ביקורת ספרותית על פרנקנשטיין (כריכה מחודשת) - הקדמה והערות: קארן קרבינר - פרוזה # מאת מרי שלי
ספר מעולה

---

הבוקר סיפרה לי אמי שכאשר ביקשה לקרוא לנכדתה/אחייניתי ספר על דיאן פוסי, הזואולוגית הידועה שחקרה את חיי הגורילות באפריקה, סירבה בת התשע להאזין לסיפור בטענה שהיא ש ו נ א ת גורילות, וקופים בכלל. אמי התפלאה מאוד לשמע ההצהרה הזו, מכיוון שהילדה חובבת מושבעת של בעלי חיים, ובחצר ביתה גדלים טווסים, ברווזים ותרנגולות, וכן כלב וחתולה אהובים ומפונקים. כאשר התעניינה לדעת מדוע-זה סולדת נכדתה מקופים דווקא, הסבירה לה גברת 'יש-לי-דעה-נחרצת על כל דבר' שהקופים דומים מדי לבני האדם אבל מכוערים בצורה נוראית. למרות זאת היא התרצתה, ואמי אומרת שבהדרגה אף החלה לגלות עניין בסיפור, התרשמה מאוד מפועלה של פוסי והביעה אכפתיות כלפי החיות וגורלן.
צירופי מקרים הם דבר מעניין. רק אתמול בלילה סיימתי לקרוא את "פרנקנשטיין" של מרי שלי. סיפור על יצור מכוער ומעוות מאין כמותו שנוצר במעבדה, יצא לנדוד בעולם, ולא הצליח לעורר אמפטיה בליבו של אף בן אנוש – גם לא בליבו של בוראו, המדען ויקטור פרנקנשטיין. ייסורי נפש אלה גרמו לו לשנות את טבעו הטוב והחומל, והוא הפך ביודעין למריר, נקמני ורצחני. בעימות ביניהם, דורש היצור מ'אביו' ליצור לו בת זוג כמותו, כדי שתהיה לפחות נפש אחת בעולם שתהיה מסוגלת לאהוב אותו. פרנקנשטיין מתלבט ומתייסר בסוגיה ובחירתו חורצת לבסוף את גורלו ואת גורל ברואו.
האם "פרנקנשטיין" הוא ספר אימה? הוא נחשב בעיניי חוקרי ספרות לספר המדע הבדיוני הראשון, אבל אני לא יכולה לומר שהוא עורר בי אימה דווקא, אף על פי שהוא עוסק בעל-טבעי. ייתכן בהחלט שהשנים הרבות שחלפו מאז יצא לאור (הגרסה הראשונה התפרסמה ב-1818, והגרסה המתוקנת – ב-1831), הקהו את חושיו של האדם המודרני שרגיל בזוועות נוראות מאלה; אצלי הספר עורר מלבד ההנאה מהכתיבה ומהשתלשלות העלילה, גם מועקה גדולה ועצב, והעלה הרבה מחשבות עגומות על האנושות ועל האנושיות.
ה'יצור' שברא פרנקנשטיין, מתוך דחף רהבתני לפרסום ולתהילת עולם, הינו כעור ומעוות חיצונית, ועל כן מסווג על ידי כל רואהו כמאיים, רע ומזוויע. הסצנה שבה הוא מנסה לשווא לעורר את אהבתו של פרנקנשטיין, שוברת לב ממש. מה יעשו אותם יצורים הנדחים על-ידי הוריהם בגלל מומים? יולדות לא מעטות נוטשות באימה ובסלידה ילודים חולים, נכים ומעוותים, ומשאירות אותם בבתי חולים ובבתי יתומים; זה מעשה נורא כמובן, אבל הוא טבעי לחלוטין, שכן גם בעלי חיים בטבע מפקירים את צאצאיהם בישי המזל לגורלם המר. האחיינית החכמה שלי האירה את עיניי. ה'יצור' שברא פרנקנשטיין, היה מצד אחד דומה מדי לבני האנוש, ומצד שני מפלצתי, והדמיון הזה הוא-הוא שכל-כך הבעית את סביבתו והפיל עליה אימה. הדמות היחידה בספר שמשוחחת עמו ללא מורא הוא דה-לייסי העיוור, שהיה מסוגל 'לראות' מעבר לחיצוניותו הזוועתית. אבל לנו, שראיתנו 'תקינה', קשה מאוד לראות מעבר למראה החיצוני, קשה לנו להכיר את זולתנו לעומק בלי לפסול אותו או להירתע ממנו בגלל איך שהוא נראה על פניו.
ובלי אהבה וחמלה מהזולת, איפה היינו? על פי מרי שלי, מחסור באמפטיה עלול להוביל גם את היצור החיובי ביותר לשנות את טבעו ולהפוך לרע ומזיק (כמו המשפט הידוע של יאנוש קורצ'ק – אין ילד רע, יש ילד שרע לו). יותר מכך – במקרים כאלה, אין החברה האנושית יכולה לבוא אל אותם מוזנחים רגשית בטענות. את הרעיון הזה שאבה הסופרת מכתביהם של הפילוסופים ז'אן-ז'אק רוסו וויליאם גודווין (אביה). האופן המורכב שבו מצליחה שלי לתאר את ה'יצור' שברא ויקטור פרנקנשטיין, כטוב וכרע, כמיוסר ומייסר, כאוהב ושונא בעת ובעונה אחת, מרהיב בעיניי, ואני חושבת שהוא אחת הסיבות העיקריות שהספר הזה שומר על חיוניותו והרלוונטיות שלו גם מאתיים שנים לאחר שנכתב.
הספר מעלה סוגיות פילוסופיות נוספות ומעניינות, על בריאת האדם ועל קיומה או אי קיומה של אהבת האל, על הורות מיטיבה והורות מזניחה, על המדע שהוא חרב פיפיות, אבל אותי סיקרן במיוחד דבר אחר. מיהו אותו ויקטור פרנקנשטיין באמת? הספר הוא סיפור בתוך סיפור, וברובו המכריע מסופר מפיו של המדען בפני קפיטן אנגלי הרפתקן שמציל אותו מבין הקרחונים של הקוטב הצפוני. אם כך, המספר אינו מספר מהימן! אמנם הוא מכיר ביהירותו הפושעת שדחקה בו לנסות ולברוא אדם חי מחומר מת, והוא מכה על חטא, אבל הוא גם מלמד סניגוריה על עצמו ומנסה לחסל את ברואו. לי היה נראה שפרנקנשטיין והיצור שלו – חד הם. בספר אין ליצור שם, אבל אם הוא 'בנו' של ויקטור פרנקנשטיין, הרי שהשם 'פרנקנשטיין', מן הדין שיתייחס גם אליו. יותר מדי פעמים בטקסט, לוקח ויקטור פרנקנשטיין על עצמו את האשמה על פשעיו של יציר כפיו, והתחושה המצטברת שלי היתה שייתכן ויש כאן דוגמה ספרותית אלגורית, מוקדמת ומעניינת לתופעה הפסיכיאטרית של הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות") או של רעיונותיו של פרויד על אגו ואלטר-אגו. לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה נזכרתי בנובלה המפורסמת של רוברט לואיס סטיבנסון, "הסיפור המוזר על ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד", שהתפרסמה עשרות שנים מאוחר יותר (1886), ולא אתפלא אם אגלה שהוא הושפע בכתיבתה מ"פרנקנשטיין". אני לא יודעת אם זו היתה כוונתה של מרי שלי, ואני משוכנעת שגם "פרנקנשטיין" כמו "הסיפור המוזר..." הינם אלגוריות על נפש האדם, אבל מבחינתי, מנקודת המבט הזאת, דמותו של ויקטור פרנקנשטיין הפכה למעניינת ומורכבת הרבה יותר.
הספר "פרנקנשטיין" הוא פיסת קלסיקה מרהיבה שכדאי להתאמץ ולקרוא, גם בגלל שמדובר בגותיקה משובחת, וגם בגלל השפעתה העמוקה על הספרות ועל התרבות המודרנית בכלל.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על פרנקנשטיין (כריכה מחודשת) - הקדמה והערות: קארן קרבינר - פרוזה #