, רוב האנשים הכירו זה את זה לפחות מראייה. באופן יחסי נראה שהיו "אנשי רוח" רבים באופן יחסי לאוכלוסייה של היישוב הקטן. אנשי הרוח האלה נחלקו באופן טיפוסי ליהודים לזרמים שונים, שנלחמו זה בזה על הבכורה ועל קהל הקוראים הזערורי. המון להט וששון קרב הם השקיעו במריבות האידיאולוגיות שלהם, על זרמים בספרות, על שפה (עברית כמובן) ועל שלילת גישתו של האחר.

הוריו של שחם הגיעו לארץ נשואים עם ילד קטן ובהריון. אביו היה אליעזר שטיינמן, סופר, מסאי ועורך שבבורותי מעולם לא שמעתי את שמו. הוא כנראה נחשב מאד בתל אביב של אותה תקופה. ספריו ומסותיו פורסמו ב"דבר" וגם יצאו לאור בהוצאה לאור קטנה ואיכותית, ששכנה בחדר אחד בדירת המשפחה, בת שלושת החדרים. כשנפטר נמצאו בעזבונו לא פחות מ 30 ספרים שטרם פורסמו. הוא הגיע מבית עני, הוסמך לרבנות בגיל 16(!) ומאותו רגע התחילה הקריירה שלו כסופר. מסיבה זו (אולי) היה קמצן ממש, איש קשה לחיות איתו, שאשתו היפה והנחמדה, הגיעה (לכאורה) מבית עשיר וכתוצאה (אולי) היתה נדיבה לאנשים ולבעלי חיים. היא פירנסה את המשפחה מעבודתה כגננת, וסבלה בשקט את בעלה הקשה שגם בגד בה וגם פרסם "סיפור" על כך, בו נזף בה שהיא מבקשת את חמלתו על ידי "הִתְחָלוּת".

זה הספר השלישי של הסופר שאני קוראת. הראשון היה "רביעיית רוזנדורף" שאהבתי ועניין אותי. השני היה "פעמון בקיונג'ו" שאם תתלו אותי הפוכה, ותאיימו עלי באלף מיתות איומות – לא אצליח לזכור כלום ממנו ואני מתעצלת לבדוק.

הספר הזה? כאמור התחיל נחמד. זיכרונות קצרים של שחם על ילדותו ועל הוריו. על אביו המרוחק והחמוּר ועל אמו הדאגנית שתפקידו היה לשמור עליה שלא תדאג, כי היא יכולה למות מדאגה. יש בו לא מעט קטעים ששיעממו אותי. אבל הסיפורים המופיעים בספר הזה חושפים קצה של הסיפור הבלתי מוכר על חיי היהודים בעיירות נידחות, בין עוני מנוול לפוגרומים מזדמנים, בין דתיות מוערכת לפגניות עממית (מי שירצה להרחיב יכול להתחיל ב"העבד"...) סיפור אביו של שחם ממחיש את זה. אביו (סבו של שחם) היה רב בעיירה עניה. הוא נפטר בגיל צעיר (25-23, לא ברור) והותיר אלמנה צעירה עם שלושה פעוטים. זו מכרה את הרבנות(?) לרב אלמן עם 6 ילדים. המכירה כללה גם אותה. בני הזוג החדש סיכמו להיפטר מחלק מהילדים: הוא ייפטר משלושה שלו, היא תיפטר מאחד. הגדולה שלה היתה בת, שאפשר להיעזר בה. הקטן תינוק (יונק?) ואביו של שחם בן 5-3, הועבר לבני משפחה שונים ולא פגש מאז באמו או דיבר עליה, כל חייו.

הסיפור הזה, שנכתב אולי במטרה לעשות צדק (שחם כתב לפני כן ספר על אביו) כתוב בעברית מיושנת, למרות ששנת כתיבתו היא 2014. כשקראתי אותו לא הרגשתי אמינות. לא כי הוא נסמך על זיכרון אנושי, שאינו אמין אף פעם, של מי שהיה ילד ונער וכותב על אנשים קרובים אליו. היתה לי הרגשה ששחם "ייפה" את המציאות גם כשהוא כתב בגילוי לב על חולשות של עצמו ושל קרוביו. אני נמנעת בדרך כלל מביוגרפיות ואוטוביוגרפיות והספר הזה רק חיזק לי את הבחירה הזו. בהשוואה לספר "הביתה" של ענברי, שאינו בדיוק ביוגרפי, הספר של שחם פחות חינני, פחות אמין, והרבה פחות מעניין.

וסיפור הכיסוי? האמת היא שהתאכזבתי. זו תעלומה לעניים, תרתי משמע. שחם פותר את הבעיה בגישור בעזרת הדמיון. לסופר זה פיתרון קביל. אותי הוא איכזב.

החיים כזיכרון מתעתע

תמונה אחת דהויה בשחור לבן, שהביא אבי מסבתי לאחר שישב עליה שבעה, עוררה בי פליאה, לא רק מעצם העובדה שהייתה לא מוכרת, אלא בגלל שהייתה גזורה בגסות, בקווי מתאר של אישה חסרה.

אבי חבש קופלאק, התהדר במדי נוטר המשטרה הבריטית והושיט את ידו, לנגזרת האישה החסרה, בכדי לחבקה. הוא הביט למצלמה במבט מצועף, ונראה כמי שהיה מאוהב. מי הייתה האישה שסבתי ניסתה להעלים את עקבותיה ומדוע ? אך לילד בן העשר ששאל, אף אחד לא טרח להשיב.

מידי פעם חזרתי לתמונה הגזורה ושאלתי. בסוף אחותי הגדולה לחשה, לאבי הייתה אישה ראשונה, ממנה הוא נפרד. היא לא ידעה את נסיבות האירוע, ומה קרה לאותה אישה. פעם שמעתי שהיא חייה בקיבוץ בעמק, נשואה לאחר. לעתים דמיינתי שאני חוקר את פרשת האישה החסרה שהייתה כצללית לעברו של אבי, חושף את סיפורה המושכח, ובכך גם את סיפורו של אבי, ומשיב את דמותה החסרה לתמונה.

נתן שחם, שואל את עצמו, בגיל תשעים ואחת שאלה דומה שחברה לשאלת חיי, (שאלת האב שלי, הופכת אצל שחם לשאלת האם שלו ). מהו הזיכרון שיש לו מאימו ? מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו ? האם העבר שלנו יכול להשתנות, בעקובת גילוי האמת על הורינו ? שאלות מעוררות מחשבה למשמעות שיש לזיכרון שלנו מהורינו עלינו.

נתן שחם מביט גם הוא לתמונות ישנות, מנסה דרכן לפענח את סיפור אימו, רוזה שהפכה לורדה. באחת התמונות, צילום של נתן ואחיו הילדים, את דמותה שלה גזרה האם, לימים טענה שעשתה זאת משום שזאת לא היא. שחם מנסה לתת פירוש למעשה, שהוא אחת מהחידות המופיעות בספרו.

תמונות הזיכרון והניסיון של שחם להבין מהן את האמת, הוא היסוד ממנו בנוי הספר. הראשונה, היא תמונת המאבק לשליטת ורדה האם על ידו של שחם הפעוט שביקש עצמאות מאימו המוליכה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב של שנות השלושים. יד לאימא, היא תמונת זיכרון מרגשת של אדם מבוגר לראשית ילדותו.

ורדה האם בודה את חייה, ממציאה אגדה אותה היא מספרת לבניה, בכדי לחסוך מהם מכאוב, על מוצאה מבית עשירים, ממשפחה בעלת טחנת קמח, בה היו משרתים רבים. בהדרגה השתנתה התמונה לאב שהיה למנהל חשבונות. האמת הייתה שורדה באה מבית עני ובכוח רצונה העז היא פילסה את עתידה. היא הייתה אישה יפה, כחולת עיין ובהירת שיער, זמרת בעלת קול רך, שוויתרה על חלומה להיות זמרת אופרה והלכה אחרי שיגענו של בעלה לתרבות העברית, לארץ זרה, לחיי עוני. היא הייתה, מנותקת, תמימה, דאגנית ורגשנית, השלמות המשפחתית הייתה עבורה חזות הכל.

האם בעלה גמל לה על לכתה איתו לארץ זרה ? הוא בגד בה עם הפילגש שלו, אותה ירש מביאליק, ובכך הוא הסב לה צער רב, יש ימים שהיא זעקה, או שכבה במיטתה, התלוננה על כאבי ראש והניחה מטלית קרה על מצחה. בעלה ברשעותו החליט לפרסם בביטאון ספרותי, מערכון מגוחך על מאהבת המחליטה להתחלות בכדי לעורר את רחמי בעלה הבוגד.

שחם פותח בספרו מגירות נסתרות, בהן הוטמנו סודות חייו והוריו. ורדה שטיינמן האם, עמדה ברקע אב דומיננטי, הסופר והעורך אליעזר שטיינמן, שחיי חיים כפולים אותם החביאה ורדה מבניה. נתן ואחיו דוד ( שהיה סופר בעצמו ), גמלו לה באותו משחק מחבואים, כשהסתירו אמיתות מאמם, כמו העובדה שדוד התגרש מאשתו הראשונה שהייתה אהובה על האם, סוד שלא סופר כל עוד ורדה הייתה בחיים. ההסוואה הכפולה של קטעי חיים בין האחים לאמם, הותירה פצע פעור בשחם. כעת בגיל תשעים ואחת, הוא יוצא למסע התחקות מרגש, לעברם המודחק והמושכח של ורדה האם ויחסיה עם בעלה ובניה, סיפור משפחתי מורכב, מרגש וכואב.

היצירה של שחם, מעלה סוגיה מעניינת ונוגעת, האם אמנים קשישים, ממשכים להיות חדשניים, או שיצירתם מונעת מכוחה של אינרציה ומתקבלת בגלל זכויות עבר. לפני זמן מה, הגלריה העירונית שלנו אירחה את תערוכתו האחרונה בחייו של משה קדישמן, אמן הכבשים, שהיה בדעיכתו, ושרבט ציורים, ספק קשקושים ממיטת חוליו, אך הייתה בהם כנות המשקפת מחזור חיים אנושי. אצל שחם העניין אחר, עדיין השפה צלולה, הניתוח והכנות נפלאים. דווקא בשל גילו המאוחר, והעובדה שקרוביו לא בחיים, מתאפשר לו העוז לפתוח את תיבת הפנדורה של חייו. זאת וחוכמת אנשים בשלים. לכן היצירה של שחם מהווה עידוד לאנשים בוגרים באשר הם, ליכולתם להיות נועזים, כנים, יצירתיים ולהאמין בחיוניותם.

המחבר כבן 90 כיום חוזר לתל -אביב של שנות ילדותו במחצית הראשונה של המאה הקודמת. מטרת כתיבת הספר הייתה כלשונו:"להציב יד לאמי",סביב דמותה ופענוחה .
מסיפורים שונים ומגוונים אודות אביו אליעזר שטינמן שהיה יד ימינו של ביאליק,חבר קרוב של שלונסקי,ועורך עיתון ספרותי בשם "כתבים" שלמעשה היו מהות חייו. "כתובים" נוסד ביזמת ח"ן ביאליק ונערך בידי אליעזר שטיינמן; לאחר זמן הצטרף אל מלאכת העריכה אברהם שלונסקי. "כתובים" שימש כבטאונה של אגודת הסופרים העבריים ופרסמו בו מיצירותיהם: אשר ברש, יעקב פיכמן, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי, אסתר ראב, נתן אלתרמן, אברהם חלפי ואחרים.
וכן דמותו של אחיו הגדול דוד שחם הסופר שעיצב את דמותו ואישיותו.

הספר הזה נכתב על אמו של הסופר ורדה לבית בריסמן, ששמה יצא למרחוק כגננת.
המחבר מספר כי החליט לכתוב ספר על אמו משום שקיימת טעות בקרב דור הבנים שסוברים שקוראים בהוריהם כספר פתוח ורק אחרי מות ההורים מתברר להם כמה מעט ידעו על האנשים הקרובים להם ביותר. שחם כותב:"אני חושד בעצמי שבספר הזה ביקשתי לעשות תיקוני עריכה מאוחרים כדי לתרץ את העובדה שכנראה לא הכרתי את האישה שהביאה אותי לעולם ושאהבה אותי גם כאשר לא הייתי ראוי לאהבתה".

לשחם היה מעט מאוד חומר גולמי לכתיבת הספר רק כמה מכתבים וקומץ תמונות,ואלמלא רצונו לכתוב את הספר לא היה מתוודע לפער הדימוי של אמו כאשה רגשנית ורכה
ועל קורותיה וסיפוריה אודות ילדותה ונעוריה ,לבין הדמות האמיתית , שלאחר מותה הסתבר למחבר כי הדמות והסיפורים שנצרבו בזיכרונו אינם תואמים.

הספר כתוב באהבה וברגישות על האם מבלי להיות רגשני מידי ,העלילה סוחפת והספר נקרא במהירות.


אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
יל"ג גורדון,"קוצו של יוד".

בחרתי בזמנו את הספר כי חשבתי שיהיה משהו בלשי או ריגול... ולמרות הכל ההתחחלה מקסימה ומספרת סיפור שדי נהניתי לקרוא, אבל.... לא מותח.

אני לא תמיד מתחברת לסוג של אוטוביוגרפיה, היה נחמד.

הספר כתוב בשפה מעט גבוהה ולדעתי ישנם הרבה צעירים שיהיה להם מעט קשה. הסיפור חמוד.
הסיפור מספר נתן שחם על חיי אמו כפי שהוא ראה אותם. זה נראה שכל חייו הוא ניסה לרצות אותה. אמו היתה גננת בהשכלתה, ואהבה מאוד ילדים וכל מי שעבר בגן שהיתה בו למד להיות "הוא" ולהוציא מתוכו את הטוב.
בבית אמו הייתה אנטי מיקרוביים, אבל תמיד דאגה שיהיה אוכל חם ובכל מיני סיפורים וגם בגלל התקופה הם לא הרגישו שום עוני.

אבין שהיה סופר וכתב בעיתון "כתובים" היה באותה מיליה עם גדולי דורינו כמו ביאליק ושלונסקי.
הספר נכתב בימים אלו כשהסופר נתן שחם כבר מבוגר וגילה דברים על אמו ששנים היא לא סיפרה, כמו משפחתה, ומצבה לפני שעלתה לארץ והכירה את אביו.

המשפחה היא משפחה ידועה בתחום הספרות גם אחיו הוא סופר ידוע.

מצד אחד הסיפור טוב, קופץ לפעמים קדימה ואחורה אבל זאת בשביל לתת לנו איזו שהיא פרספקטיבה. מצד שני קצת זוחל....

יכולתי להניח מהיד, אך הסקרנות לא נתנה אז בשביל זה קיבל 4 כוכבים. אני ממליצה לקרוא מיוחד.

אני אוהב לקרוא ביוגרפיות ופרקי חיים אמיתיים. בספר הנ"ל מספר לנו הסופר נתן שחם (כבר בן יותר מתשעים ועדיין כותב! ) פרטים אישיים לכאורה אודות אימו ורדה שטינמן. אימו של שחם הייתה בעצם הדמות המעשית במשפחת שטיינמן (שם משפחתו המקורי) לעומת אביו איש הרוח שבקושי השתכר לפרנסתו. היא זו שבעצם פירנסה בעיקר את המשפחה ודאגה לה מבחינה חומרית. אך כמובן גם על אביו הסופר אליעזר שטיינמן. ועל ידידותו של אביו עם ביאליק ושלונסקי ואינו נרתע מפרטים אינטימיים ו"רכילותיים" על בגידותיו של אביו באימו. על המאהבת של אביו ש"קיבל אותה בירושה" מביאליק המשורר הלאומי (הוא אינו מזכיר אותה כאן בשמה ולכן חשבתי בתחילה שמדובר באירה יאן הציירת "המפורסמת" כאהובתו של ביאליק... מסתבר שמדובר באהובה אחרת של ביאליק, ששמה חיה פיקהולץ והייתה מורה לאנגלית...)
יש פה אנקדוטות מעניינות מזמן ילדותו של שחם בארץ בזמן המנדט הבריטי. נסיעתו לבד כילד קטן ללא הוריו לקרוביו בכרכור ברכבת מראש העין לחדרה, הדירות השכורות שאותן החליפו הוריו בכל שנה יחסיו עם אימו. סיפורים שסיפרה לו על חיי העושר של משפחתה באוקראינה (שהסתבר לו מאוחר יותר שלא היו אלא אגדות שלא היה להן קשר למציאות)
וגם סיפורים על אחיו דוד שחם ז"ל (שגם הוא היה סופר) ועוד ועוד...
נהניתי לקרוא.

נתן שחם בן 90 ועדיין כותב. כל הכבוד.
לצערי, כאשר אדם קרוב אלינו הולך לעולמו, רק אז אנו מגלים עליו דברים שלא היינו מודעים להם בחייו. נושאים כאלה גורמים לנפש שלי למות.
נתן כתב את סיפורו על אמו ורדה בריסמן גננת במקצועה.
לנתן היה מעט מאוד חומר כתיבה ותמונות על אימו, אך בכל זאת החליט לספר את סיפורה.
אימו היתה אישה בודדה כל חייה. אישה יפה כחולת עיניים ובהירת שיער. היה לה כשרון לשירה, קולה היה רך ונעים בשירתה היתה משרה על הנוכחים שלווה ורוגע.
משפחתה עשירה ואמידה, משרתות לרוב, ובבעלותם טחנת קמח.
אליעזר אביו של נתן היה סופר ויד ימיני של ביאליק. האב היה אדם קשה ואיש רוח אך השתכר מעט לפרנסתו. למעשה רעיתו היתה המפרנסת העיקרית.
לאליעזר היתה פילגש במשך שנים רבות. כמובן שרעיתו לא ידעה על כך דבר, וביום קבורתו נוגע לה.
בספר ישנם חלקים מעניינים איך התנהלה המשפחה עם אב נוקשה, ואם שחוסכת מבניה כאב.
נתן, יישר כח