לפני כעשור הייתי בצומת דרכים משמעותי, התלבטתי בין רפואה לבין מקצוע מכלכל שיאפשר לי להגשים את חלום הכתיבה, בחרתי באופציה השנייה. באותה העת, פחות או יותר, מאוד קרצה לי סדנה לכתיבה יוצרת שהייתה חלק מהתואר הראשון בספרות באוניברסיטת בן גוריון. את הסדנה העביר לא אחר מאתגר קרת ועמוס עוז (מודה שמהאחרון יותר התלהבתי).

"צנורות" הוא אסופת סיפורים קצרים מאוד שהוציא לאור קרת בגיל עשרים וארבע. חמישים ושישה סיפוריו נפרשים על פני מאה שישים ושמונה עמודיי הספר.

לאמנים, ביניהם סופרים, יש נטייה להביט רטרוספקטיבית על יצירותיהם במין רתיעה ובוז. הזמן וההתפתחות המקצועית מעלים, ודאי בקרב הפרפקציוניסטים שביניהם, תחושת קבס כלפי האמן המוגבל שהיו. "צנורות" הכה גלים בזמנו, אומנם אני מניח שגם לקרת ישנם מספר סיפורים עליהם היה מוותר.

קרת כותב בשפה פשוטה ובגובה העיניים. כישרונו ויצירתיותו בולטת.
אין גורם תמטי מאחד בין הסיפורים, אולם נדמה כי ברובם זרועים אלימות, חלום ואובדן.
לא מפליא, שאת מרביתם כתב בתקופת הצבא.

רעיון הוא כמו משאלה, אפשר להשתמש בו רק פעם אחת. על הסופר לבחור האם לפתח אותו לכדי רומן, נובלה או סיפור קצרצר, מעניין אם בהקשר הזה, קרת מרגיש מעט החמצה.

הרמה ביצירה לא תמיד הייתה אחידה, היו סיפורים טובים, טובים מאוד, אבל גם כמה בינוניים או סתמיים בעיניי. ב"לא בני אדם" חוטא קרת בדעה קדומה כלפי חיילי מג"ב, וב"סיור ממונע" מביע ביקורת די מתוחכמת על היחס הישראלי כלפי המתפרעים בשטחים.
חיבבתי בעיקר את שוני, צפירה, 19.90, הבן של ראש המוסד, מכת בכורות, מטרות דמות והלילה בו מתו האוטובוסים.

מסקרן יהיה לקרוא סיפור רחב יריעה שלו,

יצירה סגנונית ייחודית בנוף הישראלי,
ארבעה כוכבים.

קרת עושה זאת שוב.מצליח להפתיע אותי, האמת שקובץ הסיפורים שלו (הראשון שלו למעשה) בנוי דווקא על סיפורים ישראלים שמדברים על יום השואה, פסח, צבא ועוד.
אחד הסיפורים שנגעו לי והמפורסם בינהם צפירה(נלמד לבגרות),קוף אחרי בן אדם0(גמר אוותי מצחוק), בלי פוליטיקה, גוליבר באיסלנדית.
נהניתי מרוב הסיפורים ומהחוויה הישראלית שכל סיפור צבע לי.
תודה קרת אומן הסיפור הקצר.

56 סיפורים ב-162 עמודים. בגיל 25. ולספרות העברית נולד כוכב יוצא דופן, שהאור שלו זורח באורח משונה ולא מוכר.

זו קריאה חוזרת שלי בספר, לרגל זכייתו של קרת ב"פרס ספיר" לפני כמה חודשים.

כמעט ואין בספר הזה סיפורים שאורכם יותר מ-4 עמודים, ומכיוון שכל סיפור הוא עולם לעצמו קראתי אותו במנות קטנטנות. כל ערב - אחד או שניים.
לא זכרתי עד כמה קרת, אז בחור צעיר, הרבה לכתוב על מוות. יש המון חרדת מוות בספר הזה. והמון ייאוש. מהמין האנושי ובכלל.
אבל הוא גם מצחיק מאד, וכתוב בעברית רחובית שכמותה טרם פגשנו.

רק לדוגמה אזכיר שני סיפורים בני עמוד אחד (!) - "שלמה הומו כוס אל אומו" ו"כוכי 3".
הראשון - תמצית מזוקקת של עצב. שלמה המסכן, הילד הדחוי, מבקש להתחמם ולו לרגע אחד מהגינותה של המורה המחליפה. כל העייפות והוויתור שבעולם נדחסו לדמותה של המורה המחליפה. והחום הרגעי כבה.
השני - פצצת תאורה שמאירה את כל כשרונו של קרת בבת אחת. כתיבה פוסט-מודרנית מבריקה וחד-פעמית שאין למעלה ממנה.
(אי אפשר לפרט עלילה... וזו בעצם כל הפואנטה...)

יש בספר עוד המון סיפורים מוצלחים מאד, מקצתם מבריקים, כגון "הבן של ראש המוסד", "הבעיה עם ההיבריס" (גיבורי המיתולוגיה היוונית עוקבים בעניין רב מי מגלם אותם בסרטים ההוליוודיים. קנת בראנה מבוקש), וכמובן "צפירה" המפורסם.

עברו למעלה מ-25 שנים, יצאו עוד חמישה ספרים. הכתיבה של קרת לא התגוונה מאז. התחושה איתו תמיד היא שזה "עוד מאותו דבר".

ובכל זאת קריאה חוזרת ב"צנורות" מזכירה את החידוש והתיחכום שקרת הביא איתו. משהו מפתיע, מרענן וחצוף, ובו זמנית מורבידי לגמרי, שלא הכרנו.

בעיניי זהו ספר ייחודי, שלם העולה על סך חלקיו, ורגע מיוחד בתולדות הספרות העברית.

יש לי חבר מיוחד שהכרתי בנסיבות מיוחדות ועם זאת, לא פשוטות...
יחד פיתחנו תחביב מיוחד, שנולד מאהבה מיוחדת לסופר מיוחד עוד יותר..
אתגר קרת, או בשמו השני המצוין לעיל- "סופר מיוחד עוד יותר", נגלה אלי דרך מורה נהדרת לספרות שחשפה אותי לסיפורו- "לשבור את החזיר"... סיפור מופלא ונוגע ללב על ילד בודד בעל לב רחב, וחזיר חייכן מחרסינה...
מאז, עברתי חוויות, טובות ורעות, משמעותיות יותר ומשמעותיות פחות... המשכתי ללמוד את חנוך לוין, ריימונד קארבר, ביאליק ויהודה עמיחי הנהדרים והקלאסיים, אבל דווקא הסופר הצעיר בעל הדמיון הרחב, שבה אותי בקסמו וסירב להרפות...
כשהכרתי את החבר, החבר הכל כך מיוחד, הופתעתי לגלות שעם השוני הרב בינינו, יש הרבה מאוד נקודות דמיון וקשיים משותפים שעזרו לנו ליצור קשר קרוב ואוהד, מקום מפלט לרגשות והמחשבות...
בין נקודות הדמיון, גילינו את אהבתנו המשותפת לסיפורים קצרים בכלל ולאתגר קרת בפרט, מה שהביא לכך שבתוך שבוע מאותו הרגע, ברגישותו ובנדיבותו, כבר הספיק החבר להשיג עבורנו ארבעה מספריו של קרת...
קראנו את הספרים יחד בשקיקה, כאשר כל אחד מאיתנו, מקריא בתורו סיפור אקראי מתוך ספר שבחר... וכך, אט אט, גילינו את עולמו המיוחד של אתגר קרת, שבורך בכישרון כתיבה נהדר ורעיונות כה מופלאים...
בין ארבעת הספרים, שכב ספר ורוד שהצליח לשבות את לבי עוד מהתקציר הנוגע, "צנורות" שמו...
ובתוך הספר, כמו מסתתר, סיפור קצרצר שהביא לכך שאבחר בספר הזה כייצוג לספריו של אתגר קרת-"חובזה" :
"יש מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מת"א. אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בחובזה ותמיד תמיד מאושרים.
"אני לא מאמין בכל הקשקושים האלה", אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים.
הרבה אנשים לא מאמינים. אז עליתי על האוטובוס שנוסע לחובזה, ובכל הדרך שמעתי ב"ווקמן" שלי שירי מלחמה.
האנשים בחובזה לא מתים במלחמות אף פעם. אנשים בחובזה לא הולכים לצבא. ירדתי מהאוטובוס בכיכר המרכזית. האנשים של חובזה קיבלו אותי יפה מאוד. מקרוב היה לי קל מאוד להבחין שהם באמת מאושרים. הם רוקדים הרבה בחובזה, וקוראים בספרים עבים, ואני רקדתי לידם שם בחובזה, וגם קראתי בספרים העבים. ואני לבשתי את בגדיהם שם בחובזה וישנתי במיטות שלהם. ואני אכלתי את מאכליהם שם בחובזה, ונישקתי את התינוקות שלהם, על הפה.
במשך שלושה שבועות שלמים.
אבל אושר זה לא דבר מדבק."

הייתי שמח אם אתגר קרת היה יכול להעביר שיעור או שניים בכתיבה , או בכלל ביצירת דימויים. החברה הישראלית שאני חלק ממנה, (כן, אני שמח להיות חלק ממנה) זקוקה לביקורת. בספר הזה יש מענה אמיתי , רציני וחריף. ולא זול כמו בספרים מסויימים..שלא נגיד את שמם אבל נרמוז שיש עליהם סומסום ובמרכזם חור. הסיפור הקצר הוא סוגה ספרותית שעונה על דיוק ועל צפיות, אין מה לומר, אתגר קרת עושה את מה שניתן לעשות באמת בהתקף אסטמה, להגיד את מה שחשוב, להעלות את הדיון המעמיק ביצירת האתוס הישראלי. וכל זאת בקצב מהיר ובחילוף חומרים גבוה. כך למשל הסיפור המוצלח "צפירה" שנבחר, באומץ לב לדעתי, להוות חלק מהתכנית החינוכית בתיכונים ולעסוק בדיוק בזה. במיליטריזם. בזילות הסיפור ההיסטורי והערכים שווי הערך. הדמיות השחצניות הם אולי כל העם, ואולי זה השכן ממול, אבל בנינו זה הקורא. הספר הזה ממלא את המוח ברעיונות ובדיון ערכי עד שבאמת כל האשפה יוצאת. יום אחד מישהו יבין שכל הסיפורים הקצרים האלה הם רומן שמספר עלינו, ומוציא את הקישקע של המדינה הזאת ומעביר אותה שטיפה רצינית. סיפורים קצרים ומאחוריהם תורים ארוכים למס הכנסה..או לבק"ום. רק אל תקראו לזה ספרות טיסה.. כי זאת תהיה הקריאה אחרונה לנוסעים. דינג דונג.

את סיפוריו של אתגר קרת התחלתי לקרוא לא מזמן. הכרתי רק סיפור אחד שלו "הצפירה", וזהו בעצם. לפני חודשיים, התקיימה פגישה בנצרת מטעם פרוייקט של "קשת", שאני הולכת אליו כבר שנה שנייה, עם אתגר קרת בכבודו ובעצמו. אתגר קרת הוא בן אדם מדהים! כל כך כיף להקשיב למה שהוא אומר. הוא דיבר איתנו על סיפורים קצרים, הוא נתן לנו עצות וסיפר על הסיפור הראשון שכתב עוד בצבא. הוא סיפר על עצמו ועל משפחתו, סיפר שהיה חייל גרוע מאוד והמפקד שלו שהיה אדם מאמין, אמר לו איזו פעם אחת, "אתגר, אני מאמין שאלוהים ברא כל דבר לשם מטרה מסוימת, אבל תהרוג אותי.. אין לי מושג לשם מה הוא ברא אותך" :) אבל כעת ידוע שאלוהים ברא את אתגר קרת בכדי שיכתוב סיפורים מהממים שיגרמו לנו לקוראים, להחסיר פעימה. אחרי אותה פגישה, הזדמנות של פעם בחיים להיות בחברתו של אדם כל כך חכם ומיוחד, אני לקחתי את הספר "צנורות" וקראתי את כל סיפוריו. אולי אתגר מרבה להשתמש קצת יותר מדי בקללות, ולפעמים הייתי מעדיפה שהוא ימנע משימוש בהן... אולם זהו סגנון הכתיבה האישי שלו.
ממליצה לכולם לקחת טעימה מהעולם המדהים של אתגר קרת.

אוסף של סיפורים קצרים מהווי המדינה, הצבא, בית הספר וכו'. בכל סיפור יש איזושהי התחכמות מסויימת של הסופר.
השפה שפת רחוב / צבאית.
קראתי כמה סיפורים והפעלתי את כסא המפלט.

לא טוב כמו היצירה הבוגרת יותר של קרת. חלק מהסיפורים הם אבני חן פוסט-מודרניסטיות ("כוכי 3" עולה בראש) אך אחרים נראים יותר כמו רעיונות לא מפותחים. שלושה כוכבים מתוך חמישה.
הערת אגב מאוחרת - אולי הייתי צריך לציין שאני מאילה שאוהבים את היצירה של קרת. מי שלא אוהב, ברור שהספר הזה לא בשבילו. מי שלא יודע אם הוא אוהב, זה לא הספר לבדוק את זה.

טוב, חברים, נראה לי שאחרי הספר -סליחה : הסיפרון- הזה, אני לוקח לעצמי איזה פסק זמן קטן מסיפורים קצרים, כי משהו לא ממש מתחבר לי - או שזה סתם עניין סובייקטיבי ונסתר (אוהבים או לא אוהבים סיפורים קצרים כמו שאוהבים או לא אוהבים מלפפון חמוץ - לצורך העניין...), או שאני אכן לא מבין את הניואנסים; אפשרות סבירה בהחלט, אם תשאלו אותי.

בכל מקרה, לא השתכנעתי, למרות מאמציי הכנים, שסיפורים מהסוג הספציפי "עושים לי את זה", אפילו לא כאלה שנכתבו ע"י אתגר קרת, יוצר שאני דווקא מעריך בכללי.
יש בסיפורים האלה ב"צינורות", מעין תחושה בוסרית עזה, שנגרמת לטעמי עקב חציית הקו הדק שבין "תמימות" ובין "אהבלות"... למשל - נסיונותיו הקצת טרחניים של קרת לסיים כל סיפור בפאנץ' עמום בנוסח "החמישיה הקאמרית", שמעיפים אותך מצחוק גדול למועקה קצת לא נעימה, ושהזכירו לי מצבים מהילדות, בהם נהגתי להסתיר את פניי בידיי מפני משהו שהוקרן בטלוויזיה, למרות שאף אחד אחר לא היה איתי באותו זמן בחדר... הכל כזה מוזר ולא קוהרנטי, שאולי הייתי צריך לבוא בגישה שאימצתי לקראת קריאתו של הספר "פחד ותיעוב בלאס וגאס" : אם המחבר כותב תחת השפעה של טריפים, מי צריך לחפש היגיון ?...

בקיצור : כסיפרון קטן (תרתי-משמע) שקוראים בכיף בהמתנה לתור לקולונוסקופיה - "צינורות" הוא אחלה'-בחלה'; כ"מומלץ שנתי של חברי מועדון 'הספריה החדשה'" - "צינורות" הוא ה-הגזמה פאר-אקסלנס...