אני מת על רובין הוב, ויש לי את רוב ספריה. אבל דווקא בטרילוגיית הספינות החיות פחות נהניתי מהקריאה. עדיין מסע מופלא בעולם קסום, אבל כל המסע התגעגעתי לפיץ ולליצן.
אל תבינו אותי לא נכון. זה ספר טוב, ספר כיפי, אבל הדמויות לא נשארו איתי בכלל. קראתי אותו לפני עשור, ואני לא זוכר אף אחת מהן בשם, רק בתפקיד עלילתי. ומבחינתי זה נייר הלקמוס שבו אני בוחן עד כמה יצירה נשארה איתי.

בכנות? קראתי אותו בהרבה ציפייה, ובעיקר התאכזבתי. הפרוזה יפה בסך הכול, אבל לא עוצרת נשימה. המסתורין ממש סתמי. חידה לשם החידה, בלי טיפה של קתרזיס בגילוי הסופי.
הייתי נותן לו שלושה כוכבים לולא האכזבה מכל ההייפ סביב הספר. בינוני ומטה. יכול להעביר שבת או שתיים, אבל לא הייתי ממליץ לבזבז עליו את הזמן כשיש ספרים טובים בהרבה שם בחוץ.

יש לי רגשות מעורבים לגבי הספר הזה.
ריצ'ארד באך מערב בו מציאות ודמיון על החיים שלו, מהרגע שבו ספרו 'ג'ונתן לוינגסטון השחף' הפך להצלחה מסחררת. טייס, נווד שלכאורה מחפש נפש תאומה, ריצ'ארד פוגש אישה שתשנה את חייו.

החלק הראשון של הספר נגע בי מאוד, אבל בשלב מסוים באך נכנס לרוחניות מסוג שמרתיע אותי. ובמיוחד כשמדובר בצורה המטיפנית שלה. זה גם החלק שבו העלילה מאבדת מכוחה וסיפור האהבה לא מחזיק.

האם הוא שווה קריאה? לא התחרטתי שקראתי אותו, אבל אתקשה להמליץ עליו לקורא חדש.

פראצ'ט וגיימן הם שניים מהסופרים החביבים עליי, ולכן ניגשתי לקריאת 'בשורות טובות' בציפייה נלהבת. אולי יותר מדי ציפייה.

הספר חמוד מאוד. הוא עוסק בסוף העולם הקרב ובא, במלאך ושד, חברים קרובים, שאינם באמת רוצים בסוף העתיד לבוא, בצייד מכשפות ובשולייה בתולי, ובמכשפה שירשה את נבואותיה של אגנס נאטר, המדויקות בצורה מרגיזה.

הכתיבה של שני הסופרים הנהדרים הללו תמיד טובה, והספר מהנה ומשעשע. אבל עבורי הוא לא מעולם לא הצליח להיות יותר מכך. יש בו משהו קצת שטוח. כאילו האירועים מתרחשים, אבל איש לא מוביל אותם.

מפליא שהצליחו להפוך את הספר לסדרת טלוויזיה, לא הייתי חושב שיש מספיק חומר. אבל כנראה, בחכמה, הם בחרו להתמקד בשתי הדמויות הכי מעניינות ביצירה.

ספר טוב להעביר איתו ערב, אבל לא בטוח ששווה רכישה. אפשר להסתפק בהשאלה מהספרייה או מחבר.

מורפיוס, איש החול, אחד מהאינסופיים, נכלא באחד הימים של המאה הקודמת במרתף של אגודת סתרים. הם קיוו ללכוד את אחותו, המוות, אך קיבלו אותו במקומה. והעולם נכנס לעידן שבו לחלומות אין אדון. עד שהוא משתחרר ויוצא למסע להשיב את כוחו האבוד.

אני חושב שזה אחד מספרי הקומיקס המוצלחים שיצא לי לקרוא. מורפיוס הוא דמות מצוינת, אניגמטי אבל מעורר הזדהות, כוחותיו ניכרים אבל איכשהו עדיין לא ברורים עד הסוף. גיימן הצליח ליצור יקום שלם שבו הכול קיים, מיתוסים ואגדות, סיפורים ועולמות שונים, לפעמים בכפיפה, לפעמים בסתירה. מורפיוס הוא גיבור שנאלץ לפעול, אבל העלילה לא תמיד סובבת סביבו. לפעמים הוא רק דמות משנה בסיפור אחר, לפעמים הוא מגיע בסופו. אולי כיאה לתפקידו, אדון החלומות, הוא בעיקר מניע את הסיפור הלאה.

האומנות משתנה לעתים מגיליון לגיליון (ואפילו הפן הזה מתאים מאוד לאופן שבו גיימן מעצב את המציאות), אבל הכתיבה נותרת בעינה. האנגלית הלירית היפהפייה של גיימן לא עוברת לחלוטין בתרגום לעברית, אבל אפשר לומר שהוא לפחות לא גורע הרבה מהקריאה.

ספר אפל, מתאים לנוער בוגר ולמבוגרים שעוד יודעים לחלום. מומלץ מאוד.

זה תמיד סימן אזהרה כשספר מתאר את עצמו כמצחיק עד דמעות.
זה סיפורו של אלן קרלסון, שבורח יום אחד מבית האבות, בגיל מאה, ונקלע להרפתקה נוספת בחיים עטורי הרפתקאות.
נהניתי מאוד מהפתיחה של הספר, וגם הרעיון הראשוני. אני מבין למה השתמשו בשם הזה, הוא מושך את העין, או מעורר אותך לרצות לקרוא עוד. והספר באמת נחמד לקריאה, לפחות בהתחלה. אבל מהר מאוד ה'שטיק' הקבוע שבו קרלסון פוגש עוד דמות היסטורית ומשפיע על עוד מאורע חשוב הופך להיות קצת משעמם. לא כי הרעיון מופרך - זה חלק מההומור של הספר, ואפשר ליהנות מכך - אלא מפני שהוא מפסיק לחדש.

לא מספיק חיבבתי את אלן ואת שאר הדמויות. סיימתי את הספר, שכחתי את שמות הדמויות ואת פרטי העלילה. אני זוכר חלקים ממנה, בעיקר את הסיום ואת הפתיחה, אבל הוא פשוט היה עד כדי כך בינוני. אפשר להעביר איתו שבת אחת, אם אין ספר אחר בנמצא, אבל לא הייתי ממליץ לרכוש אותו במיוחד.

הוא גם לא מצחיק במיוחד. משעשע, כן, אבל אל תצפו כאן למדריך לטרמפיסט בגלקסיה. אין כאן פרוזה מבריקה או הומור שנון מאוד. רק כמה אפיזודות נחמדות שיגרמו לכם לחייך. אבל גם זה לא מעט, בעצם.

פסק דין? אפשר לדלג. ואם כבר קיבלתם אותו מתנה, אפשר גם לקרוא וליהנות.

רוראק, אדריכל מבריק, גאון יחיד בדורו, הופך במהרה לאויבם של בעלי שררה. גבר כעור אך מרשים, הוא מייצג את האידיאל של איין ראנד בכל הנוגע לאנושות - עצמאות, אי תלותיות, כישרון ונחישות.
זה ספר ארוך מאוד, וחלקו הוא מאוד דוגמטי ומיועד להעביר את המשנה של ראנד בכל הנוגע לקפיטליזם. ועדיין, מאוד מאוד נהניתי ממנו. ממערכות היחסים המופלאות (שאיני רוצה לקלקל) ועד למסע שרוראק עובר.

בעיה קבועה בכתיבה של ראנד - מערכות היחסים של הדמויות מתפתחות, אבל הן עצמן נוטות להישאר קצת רדודות.

אני חושב שצריך להיכנס לספר הזה בעיניים פקוחות. הוא השפיע עליי מאוד בנעוריי, כשלא הייתי מסוגל לראות הרבה מהתרגילים שהסופרת ביצעה כדי לשכנע אותנו בטיעונים שלה. הוא עדיין משפיע עליי, עד היום, אבל ממקום אחר.

כזה ספרון קטן ומשונה. יותר סיפור מספר, ולא לחלוטין עלילתי, ועדיין... קשה להסביר עד כמה הוא מותיר רושם. ובמיוחד על קוראי ספרים. אולי בכולנו יש מנדל כלשהו, ובכולנו קיומו תלוי בניתוק מסוים מהמציאות.

אל תצפו לעלילה אדירה או לרומן מרתק. זה סיפור קטן, כמעט אנקדוטה, ובתוכה משובצים כמה פנינים נדירות של יופי.

ספר מצוין של קליפורד סימאק, ברוח המד"ב של תור הזהב. הסיפור הוא לא העיקר בספר, בכנות, אלא יותר הרעיון. מדובר באדם שחי באותו בית כבר מעל למאה שנה ואינו מזדקן, ובמהרה מתברר שהבית משמש תחנת דרכים בין עולמות שונים, אבל שהאנושות עדיין לא מודעת לכך, כי היא לא הגיעה לרמה שתאפשר לה להצטרף למסחר הבינכוכבי.

ספר אטי, מהורהר, קצת פלאי.

לא הפעם הראשונה שבה סימאק משחק ברעיון של בית שמשמש תחנת מעבר. אני זוכר סיפור קצר ברוח דומה מאתו, אבל עם טוויסט מעט שונה.