ביקורת ספרותית על דוקטור בואי אצלי מאת מירה מגן
ספר טוב

---

מירה מגן מביאה לנו את סיפורה של גליה, רופאה בבית חולים, שמתמחה בסרטן הדם. רווקה לא צעירה, ששתי אחיותיה היפות כבר אימהות להרבה ילדים, והן מסתכסכות. גליה נשארת זו שאפורה לגשר ולהבריא את המשפחה. במקביל היא נעה בין החולים שפוקדים את המחלקה, מהם כאלה שהיא נקשרת אליהם באופן אישי, מעבר לקשר המקצועי הרגיל הנדרש, אבל כולנו בני אדם, נכון? ויש לנו גם חולשות.
במקביל היא מתאהבת ברופא מהמחלקה, שבדיוק התאלמן, ועל רקע הקשיים של אחיותיה הנשואות, לא ברור לה אם היא רוצה להתחייב לקשר הזה.
גליה מגיעה ממשפחה דתית, וזה נוכח מאוד בסיפור, מהשביס והפאה, ועד לשאלות: הוא משלנו? ובכל זאת נראה שגליה לא ממש מחויבת לקוד ההתנהגות הדתי.
בגב הספר כתוב שהעלילה מתקדמת דרך הטיפול בנער שהתאשפז, ואביו שמלווה אותו, אבל אני הרגשתי שכל קווי העלילה נעים במקביל, ואהבתי את הקצב הרגוע, יחסית, של התקדמות הסיפור, קצת כמו האופי של גליה. שקול, מסודר, ועם זאת מחליק בפינות על חולשות אנושיות.
בספר הזה, הכתיבה טובה אפילו יותר מהעלילה, לטעמי, בכל אופן. השפה היפה שלא גולשת למליציות יתר, ועם זאת, לא יורדת לשפה מדוברת ומצליחה לתאר סיטואציות רגשיות מורכבות, שבתה אותי.
העלילה, נגעה בי במקומות מאוד אישיים, כי גם אני אחת מתוך דבוקה של אחיות, כי אבא שלי חלה במיילומה ואז בלוקמיה ועברנו ביחד איתו את מסע החתחתים להשתלת מח עצם מתורם, ובאשפוז הארוך במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם.
בשורה תחתונה - כתיבה משובחת, דמויות אנושיות, רוצו לקרוא, אבל בנחת.

» ביקורות נוספות של תמר-מילים
» ביקורות נוספות על דוקטור בואי אצלי