ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 22 בדצמבר, 2007
ע"י מקסימוס
ע"י מקסימוס
”צינורות" הוא ספרו הראשון של אתגר קרת. קרת הוציא את הספר לאור בשנת 1992 בגיל 24. הספר הוא בעצם קולקציה של סיפורים קצרצרים על החיים הישראליים. אפשר לזהות מספר מוטיבים בולטים בספר כגון: מוות, היחסים של הילד אל הוריו ואורח החיים בצה"ל.
מה אהבתי יותר? אהבתי את הדמיון השופע של קרת. קרת ניחן ביכולת ליטול חפץ דומם, לייחס לו תכונות אנושיות, ולבנות סביבו סיפור שלם. סגנון הכתיבה של קרת מאופיין על ידי לא מעט בוטות וישירות שבאים לידי ביטוי בשימוש חופשי בגידופים וניבולי פה ססגוניים. אם כי לא תמיד היה קל להתרגל לסגנון כתיבה זה, אפשר היה למצוא בו יופי מסוים ויחודי. יכול להיות שסגנון כתיבה זה עזר לקרת בהצפת הקורא בתחושות והלכי רוח מסוימים שהם בלתי אפשריים בכתיבה מליצית ולא מחוספסת גרידא. אהבתי לקרוא את הסיפורים הקצרצרים בצינורות, להתחבר אל המציאות, ולפעמים לצחוק איתה או עליה.
מה אהבתי פחות? כל סיפור בצינורות בנוי מרצף של משפטים קצרים, לרוב תיאוריים, בשפה ישירה. האווירה הכללית שסוג כתיבה זה מעורר בעת קריאה היא של רצף אירועים שנע בזריזות וחייב להיגמר מהר מאד. סגנון הכתיבה נטול התעכבויות ארוכות, השתהויות משתוממות או פאוזות על מנת לבהות ,לפזול ולהרהר. וזהו, לאמיתו של דבר, מה שקצת מטריד אותי בז'אנר הפוסטמודרניסטי: הוא עמוס "מליצות, קלישאות, סמלים משומשים וחיקוי של ז'אנרים מוכרים מהתרבות הפופולרית, כאשר השימוש שעושה בהן קרת הוא לרוב אירוני" ("אתגר קרת", מתוך ויקיפדיה). אולי אפשר להוסיף ולהגיד שסגנונו של קרת מאפיין היטב את אורח החיים המערבי-אינטרנטי העכשווי, אשר לא ממש מוצא את הזמן לעצור, להתבונן ולתהות לעומקו של עניין אלא מסתפק בקריצות זריזות: סיימתי סיפור. זהו. נגמר. הבה נעבור לסיפור הבא. עכשיו. מיד. מהר. הלאה.
השורה התחתונה: הייתי אומר שצריך לקרוא ואפילו חובה לקרוא את צינורות (או כל ספר אחר של קרת) כדי להבין את הכתיבה הפוסטמודרניסטית-הישראלית העכשווית.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
