אישה צעירה שוכבת בבית חולים ניו יורקי, ולצד מיטתה, יושבת אמה. לכאורה מראה טריוויאלי. אבל לא במקרה הזה. האישה, לוסי שמה, אושפזה לניתוח הסרת תוספתן, אלא שהניתוח הסתבך, והאשפוז התארך למשך תשעה שבועות. בעלה של לוסי שנשאר בביתם לטפל בשתי בנותיהן הקטנות, מזעיק את אמה של לוסי שתבוא לשהות לצד מיטתה.
האם תשב לצד מיטתה במשך חמישה ימים, ובמילים מדודות וכתיבה חסכנית ומצומצמת מתגלה לקורא סיפורה הלא שגרתי של לוסי בארטון.

שנים ארוכות לוסי לא היתה בקשר עם משפחתה. ברגע שיכלה לקחה את רגליה ועזבה את העיירה הנידחת במדינת אילינוי שם נולדה וגדלה. השאירה את הוריה ואחיה היחיד מאחור בבית מוכה העוני, בית בו הלכה לישון לא פעם כשהיא רעבה, והשתקעה בניו יורק, שם הפכה לסופרת. הגשימה את חלומה, שהחל לנבוט אי שם בילדותה, והבסיס להצלחה שלה קרה בזכות רדיאטור. כשהיתה מסיימת את יום לימודיה לא מיהרה לחזור הביתה, שם לא היה אמצעי חימום, ובחרה להישאר בין כותלי בית הספר, נצמדת לרדיאטור, מחממת עצמותיה בחורף הקשוח, בחסות אב הבית בעל הלב הרחמן שהעלים עין ואיפשר לה את זה. ושם, כשהחום החל מפשיר אותה, נפתח לה גם משהו בראש, והיא גילתה שבתנאים מסוימים היא מסוגלת, ויכולה. חברים לא היו לה ולאחיה, ומה שנשאר זה הספרים, אלו תמיד היו חברים נאמנים.

העוני בו גדלה לוסי הביא איתו גם דלות בתחומים נוספים. כשהכירה לוסי את בעלה, נדהם זה מחוסר הידע שלה בתרבות פופולארית. בתחום המוזיקה נגיד, ובכלל בכל תחום. ולוסי מצידה - שהלכה פעם עם אביה ליריד וכשזה קנה לה תפוח מסוכר, לא ידעה את נפשה מגודל המעמד וההתרגשות. לגביה זה היה "מאורע". ואז כשבעלה לקח אותה למשחק של הינקיז, ובהפסקה קנו נקניקיות ובירה להם ולבנות, היא לא הבינה איך הוא מוציא כל כך הרבה כסף -במונחים שלה - בכזו קלות. הפערים האלו היו כמו חורים בקיר שנזקקו למילוי תמידי.

האם והבת שלא התראו במשך כל כך הרבה שנים, מחליפות ביניהן מילים מועטות. פה משפט, שם עוד חצי משפט. אין ביניהן שיחה רציפה, אבל הסופרת נותנת לקורא להבין שיש הרבה יותר ממה שנאמר. יש שם סיפור שלא מסופר התלוי כמו שק גדול באמצע החדר שאיש לא פותח אותו. הקורא מבין שקרו דברים בעבר, אך הן לא באות בחשבון זו עם זו. הדבר העוצמתי ביניהן, ויותר מכל דבר אחר זו השתיקה.

ולמרות כל אלו, לוסי גדלה להיות אישה מלאה בחמלה ורגישה. אולי דווקא בגלל שאותה לא ראו אף פעם, היא תמיד מצליחה לראות ולמצוא את הטוב בכל אדם. מתוך האין בו גדלה, היא תמיד מצליחה לגלות את היש.

אין בספר הזה הרבה. הסופרת נמנעת כמעט לגמרי מכל מה שמשמש כתיאורי רקע. יש, בכמות מצומצמת. והוא נטול עלילה, כשהפוקוס הוא בעיקר על שתי הדמויות, ויש משהו מאוד דל בספר, ולא דל במובן של רע, אלא יותר של מעט, של רזון. והמדהים בספר הזה הוא שמצד אחד אין בו הרבה, אבל המעט שיש לופת את הקורא, וגם כמה ימים אחרי קריאתו אני עדיין מתפעלת איך בספר שכתוב בו כל כך מעט, עשה והשאיר בי כל כך הרבה.

וזה בדיוק מה שהופך אותו לספר מצוין.

ספר נפלא. הגיבורה, לוסי, מספרת את סיפור חייה בראייה לאחור. נקודת הזמן העיקרית בה מתרחש הסיפור ואליה חוזרת המספרת היא תקופה בת כמה חודשים בהם הייתה מאושפזת בבית חולים ובתוך אותה תקופה היא מתייחסת בעיקר ל5 ימים בהם אמה ישבה לצד מיטתה, אחרי הרבה שנים שכמעט לא היו בקשר. מתוך המפגש המחודש יוצאת הגיבורה ומתארת סצנות בילדותה, בגרותה, חיי הנישואין שלה לאחר שעזבה את בית ההורים, ההורות שלה, השאיפות הספרותיות שלה ועוד. האירועים עצמם אינם דרמטיים מאוד, וגם אלה שכן מתוארים בעדינות וברגישות. כל הספר מתואר מפיה של גיבורה יוצאת דופן, גם בסיפור חייה אבל בעיקר בחמלה שיש בה לכל ובאהבת החיים. ספר מקסים, שובה לב. סיימתי אותו מהר לא רק כי הוא קצר, אלא גם כי רציתי להמשיך לקרוא, לשמוע עוד את לוסי מספרת על חייה. כשאנשים מעניינים ושנונים מספרים סיפור, גם דברים בנאליים הופכים מיוחדים. הספר הזה הוא דוגמה טובה לכך.

כמסתכלת מהצד רוב הזמן כאן באתר, אני שמה לב כמה דירוגים יש לביקורות שונות על ספרים, ואני קודם כל חושבת שיש כאן בהחלט קהל קשוח, אבל גם שזה פשוט בגלל שצריך ספר שממש ידע לתפוס כדי להצליח לכתוב עליו בצורה הקדחתנית הזאת, שנדרשת אולי כדי להסביר דברים היטב, להעמיד אותם על דיוקם. חד וחלק לומר: זה ספר טוב.
ואני לא אומרת את זה על הרבה ספרים. יש אצלי הרבה שהם "לא רעים" או "טובים לסוגם", אבל יש גם אחרים, מרוממי רוח ממש, וזה כבר באמת לא כל ספר, בכלל לא.
זה ספר כזה.
לכאורה סיפור פשוט שמישהי מספרת, מישהי מסתכלת אחורה על העבר שלה ומשתפת מה קרה בפרק זמן מסויים בחייה, כשלתוכו נטווים אירועים נוספים מהעבר וגם מהעתיד שיבוא אחרי תום אותו פרק זמן ספציפי, והכל מתוך ניסיון ליצור איזה נרטיב, או ללכוד איזו הבנה, או להשלים מחשבה אחת ברורה על החיים שלה, שהיו לה כילדה ומה התפתח מהם לאורך השנים. זו מחשבה על משפחה, על המקום של משפחה בחיים, ובעיקר של הורים, של אם ושל אב אבל גם של בנות (ובנים, אם כי לגיבורה אין בנים).
אז לכאורה עוד סיפור של מישהי שיצאה מהכלום של הכלום באזור נידח של מדינה בינונית בארצות הברית ישר אל מה שבארצות הברית נחשב המרכז של המרכז - ניו יורק, ומצליחה לחיות שם ואפילו לשגשג באופן יחסי לכלום שהיא באה ממנו, היא הצליחה להקים משפחה וגם קריירה, וגם אם לא התרוממה אל פסגות של עושר, עדיין היה לה רב, די והותר כדי להרגיש במסלול שונה לגמרי מזה של משפחתה.
אבל הדין וחשבון שנעשה תוך כדי גלגול האירועים סביב אותו אירוע של אשפוז, הראייה האנושית האמפתית והחומלת שהיא מביטה איתם אחורה אל חייה כילדה, אל הטוב ואל הרע שהיה שם, עשוי מילים שהן כמיהה גדולה אל איזה חיק חמים ומחבק של ילדות, אל אמא ואל אבא שישנם אבל אינם מאפשרים תיקון של השברים שהם נטעו בה, כל זה מצטרף לכדי רגע נדיר של קתרזיס.
לוסי בארטון מספרת את הסיפור שלה, וזה סיפור עשוי היטב, וכתוב היטב, ומכמיר את הלב ממש.
"אחר כך אמא שלי ואני דיברנו על האחיות בבית החולים. אמא שלי הדביקה להן מיד שמות. "קוקי" לרזונת שהיה בה משהו נוקשה, "שן-חולה" למבוגרת העגמומית, "ילדה רצינית" להודית ששתינו חיבבנו.
אבל הייתי עייפה, ולכן אמא שלי התחילה לספר לי סופורים על אנשים שהכירה שנים לפני כן. היא דיברה בסגנון שלא זכרתי, כאילו לחץ של רגש ושל מילים ושל רשמים דחוס בתוכה כבר שנים, וקולה היה בוטח ומתנשם. מדי פעם התנמנמתי, וכשהתעוררתי ביקשתי שתמשיך לדבר. אבל היא אמרה, "ביזלדי, את צריכה לנוח."
"אני נחה! בבקשה, אמא. תספרי לי משהו, לא חשוב מה. תספרי לי על קתי נייטלי. תמיד אהבתי את השם שלה."
"אה, כן. קתי נייסלי. חבל עליה, הסיפור שלה נגמר רע." (עמודים 11-12)

לפעמים אני אוהבת לדמיין שדמויות מספרים שונים היו נפגשות זו עם זו. נניח איילין מ"עין החתול" של מרגרט אטווד הייתה פוגשת את רוז מ"מי את חושבת שאת" של אליס מונרו. נראה לי שהן היו מוצאות בקלות נושאים לדבר עליהם. או נניח שהבלש קורט וולנדר של הנינג מנקל היה משתף פעולה עם הבלש הארי בוש של קונלי בחקירת רצח שמתפרסת על פני שתי יבשות.
אליזבת סטראוט היא מסוג הסופרים שכנראה מתקשים להיפרד מהדמויות הבדיוניות שיצרו אחרי ספר אחד. לכן הדמויות בספר אחד מבקרות גם בספרים האחרים שלה ומתערבבות עם דמויות חדשות. זה מה שקורה בסדרת הספרים שסטראוט כתבה על לוסי בארטון. כן, הספר "שמי לוסי בארטון" הוא ספר ראשון בסדרה של ארבעה ספרים שמוקדשים ללוסי בארטון. מחיפוש באתר סימניה ואתר עברית נראה שזה הספר היחיד בסדרה שתורגם לעברית. אני קראתי עוד שני ספרים בסדרה: הספר Oh William! והספר Lucy by the Sea .
"שמי לוסי בארטון" מתרחש בשנות השמונים כשלוסי הסופרת נשואה לבעלה הראשון וילאם ויש להם שתי בנות צעירות. היא מאושפזת בבית חולים לתקופה ממושכת כתוצאה מזיהום שלקתה בו אחרי ניתוח אפנדיציט. מאז נישואיה, אין קשר בינה לבין הוריה שלא באו לחתונתה ולא פגשו מעולם את נכדותיהן – הבנות של לוסי ווילאם. הנתק בין לוסי להוריה הוא ביוזמתם של ההורים שסירבו במשך השנים לניסיונות שלה ליצור איתם קשר. אך כשלוסי חלתה, בעלה התקשר להוריה, ואחרי שהבטיח לשלם את הוצאות הדרך , אימה של לוסי באה לבית החולים ובילתה חמישה ימים לצד ביתה. בספר Oh William! ,שמתרחש ב 2019, לוסי שהתאלמנה מבעלה השני, נוסעת עם וילאם למדינת מיין בעקבות סוד משפחתי שוילאם גילה אחרי בדיקת DNA. הספר Lucy by the Sea מתרחש ב 2020 בתקופת הקורונה כשלוסי ווילאם מחליטים להתבודד במיין בזמן המגפה. הם פוגשים שם דמויות מספרים אחרים של סטראוט – בין השאר, את בוב ברג'ס מהספר "האחים ברג'ס" . לוסי מתיידדת גם עם עובדת בבית אבות בו נמצאת אוליב קיטרידג' מהספר " אוליב קיטרידג' " ושומעת ממנה איך אוליב מתמודדת עם מגפת הקורונה.
סטראוט נוטה להסתכל על הדמויות שלה, אפילו אלה שהיו מעורבות במעשים קשים מאוד, בעיין רחומה. בנוסף לכך, היא מרבה להתמקד באפיזודות קטנות מהחיים, כשהדרמה הגדולה (ויש בספרים שלה דרמה וטרגדיה) נשארת כל הזמן מתחת לפני השטח. בכל אחד מהספרים בסדרה על לוסי, המספרת מדלגת בין עבר להווה. לכן, בכל ספר הקורא מגלה עוד פרטים על הילדות הטראומטית של לוסי ועל חיי הנישואין שלה ושל וילאם. זו אחת הסיבות שכדאי לקרוא את כל הסידרה ולא להסתפק רק בספר "שמי לוסי בארטון".
משום שסטראוט מתמקדת בכתיבתה בעיקר בפרטים קטנים ומוכרים מחיי היום יום, היכולת להזדהות ולהנות מהספרים שלה תלויה מאוד באסוציאציות שעולות בקורא בעקבות ההיסטוריה האישית שלו. זה נכון לגבי ספרים באופן כללי, אך לדעתי קיים בצורה חזקה במיוחד כשמדובר בספרים של סטראוט.
בי, הספר "שמי לוסי בארטון" ,והספרים הנוספים בסדרה, העלו מספר מחשבות:
- כמה מבקרים באתר סימניה טענו שמדובר ב"ספרות נשית", אך יש בספר תיאור של חוויות שגם גברים יכולים להתחבר אליהם. למשל, התחושה שיש לאדם שמאושפז בבית חולים כאילו הוא חי מחוץ לזמן. ואיך הוא מסתכל על העוברים ושבים שהולכים חסרי דאגות על המדרכה מחוץ לבית החולים ונשבע שכשיבריא, תמיד כשילך ברחוב יזכור כמה בר מזל הוא שהוא בריא.
- לוסי ואימה בספר "שמי לוסי בארטון" מבלות את רוב הזמן ברכילויות על אנשים מהיישוב הנידח באילינוי בו גדלה לוסי וגם על אנשים מפורסמים (אלוויס פרסלי). זה הזכיר לי איך כל פעם כשהייתי מבקרת את ההורים שלי בישראל הם היו מעדכנים אותי מה קרה למכרים קרובים ורחוקים, שכנים וידוענים. אך על מה אנחנו בעצם מדברים שאנחנו דנים באנשים אחרים? הרבה פעמים אנחנו חושבים על עצמנו ועל איך היו נראים החיים שלנו אם היינו בוחרים אחרת. מה היה קורה אם לוסי לא הייתה עוזבת את משפחתה כדי ללמוד בקולג', אם לא הייתה מתחתנת עם וילאם, עוברת לניו- יורק ונהיית סופרת? מה היה קורה אם הייתי חוזרת למושב בו גדלתי, בונה בית בשיכון בנים, ולא מהגרת מישראל?
- בספר Oh William! לוסי ווילאם נוסעים ברחובות העיירה בה גדלה אימו של ויליאם. "שום דבר לא משתנה כאן" אומרת להם אחת מהנשים המבוגרות שמעולם לא עזבה את העיירה. ואכן, כשלוסי ויליאם חולפים על פני תחנת הרכבת הקטנה, לוסי יכולה ממש לראות בעיני רוחה את אימו של ויליאם רצה מוקדם בבוקר לתחנה כדי לברוח מבעלה הראשון ולהתאחד עם הגבר שיהיה בעלה השני (ואביו של וילאם). הם גם חולפים על פני בית ילדותה של אימו של וילאם שעומד נטוש שנים רבות בקצה העיירה. כשאני קוראת את זה אני חושבת איך ילדי לא יוכלו לעשות מסע דומה. האנשים שקנו את הנחלה של הורי הרסו הכול. לא רק את בית הסוכנות הישן עם כל תוספות הבניה, אלא גם מחקו את הגינה המפוארת שטיפחה אימי במשך חמישים שנים: עקרו את עץ הזית, את עצי הפקאן, את הברושים ועצי האורן. עקרו אפילו את הדקל הענק שעמד שם עוד מתקופת הכפר הפלסטיני שעל חורבותיו נבנה המושב. דבר לא נשאר. בכלל, בביקור האחרון שלי בארץ נדהמתי איך הכול השתנה. צצו מחלפים חדשים, שכונות שלמות נבנו במקום בו היה פרדס או מחנה צבאי. אפילו ירושלים, בה גרתי יותר מעשר שנים, כל כך השתנתה. ואולי זו אני שהשתנתה?
- ללוסי הייתה ילדות טראומטית כשהיא ואחיה סבלו מהתעללות קשה של ההורים. אך לצד הזיכרונות הטראומטיים, מוזכרים גם רגעים של חסד וההורים אינם מצטיירים רק כמפלצות. אינני פסיכולוגית וגם לא סבלתי מילדות עשוקה או מהתעללות ולכן אין לי כל יומרה לייעץ לאנשים כיצד עליהם לנהוג בהורים מבוגרים שהתעללו בהם בעבר. אומר רק זאת: כקוראת, אני מעדיפה ספרים שמציגים את המורכבות של החיים (כמו הספר "שמי לוסי בארטון") , על פני כתב אשמה חד צדדי שמנסה בכוח להכפיף את הסיפור האישי לתיאוריה פסיכולוגית כזו או אחרת (למשל "ההורה הנרקיסיסטי").

הסיפור הזה קצר ונקרא במהירות. סיפור פשוט שמתמקד בתקופת מחלתה של הגיבורה ובחמישה ימים בהם אמה מגיעה לסעוד אותה.
בקפיצות בזמן מתגלה סיפור חיים מורכב ויחסים מורכבים בין הגיבורה לבני משפחתה. לוסי, גיבורת הסיפור, מגיעה מעיירה שכוחת אל באילינוי ולמרות הדלות והעוני היא עוברת לכרך הגדול והופכת לסופרת. למרות סיפור החיים המורכב, הגיבורה מתגלה כדמות מלאת חמלה ואהבה לאנשים השונים שמצטלבים בחייה. למרות שגדלה למשפחה קשת יום ונוקשה מתבררת האהבה הגדולה שלא נאמרת במילים כמעט.

את הספר קיבלתי כמתנת יום הולדת והוא יושב לו על המדף ומחכה כבר מעל לשלוש שנים. הוא אף פעם לא קרץ לי. כריכתו נראתה לי משעממת ולא הרגשתי צורך מיוחד לקרוא אותו. טוב, זה לא שיש לי צורך מאוד גדול לקרוא ספרים אחרים. כלומר, אם להיות כנים, לאחרונה אני מרגישה בעיות בריכוז. אני מאמינה שיש לזה השפעה ישירה על היותי בבית שעות רבות מול מסכי הטלויזיה והטלפון. הולכת לישון כשהנייד מלווה אותי עד להתשה ועייפות. אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה. אולי אני מכורה לטלפון וזה הזמן להפסיק.

הכרחתי את עצמי לקרוא ספר לפני השינה ולהניח את הטלפון בצד. חיפשתי ספר לא ארוך, עם אותיות מרווחות. משהו שלא ירגיש כמו עונש ויגרום לי לפזול הצידה- אז לקחתי לשתי ידיי את הספר "שמי לוסי בארטון".

הספר עוקב אחר לוסי, בחורה שהגיעה מעיירה נידחת, משפחה ענייה והתחילה את חייה חסרת כל. היא הצליחה להתקדם ולעבור לניו יורק ואף הפכה לסופרת. כשהיא עוברת ניתוח מסובך אמה מגיעה לביקור לאחר שנים שלא נפגשו ויושבת על יד מיטתה בבית החולים.
הספר מעט פילוסופי ונוסטלגי, נוגע בנקודות העבר הרגישות ביותר של האדם ומראה כיצד כל הנקודות מתחברות ומעצבות אותנו למי שאנחנו. בנוסף, יחסי אם ובת מורכבים ורגישים שנגעו בי מאוד.

בתחילה, הספר הרגיש לי מיושן. משהו מאוד מוזר בתרגום שלו. הוא ארכאי וטרחני ומעניין אותי מאוד אם גם בגרסה האנגלית הכתיבה כה מיושנת. לא חושבת. בכל מקרה מעבר לזה מצאתי מעט טעויות בעברית (שניים במקום שתיים למשל) שאמנם הופיעו פעמיים ורק בתחילת הספר אבל עדיין גרמו לי לחוסר נעימות רב ולתחושה של למה לא שילמו לי כדי לתרגם. בסדר. היה עבר. סלחתי.

תחילת הקריאה הייתה נחמדה ותו לא אך בערך בחציו של הספר משהו בי התחיל להיפתח, אולי גם משהו בספר התחיל להיפתח. פתאום הבנתי את צורת הכתיבה, החשיבה והרעיון מאחורי הדברים. מצאתי שאני מחבבת מאוד את הדמות הראשית ואף הצלחתי להזדהות איתה. לקראת הסוף ממש התרגשתי ולא הצלחתי להפסיק לקרוא.
בערך ב1:30 בלילה זו הייתה השעה בה הזלתי דמעה והייתי מאושרת על כך שלא ויתרתי על הספר.

"שמי לוסי בארטון" הזכיר לי קצת את עצמי - קשה לפיצוח אבל הסבלנות משתלמת.

זה נראה לי ספר של נשים וכנראה שלא הייתי בכלל מתחיל לקרוא בו ביוזמתי אבל
אשתי אמרה לי שכדאי לי לקרוא את הספר הזה. אכן יש בו משהו מושך; הכתיבה בגוף ראשון של המספרת שמזכירה בתחילה את "התפסן בשדה השיפון" הכתיבה הזאת אכן נותנת הרגשה שאכן מישהי יושבת מולנו ומספרת לנו את כל האמת על עצמה... גיבורת הסיפור הצליחה להיחלץ מחיים של עוני קשה בעיירה שכוחת אל במערב התיכון, אל מעמד של סופרת מוכרת ורוב הסיפור מתרחש בשהייה ארוכה
של הגיבורה המספרת בבית חולים בגלל מחלה שלקתה בה ואימה שאותה לא ראתה שנים באה להיות איתה.
מה שקצת פחות אהבתי הוא שבעצם לא קורה בספר הזה כלום והמספרת מנסה "יותר מדי" במונולוגים שלה "להיראות כנה". קשה לספור את מספר הפעמים שבהם היא מספרת למשל שמישהו אמר לה משהו ואחר היא חוזרת בעצמה ואמרת שאולי הוא לא אמר את זה (אז אם זה כך מדוע את מספרת זאת?)האפיזודות מנותקות לעתים לגמרי אחת מהשניה ואינן יוצרות (לפחות אצלי) הזדהות רגשית רבה.
העניין השני הוא פיזי-טכני; מדובר בעצם בטקסט מאוד קצר וניכר שההוצאה ניסתה להפוך את הספר כאילו ליותר ארוך ע"י שטחים ריקים גדולים בעמודים בסיום פרק ובתחילתו עד כדי כך שלעתים פרק שלם שהוא בדרך כלל סיפור של אפיזודה מסוימת מן העבר תופס שני עמודים כשלאמתו של דבר בעימוד רגיל הוא היה אמור לתפוס בסך הכל עמוד אחד! ואחרי כל ההארכות המלאכותיות הללו משתרע הספר הזה רק על 148 עמודים כשהאמת היא שהוא צריך לתפוס משהו כמו שבעים וכמה עמודים! כלומר זוהי בעצם רק "נובלה" ולא "רומן" זה נראה עניין טריוויאלי אבל בעיניי יש בכך גניבת דעת.
בסיכומו של דבר ספר שאפשר בהחלט לקרוא אבל לא התלהבתי ממנו יותר מדיי...למען ההגינות אציין שאשתי אהבה אותו הרבה יותר ממני.

שמי לוסי בארטון / אליזבת סטראוט
ספר מרגש ונוגע ללב שמסופר על ידי אישה שנולדה למשפחה ענייה והצליחה בכוחות עצמה להגשים את חלומה להיות סופרת ולהקים משפחה. אישה שהוריה היו קרים כלפיה וכל חייה חיפשה חום ואהבה אצל כל אדם שנקרא בדרכה.
זה ספר מיוחד, אין פה סיפור עלילה אלא הרהורים ומחשבות של לוסי, קטעי זכרונות מהעבר וסיפורה בהווה. אני פחות מתחברת לסגנון הזה של הספרים אבל הספר הזה נגע בי מאד.
לוסי בארטון הייתה ילדה ענייה וגרה עם משפחתה בעיירה נידחת באילינוי. היתה לה ילדות לא קלה. היא חיפשה אוכל בפחים, הייתה נשארת בבית הספר עד מאוחר כדי להתחמם מהתנורים כי בבית היה קר. כשגדלה, היא הצליחה לצאת מהעיירה, עברה לניו יורק, הקימה משפחה והפכה לסופרת.
כעת היא מאושפזת בבית חולים לאחר ניתוח שהסתבך. לא היה לה קשר עם הוריה הרבה שנים. אמה הייתה קרה כלפיה ואביה היה אלים. הוא התנגד לנישואיה לאדם גרמני ומאז לא דיברו.
יום אחד אמה מגיעה לבקרה בבית החולים ונשארת איתה חמישה ימים. לוסי מאושרת. מנסה להוציא מאמה את המילים: אני אוהבת אותך, אך לא מצליחה.
הן מדברות על דא ועל הא. מתוך השיחות ביניהן אנו לומדים על העבר שלהן, על אירועים שונים בחייהן. הן בעיקר מדברות על השכנים, על הילדות וממעטות לדבר על מה שבאמת חשוב, על מה שבאמת כואב. בין השורות ניתן להבין שקרה מקרה קשה שהשאיר צלקות אצל לוסי, מקרה שאסור לדבר עליו.
כל חייה לוסי חיפשה חום ואהבה. מכיוון שלא מצאה זאת אצל הוריה, היא מצאה זאת אצל המורה, הרופא, השכן. היה נדמה לה שהיא אוהבת כל אדם שהתייחס אליה יפה ובכבוד.
ספר קצר, נוגע ללב ומעורר המון מחשבות. ממליצה בחום למי שמתחבר לספרים מהסוג הזה.

אין ספק שאליזבט סטראוט סופרת איכותית. אבל אחרי שקראתי את ״האחים ברג׳ס״ הנפלא, ואני יודע שספרה עטור התהילה ״אוליב קיטריג׳״ יגיע אלי מתישהו, התקשיתי להתלהב מהנובלה הזו שהיא טובה כשלעצמה אבל לא כזו שתיחרט בזכרוני