ניסיתי לקרוא את הספר הזה כבר פעמיים אבל לא צלחתי אותו. בפעם השלישית קרה הקסם, או שמא מדובר בקסם אפל.
הספר הזה הוא הכול מאשר אופטימי. יש בו כמות עצבונות וכעס שיכול להרכיב חיים שלמים אבל הוא התאים בול לתקופה ה אני נמצאת, בה קשר עם אדם שכיבדתי ואהבתי בכל מעודי, הגיע אל קיצו. אדם שבני משפחתי וחבריי חזרו וטענו שאיני צריכה להיות עמו בקשר, אך אני עקשנית שכמותי, סירבתי להכיר במציאות, הייתי בשלי, נלחמתי בשיניים על הקשר, לא ידעתי מתי לוותר, ובסוף האמת טפחה על פניי באופן הכואב ביותר ואין יום שאני לא נושאת את כאב החרטה בליבי.
אך בניגוד לדמויות הספר, אני נלחמת לא להעניק לכאב, לחושך ולעצב לעטוף ולהיכנס אל תוכי, אני נלחמת לא להעניק להן מקום, אני משתדלת לחשוב באופן חיובי למרות שזה לא נראה כך, אני מנסה לראות את האור בקצה המנהרה. אחת הדרכים לטהר את נפשי הכואבת היא להשליך את כל החפצים שנתן לי, שהיו יקרים לי יותר מכול זהב.
אני חזרתי להתנדב, דבר שלא עשיתי מעל שנה, אני לומדת, יוצאת, מנסה לשוב למסלול חיים כמה שיותר רגיל ולא לוותר לעצמי, על אף כל מה שקרה. אני מנסה לחשוב כאילו מעולם לא הכרנו, כאילו לא היה חלק משמעותי בחיי.
לצערי, הדמויות בספר לא השכילו לעשות זאת. הם לא חתמו את עברן והמשיכו הלאה, כאשר הכאב והתקווה הדוקות זו בזו, והתוצאה היא לפניכם: ספר קשה, קולח אך מהפך קרביים, מדכא ועצוב. אולי אמילי ברונטה לא עשתה זאת כי היא רצתה לעורר את קוראיה אבל היה צריך למתן את היצירה ולהפוך אותה למציאותית יותר וכך תדבר אל לב הקוראים. ניכר שלדמויות נוח להיות שקועות בעצבונותיהן, לעיתים, עד כדי בחילה.
למזלי, העולם המציאותי איננו העולם שבספר. העולם שבספר קודר מדי, אכזרי מדי, לא ריאלסטי בעליל. דברים כאלה מתרחשים מדי יום ביומו, זה נכון, אבל יש בעולם הזה גם הרבה טוב לצד הרע, וכאשר אתה מאבד אדם אחד, והתבדית, אתה פוגש ברגע אחד אדם אחר ואתה מבין שהוא-הוא האדם שמגיעים לו רחשי התודה, ההוקרה והחיבה האמיתיים. בספר, לא ממש היו נקודות אור וגם אם כן, הן היו מעטות ולא משכנעות בעליל.
גם הדמויות כאן, בספר זה, אף על פי שהן ממשיכות בחייהן למראית עין, מתחת לפני השטח הן דאובות, מדממות, הן חסרות מנוחה, אפילו הרוחות שלהן רודפות ולא מוצאות שלווה מיוחלת.
הספר הזה כתוב בטעם מר ורע, לא כי הוא גרוע, כתיבתו יפה, קולחת, פיוטית, אך הפיוט הוא מתעתע מכיוון שהוא למעשה בועט, אגרסיבי, אלים מילולית ופיזית, היו רגעים בודדים של הנאה ושל חוכמה, של פנינים מעטות ומחכימות, אך הוא גם מחזק את דעתי דווקא בחוסר הראליסטיות שלו, כאילו נכתב בידי אדם קודח מחום או בעיצומו של התקף טירוף, שהחיים אינם כאלה. שאחרי הנפילה, ישנה תקווה לנסיקה, שלאחר התבוססות ברפש ובחושך, יש תקווה לקצה קצהו של אור וגם אם כרגע יש שנאה, יש תקווה שהיא תהפוך לאהבה והספר הזה הוא שיעור לאן רגשות שליליים יכולים להוביל את האדם, יכולים להשפיע לא רק עליו אלא על דורותיו הבאים. אין שום אהבה בספר הזה, האהבה כאן היא אשליה, מה שיש כאן זה כאב , נקמה ועצב. כאב גדול אשר מתחיל בהיתקליף וקתרין וממשיך בבאים אחריהם. אמילי ברונטה מאוד שונה מאחותה שרלוט ברונטה שהשכילה לכתוב על אהבה וכאב אבל גם על אופטימיות. כאן יש רק חושך וחנק, אבק ועמימות שמחזקים בך את התחושה לאחוז בחיים ולסחוט מהם את המיטב, על אף הקושי ועל כן, הספר מקבל ממני שלושה כוכבים למרות הכול, מכיוון שהוא מכניס אותך לפורפורציות דווקא על ידי חוסר האופטימיות שלו. והסוף? למרות הסוף האופטימי, הוא היה מבחינתי סוף מלאכותי. בוודאי אם משווים לג'יין אייר של האחות ברונטה השנייה, כאילו אמילי ברונטה נזכרה ברגע האחרון, לאחר שהשליכה אל תוך הדפים את דבריה, שהיא חיה במאה ה-19 וסוף טוב מקובל יותר ועל כן שירבטה במהירות סוף מעט "שמח" יותר.
