קראתי את הספר בעקבות פודקאסט ששמעתי על איסלאנד. מאוד הסתקרנתי לקרא סופר שיתאר את ההווי ואת התרבות המקומית. אז בהיבט הזה כן היה מענה למה שחיפשתי, אכן אפשר לחוש את האווירה המקומית, את הנופים ואת אורח החיים של האי המיוחד הזה. יש בספר גם הרבה משפטים יפים, כאלה שגורמים לך לחשוב על מהות החיים. אבל בפן העלילתי היה חסר לי שם עניין, לא הבנתי לאן הוא חותר, עד כדי כך שבאיזשהו שלב השתעממתי וכבר רציתי לסיים אותו.
יש כאן סגנון ייחודי, פיוטי, איטי שהוא מאוד יפה, יחד עם זאת מי שלא מתחבר לסגנון עלול למצוא את עצמו מחוסר עניין ומשועמם.

ספר טוב זורק אותך למציאות אחרת.
ספר מעולה משאיר אותך שם זמן רב אחרי סיום קריאתו.

מי שכבר קרא אי אלו ביקורות שלי, יודע שאני לא נוטה לרשום ולפרט על העלילה של הספר.
אחרוג ממנהגי בביקורת זאת כשירות לקוראים.
אני מעריך לצערי שמעטים האנשים שייגשו לחנות הספרים / לספריה, ייטלו את הספר הזה, שתמונה מקסימה של שני דגים על קרח מתנוססת על הכריכה שלו, יעלעלו בדפיו, יקראו את התקציר בכריכה האחורית ויקחו אותו איתם. מה להם ולאיסלנד הקפואה בתחילת המאה ה 20?

ההפסד יהיה כולו שלהם.

הספר מלווה את קורותיהם של נער וחברו ברד'ור לאורך תקופה קצרה באיסלנד של תחילת המאה ה 20.
שניהם צעירים ועניים, שנולדו למשפחות שהגורל התאכזר אליהם. שניהם שייכים לקבוצה של דייגים שכל פרנסתם בים, ושניהם גילו את עולם הקריאה והתאהבו בו.
הם חוזרים מהכפר הקרוב בו השיגו חומר קריאה שיאיר להם את המציאות הקשה.
רגע לפני שהם יוצאים למסע דיג, ברד'ור חוזר לבקתה ומשנן לעצמו קטע קריאה שאהב מ"גן העדן האבוד".
קטע קריאה שיעזור לו לעבור את המסע בן 10 השעות בים.
הטעות הזאת תעלה לו בחייו.

יותר מכל הספר הזכיר לי את "הקפות ביער" של דלין מתיה, שם שוחזרה פיסת היסטוריה וטבע של נייזנה בדרום אפריקה.

זה מדהים בעיני איך סופר שנולד בעומק המאה ה 20 מצליח לטוות בצורה כל כך אמינה מציאות חיים אחרת, שאי אפשר כמעט לקרוא עליה היום לא כל שכן לדמיין אותה.

אני קורא בספר ושומע את הרוח בים, מרגיש את הקור ונושם את הקושי.
לאט לאט תקופת החיים הזאת חיה בדמיוני.

זהו ספר ראשון בטרילוגיה אבל עומד בפני עצמו.

"הוא שב וקורא את השורות, עוצם את עיניו לרגע קט וליבו הולם. דומה שהמילים מסוגלות עדיין לגעת באנשים, לא ייאמן, ואולי האור בהם לא כבה לגמרי, אולי יש עדיין תקווה למרות הכול".

עטיפת הספר המקסימה כמו מייצגת את שני החברים.

סדרה לספרות יפה - הוצאת מודן.

נחשול החיים הבוהקים מתמוסס אל תוך הוויה נילוזה של נוכחות המוות במלוא כיעורו.
הקדרות שוכנת בתוך ליבותנו במקביל לשיכונם של התום והחיות המתפצחים ומלבים את אש החיים. באבחה אחת מעטפת החיים המפעמת נצבעת צבעי אבלות והחיים משתנים.
מוגש אל שפתיך טעמו של יין חמוץ ומריר שכוסס בתוך בטנך, רוחש שם ולופת את כל איברייך ורגשותיך. גוש דמעות עצום צובר את צורתו וחונק את גרונך.
חייך משתנים ללא הכר. המוות משתלח בך בחוזקה ואותותיו רמים, גם את חלומותיך הוא שואב אל תוכו והצבע השחור ניגר ומטפטף.

החיות והמוות מתמזגים. לפותים זה בזה.מבעבעים זה בתוך זה. עורגים זה לזה כערוג נערה אל אהובה. נוזל החיים הסמיך ונוזל המוות. שניהם חצאו של אותו שלם.
צבעיו של אותו ציור רווי צבעים עליזים, קורנים אך גם השחור, האפור והחום מתכסים בו. מעין שמיכת טלאים משובצת צבעים רבים.

ספר זה בראש ובראשונה עוסק במוות. כיצד שלא תבחנוהו, הוא עוסק במוות. מוות בתנאים מחרידים של קור אימים, קור הפושה בעצמותיך ונוקב בהן עד שהנך שובק חיים באחת. כל המערכות קורסות.
הסיפור מתאר שני נערים צעירים במאה ה-19 היוצאים למסע דייג בכל פרק זמן עם חבריהם למסע. שניהם מחוברים זה לזה בעבותות של חברות אמיצה. אחד הנערים, זה שגורלו נגזר עליו להיות מר יותר מלענה, חובב נלהב של שירה ונוהג לצטט בכל עת ציטוטים מתוך ספרים.
הוא רוכש לו מנהג לקרוא באופן כה מדוקדק, נוקדני, ומשנן את היצירות חזור ונשנה, פעם אחר פעם, עד שהוא זוכר אותן בעל-פה. הוא מאוהב עד כלות נשמתו ביצירות הללו שהוא פוצח בדיאלוג תמידי עם השירה.
דיאלוג, שבאופן אירוני ונושך, יחיש את אחירתו.

הצוות יוצא אל המסע הקשה, שנמשך שעות רבות, אחר דייג מוצלח. הם מבצעים זאת גם בימים של גשם וקור קיצוני. אחד הדברים ששומרים עליהם מפני תלאות הטבע הוא מעיל חם, אותו שוכח הנער בבוקר היציאה, דבר שיעלה לו בחייו.
הדבר אכן קורה והנער נספה. מכאן מתחילה שרשרת התמודדויות עם משמעותו של המוות שמתדפק אצל הנער השני לא בפעם הראשונה. גם בני משפחתו מתו וכעת גם ידיד נפשו היחיד. כיצד ממשיכים מכאן?
הנער, הפורק את תסכולו במחוות נוגעות ללב, מתבשלת בליבו ההחלטה לעזוב. לעזוב ולהשיב לאנשים שהעניקו לחברו את הספר שהיה הגורם לאסון. ומה הלאה? היד עוד נטויה. ניצני הסוף מנבטים בתוכו. מתקתקים את תקתוקם האינסופי- להיקבר בשלג ולשים הכול מאחור. לשים סוף לכול. גם לחיים שמשמעותם עם מותו של האדם האהוב נמוגים.


לצד תיאורי הטבע היפיפיים האופייניים לאיסלנד הקרירה, אנו עדים לנאמנותו של נער לחברו הטוב. לאהבת רעים שאומנם שונה מאהבת גבר לאישה אך הייחודיות שהיא מכילה לא נפגמת, זו ייחודיות מזן אחר. בת בבת, נשאלות שאלות ללא הרף על משמעות החיים ומשמעות המוות וסמיכותם זה לזה בדייקנות כה מצמררת. כיצד הם נחוצים זה לזה על מנת להתקיים.
כיצד ממשיכים כאשר חווית אובדנו של אדם יקר? כאשר הלך לבלי שוב? כאשר שמיכת המוות כיסתה את פניו ולעולם לא ייגלו אליך בשנית אליך? ששיני הזמן יכרסמו בזכרונך ואט אט תדהה ממוחך דמותו הנאווה. אלה החששות הגדולים של בני אדם ששכלו את יקירם
ולכן, המרוץ להנצחתו של היקר יהיה נצחי כמעט כמו המוות אך גוזל כוחות שבעתיים.

כאשר קראתי את הספר, חשתי הזדהות עמוקה עם הגיבור. המוות אינו זר לי. הוא מגיח ונעלם, לסירוגין, בסיטואציות מסוימות. לפני שנה וחצי שכלתי את סבתי.
קרוב משפחה נוסף, שארית בשר יחידה, נפטר לפני שנים אך מותו עוד מצמק את נשמתנו כאשר אנו נזכרים בו באנחה המותירה ריק גדולה לאחריה.
בני משפחתי אף הם נעו בין חיים למוות פעמים רבות וגם אני סכנת מוות ריחפה עלי בילדותי.

החיים והמוות חד הם. קווים מצטלבים של אותה דרך. למרות שמודעתי למוות גדולה, טרם השלמתי עם נוכחתו המעיקה. פיל שאף על פי מימדיו האדירים משתדלים להתעלם מקיומו הכביר, להניס כל מחשבה הצצה אודותיו, לעצום עיניים ולחשוב מחשבות חיוביות.
להרהר על דברים יפים ופורחים ולא על אלה שקמלים ומתפוררים.
גן עדן וגהנום כפופים אלה לאלה. גן עדן זוהי התחושה שהנך חש כאשר אתה מצוי עם אדם אהוב, בעוד גהנום זו האדמה הנשמטת מתחת לרגלייך לאחר לכתו, בדרך לא דרך.
ומעתה חלה בנפשך תמורה, תמורה שתשנה אותך ללא הכר. ישות חדשה תצמח מתוכך, ישות השכול והאובדן.

מה שגרם לי לקרוא את הספר, הוא שעלילתו מתרחשת באיסלנד. ים צפוני, סערות שלג, והרים גבוהים הם בדרך כלל מתכונת מנצחת בשבילי.
יש בספר דברים שאהבתי, במיוחד תיאור מסע הדיג המצמית בים הקרח השוצף והמקפיא. אבל רוב הספר כל כך קודר...קודר מדי. עד כדי דכדוך...
והוא קודר לא בגלל מזג האוויר והאקלים - זה שהם קודרים זה נהדר - אלא בשל המוטיב החוזר על אפסיות האדם ועליבות החיים.
של כולנו.
ועל אחת כמה וכמה של תושבי עיירה נידחת בקצה העולם.
זה בכל אופן הרושם שיצר אצלי הספר הזה.

לפני שבוע סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י. לעבור מדם איטלקי חם, תוסס ובועט לדם איסלנדי קר כקרח של יון קלמן סטפנסון זה כמו לעבור מחום מדברי של 40 מעלות לקור מקפיא של 40- מעלות. לא חושב שזה היה צעד נכון ולא אעשה אותו שוב, סטפנסון שילם אצלי את מחיר המעבר בין קיצוניות לקיצוניות.
אם הייתי קורא אותו אחרי עגנון או אפלפלד לדעתי יש סיכוי שהיה מקבל 5 כוכבים.

המיוחד בסיפור הוא האווירה שסטפנסון יוצר, אווירה של אקלים קר קיצוני, אנשים קשוחים ואורח חיים קשה ואכזרי. לפי הסיפור אפשר לקבוע שהסיפור מתרחש בתחילת המאה העשרים או אולי סוף המאה ה-19. נער צעיר מתלווה לברד'ור במסע לעיירת חוף שם הם יעלו על ספינת דייג לצוד דגי בקלה. הסיפור מסופר בצד שלישי ומתרכז את שעובר על הנער. תאורי הנוף, מזג האוויר והעיירות שהשניים עוברים הם מהנקודות החזקות של הסיפור. שישה גברים יצאו על הסירה לדייג במזג אוויר קשה, רק חמישה חזרו.
לא אספר מי לא חזר, אשאיר לכם לקרוא. שאר הספר מתרכז בהתמודדותה של דמות אחת עם המוות של הדייג שלא חזר.

הספר מביא תאורים קיצוניים של חיים במזג אוויר קר, הוא כתוב היטב, שקול ומדוד בכל מילה וללא עודפים. הכתיבה קרה ומאופקת.
מומלץ לתקופה שיש לכם הרבה סבלנות לקריאה איטית וסובלנית.

ספר יוצא דופן שנכתב בסגנון מיוחד והוא כל כך זר ומוזר שלדעתי הוא עשוי להיות הדבר הנכון עבור קורא המוכן לאתגר את עצמו ביצירה לא פשוטה (והעברית הנהדרת של המתרגמת דנה כספי), רוויה תיאורי נוף איסלנדי קריר, חשיכה תמידית, גשם ושלג, חופים סלעיים, ים סוער שמונע מסירות הדייגים לצאת לים במשך שבועות, סוסים ופיורדים.
חודש מרץ מושלג ונער איסלנדי וחברו היחיד בעולם, בדרכם לעיירה ממנה יוצאות סירות הדייגים. הם נעים בדרך חתחתים, גשרי חבלים, מתבוססים בשלג. יציאת הסירות מתעכבת, הדייגים ממתינים שהסערה תחלוף, מעבירים את הזמן באכילה, בחלומות בהקיץ, בקריאה, במחשבות פילוסופיות על חיים ועל מוות, גם בהכנות מעשיות.
יוצאים לים, אל המים העמוקים, בסירה של שישה חותרים. הנער הסובל ממחלת ים, נזכר באביו שיצא בסירה כזו לפני שנים והים בלע אותו והשאיר ממנו רק זיכרון. הים עמוק, המאמץ כביר, באזור הדייג ההמתנה היא אין סופית והסירה מרגישה כמו ארון מתים. רוח, קור, מאמץ ושירים שמדקלם להם הדייג הוותיק. ואז... סערה. גלים, שלג, שוב קור אימים, מלחמה בטבע ו... (זה לא ספוילר) שישה יצאו לדרך, ורק חמישה חוזרים. הנער מחליט לעזוב, הפעם לבדו, מנסה לפצח לעצמו את שאלת הטעם בחייו, מתקדם במשימה פרטית שקבע לעצמו, מוכה זיכרונות, צער וגעגועים לאביו ולחברו. ספר מהורהר, איטי, יפיפה, מסוגנן, שעצב סקנדינבי אפלולי מרחף בין דפיו.

אהבתי מאד. שוב ושוב, כמו שכתוב בגב הספר, נאבקים תושבי איסלנד, ובמיוחד דייגיה בקור הנורא ובים אימתני, הממיתים אותם בשרירותם, הרוחות החזקות ולפעמים גם ברעב. אמונות שונות המונעות מיורדי הים ללמוד שחיה... קשה לשרוד שם. לא פעם תהיתי מדוע בכלל אנשים בוחרו בחבל ארץ זה? אבל זו כמובן אינה שאלה רלוונטית. אהבתי את את ההומור שצץ מתוך הקושי, אהבתי את העיניים והלב שהתבונן באנשים המחוספסים החיים את חייהם שם, על אהבתם, חמלתם והרעות שצומחת ביניהם. הספר זרק אותי הרחק מהמזרח התיכון וזו כבר סיבה מצויינת לקרא אותו, אבל הספר גם כתוב נפלא שלם ואמין . ממליצה.

הספר הזכיר לי את ספרו של ז'ורז' אמאדו "ים המוות" על הדייגים בבאהיה, ימאנצ'ה הסירונית שלוקחת את הדייגים היפים אליה למצולות הים, ספר קלסי שזיכרונו מלווה אותי בשירים נפלאים.
גם כאן הדייגים שיוצאים בסירת משוטים חשופים לפגעי האקלים, סופות שלג, קור ורטיבות ומשוגותיו של הים.
ההבדל בין הספרים עצום ועיקרו : האקלים החם הטרופי מול הקור האיסלנדי המקפיא שלא נותן מקום אפילו לטעות אחת. וכך ברד'ור הנער משלם על שיכחה של מעיל העור בבית.
שקט מול סערת רגשות, חום מול איפוק. טקסי וודו מול הצטלבות בכל פעולה שהדייג עושה, החל מהנחת אבנים כמשקולת בסירה ועד לפרישת החוטים עם הקרסים לציד הטונה.
הספר מתאר עולם שנכחד. כבר בסיפור נרמז על הספינה הגדולה, המצויידת במערכות מודרניות, שהפכה את איסלנד למעצמת דייג במים עמוקים עד כדי עימות עם בריטניה על הגבולות הימיים ביניהן.
יחודו של הספר הוא הכתיבה שמתארת לפרטים כל דמות ופעולה במין זרקור שמאיר ומתרכז בהתרחשות על הבמה. הקריאה בספר ממגנטת, לאט לאט נשביתי בדמויות שיוצרות מארג חברתי קיומי קשה.
כפר הדייגים נמצא בקצה פיורד במקום נידח, כדי להגיע ל"עיר" הגדולה, יש לחצות שני עמקים ולעבור במשעול הררי צר, ואלו הן עובדות החיים שאין לערער עליהם.
כשמסיימים את הקריאה, אין הרגשת צער או החמצה , אלא שותפות לעולם שבהכרח חייב להסתיים, בדיוק כמו המעבר מתקופת חקלאות אוטרקית למהפכה התעשייתית.
יש אפילו אופטימיות, בזה שהנער שנותר מוצא עבודה בפאב, ו.. קורא.
הספר ראוי לקריאה בשל הכתיבה והאיכויות הספרותיות שבו.
כדאי לפתוח צוהר ולהקדיש זמן לעולם שנכחד.