ביקורת ספרותית על שמי לוסי בארטון - Amgash #1 מאת אליזבת סטראוט
ספר מעולה

---

אישה צעירה שוכבת בבית חולים ניו יורקי, ולצד מיטתה, יושבת אמה. לכאורה מראה טריוויאלי. אבל לא במקרה הזה. האישה, לוסי שמה, אושפזה לניתוח הסרת תוספתן, אלא שהניתוח הסתבך, והאשפוז התארך למשך תשעה שבועות. בעלה של לוסי שנשאר בביתם לטפל בשתי בנותיהן הקטנות, מזעיק את אמה של לוסי שתבוא לשהות לצד מיטתה.
האם תשב לצד מיטתה במשך חמישה ימים, ובמילים מדודות וכתיבה חסכנית ומצומצמת מתגלה לקורא סיפורה הלא שגרתי של לוסי בארטון.

שנים ארוכות לוסי לא היתה בקשר עם משפחתה. ברגע שיכלה לקחה את רגליה ועזבה את העיירה הנידחת במדינת אילינוי שם נולדה וגדלה. השאירה את הוריה ואחיה היחיד מאחור בבית מוכה העוני, בית בו הלכה לישון לא פעם כשהיא רעבה, והשתקעה בניו יורק, שם הפכה לסופרת. הגשימה את חלומה, שהחל לנבוט אי שם בילדותה, והבסיס להצלחה שלה קרה בזכות רדיאטור. כשהיתה מסיימת את יום לימודיה לא מיהרה לחזור הביתה, שם לא היה אמצעי חימום, ובחרה להישאר בין כותלי בית הספר, נצמדת לרדיאטור, מחממת עצמותיה בחורף הקשוח, בחסות אב הבית בעל הלב הרחמן שהעלים עין ואיפשר לה את זה. ושם, כשהחום החל מפשיר אותה, נפתח לה גם משהו בראש, והיא גילתה שבתנאים מסוימים היא מסוגלת, ויכולה. חברים לא היו לה ולאחיה, ומה שנשאר זה הספרים, אלו תמיד היו חברים נאמנים.

העוני בו גדלה לוסי הביא איתו גם דלות בתחומים נוספים. כשהכירה לוסי את בעלה, נדהם זה מחוסר הידע שלה בתרבות פופולארית. בתחום המוזיקה נגיד, ובכלל בכל תחום. ולוסי מצידה - שהלכה פעם עם אביה ליריד וכשזה קנה לה תפוח מסוכר, לא ידעה את נפשה מגודל המעמד וההתרגשות. לגביה זה היה "מאורע". ואז כשבעלה לקח אותה למשחק של הינקיז, ובהפסקה קנו נקניקיות ובירה להם ולבנות, היא לא הבינה איך הוא מוציא כל כך הרבה כסף -במונחים שלה - בכזו קלות. הפערים האלו היו כמו חורים בקיר שנזקקו למילוי תמידי.

האם והבת שלא התראו במשך כל כך הרבה שנים, מחליפות ביניהן מילים מועטות. פה משפט, שם עוד חצי משפט. אין ביניהן שיחה רציפה, אבל הסופרת נותנת לקורא להבין שיש הרבה יותר ממה שנאמר. יש שם סיפור שלא מסופר התלוי כמו שק גדול באמצע החדר שאיש לא פותח אותו. הקורא מבין שקרו דברים בעבר, אך הן לא באות בחשבון זו עם זו. הדבר העוצמתי ביניהן, ויותר מכל דבר אחר זו השתיקה.

ולמרות כל אלו, לוסי גדלה להיות אישה מלאה בחמלה ורגישה. אולי דווקא בגלל שאותה לא ראו אף פעם, היא תמיד מצליחה לראות ולמצוא את הטוב בכל אדם. מתוך האין בו גדלה, היא תמיד מצליחה לגלות את היש.

אין בספר הזה הרבה. הסופרת נמנעת כמעט לגמרי מכל מה שמשמש כתיאורי רקע. יש, בכמות מצומצמת. והוא נטול עלילה, כשהפוקוס הוא בעיקר על שתי הדמויות, ויש משהו מאוד דל בספר, ולא דל במובן של רע, אלא יותר של מעט, של רזון. והמדהים בספר הזה הוא שמצד אחד אין בו הרבה, אבל המעט שיש לופת את הקורא, וגם כמה ימים אחרי קריאתו אני עדיין מתפעלת איך בספר שכתוב בו כל כך מעט, עשה והשאיר בי כל כך הרבה.

וזה בדיוק מה שהופך אותו לספר מצוין.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שמי לוסי בארטון - Amgash #1