“הבוקר סיפרה לי אמי שכאשר ביקשה לקרוא לנכדתה/אחייניתי ספר על דיאן פוסי, הזואולוגית הידועה שחקרה את חיי הגורילות באפריקה, סירבה בת התשע להאזין לסיפור בטענה שהיא ש ו נ א ת גורילות, וקופים בכלל. אמי התפלאה מאוד לשמע ההצהרה הזו, מכיוון שהילדה חובבת מושבעת של בעלי חיים, ובחצר ביתה גדלים טווסים, ברווזים ותרנגולות, וכן כלב וחתולה אהובים ומפונקים. כאשר התעניינה לדעת מדוע-זה סולדת נכדתה מקופים דווקא, הסבירה לה גברת 'יש-לי-דעה-נחרצת על כל דבר' שהקופים דומים מדי לבני האדם אבל מכוערים בצורה נוראית. למרות זאת היא התרצתה, ואמי אומרת שבהדרגה אף החלה לגלות עניין בסיפור, התרשמה מאוד מפועלה של פוסי והביעה אכפתיות כלפי החיות וגורלן.
צירופי מקרים הם דבר מעניין. רק אתמול בלילה סיימתי לקרוא את "פרנקנשטיין" של מרי שלי. סיפור על יצור מכוער ומעוות מאין כמותו שנוצר במעבדה, יצא לנדוד בעולם, ולא הצליח לעורר אמפטיה בליבו של אף בן אנוש – גם לא בליבו של בוראו, המדען ויקטור פרנקנשטיין. ייסורי נפש אלה גרמו לו לשנות את טבעו הטוב והחומל, והוא הפך ביודעין למריר, נקמני ורצחני. בעימות ביניהם, דורש היצור מ'אביו' ליצור לו בת זוג כמותו, כדי שתהיה לפחות נפש אחת בעולם שתהיה מסוגלת לאהוב אותו. פרנקנשטיין מתלבט ומתייסר בסוגיה ובחירתו חורצת לבסוף את גורלו ואת גורל ברואו.
האם "פרנקנשטיין" הוא ספר אימה? הוא נחשב בעיניי חוקרי ספרות לספר המדע הבדיוני הראשון, אבל אני לא יכולה לומר שהוא עורר בי אימה דווקא, אף על פי שהוא עוסק בעל-טבעי. ייתכן בהחלט שהשנים הרבות שחלפו מאז יצא לאור (הגרסה הראשונה התפרסמה ב-1818, והגרסה המתוקנת – ב-1831), הקהו את חושיו של האדם המודרני שרגיל בזוועות נוראות מאלה; אצלי הספר עורר מלבד ההנאה מהכתיבה ומהשתלשלות העלילה, גם מועקה גדולה ועצב, והעלה הרבה מחשבות עגומות על האנושות ועל האנושיות.
ה'יצור' שברא פרנקנשטיין, מתוך דחף רהבתני לפרסום ולתהילת עולם, הינו כעור ומעוות חיצונית, ועל כן מסווג על ידי כל רואהו כמאיים, רע ומזוויע. הסצנה שבה הוא מנסה לשווא לעורר את אהבתו של פרנקנשטיין, שוברת לב ממש. מה יעשו אותם יצורים הנדחים על-ידי הוריהם בגלל מומים? יולדות לא מעטות נוטשות באימה ובסלידה ילודים חולים, נכים ומעוותים, ומשאירות אותם בבתי חולים ובבתי יתומים; זה מעשה נורא כמובן, אבל הוא טבעי לחלוטין, שכן גם בעלי חיים בטבע מפקירים את צאצאיהם בישי המזל לגורלם המר. האחיינית החכמה שלי האירה את עיניי. ה'יצור' שברא פרנקנשטיין, היה מצד אחד דומה מדי לבני האנוש, ומצד שני מפלצתי, והדמיון הזה הוא-הוא שכל-כך הבעית את סביבתו והפיל עליה אימה. הדמות היחידה בספר שמשוחחת עמו ללא מורא הוא דה-לייסי העיוור, שהיה מסוגל 'לראות' מעבר לחיצוניותו הזוועתית. אבל לנו, שראיתנו 'תקינה', קשה מאוד לראות מעבר למראה החיצוני, קשה לנו להכיר את זולתנו לעומק בלי לפסול אותו או להירתע ממנו בגלל איך שהוא נראה על פניו.
ובלי אהבה וחמלה מהזולת, איפה היינו? על פי מרי שלי, מחסור באמפטיה עלול להוביל גם את היצור החיובי ביותר לשנות את טבעו ולהפוך לרע ומזיק (כמו המשפט הידוע של יאנוש קורצ'ק – אין ילד רע, יש ילד שרע לו). יותר מכך – במקרים כאלה, אין החברה האנושית יכולה לבוא אל אותם מוזנחים רגשית בטענות. את הרעיון הזה שאבה הסופרת מכתביהם של הפילוסופים ז'אן-ז'אק רוסו וויליאם גודווין (אביה). האופן המורכב שבו מצליחה שלי לתאר את ה'יצור' שברא ויקטור פרנקנשטיין, כטוב וכרע, כמיוסר ומייסר, כאוהב ושונא בעת ובעונה אחת, מרהיב בעיניי, ואני חושבת שהוא אחת הסיבות העיקריות שהספר הזה שומר על חיוניותו והרלוונטיות שלו גם מאתיים שנים לאחר שנכתב.
הספר מעלה סוגיות פילוסופיות נוספות ומעניינות, על בריאת האדם ועל קיומה או אי קיומה של אהבת האל, על הורות מיטיבה והורות מזניחה, על המדע שהוא חרב פיפיות, אבל אותי סיקרן במיוחד דבר אחר. מיהו אותו ויקטור פרנקנשטיין באמת? הספר הוא סיפור בתוך סיפור, וברובו המכריע מסופר מפיו של המדען בפני קפיטן אנגלי הרפתקן שמציל אותו מבין הקרחונים של הקוטב הצפוני. אם כך, המספר אינו מספר מהימן! אמנם הוא מכיר ביהירותו הפושעת שדחקה בו לנסות ולברוא אדם חי מחומר מת, והוא מכה על חטא, אבל הוא גם מלמד סניגוריה על עצמו ומנסה לחסל את ברואו. לי היה נראה שפרנקנשטיין והיצור שלו – חד הם. בספר אין ליצור שם, אבל אם הוא 'בנו' של ויקטור פרנקנשטיין, הרי שהשם 'פרנקנשטיין', מן הדין שיתייחס גם אליו. יותר מדי פעמים בטקסט, לוקח ויקטור פרנקנשטיין על עצמו את האשמה על פשעיו של יציר כפיו, והתחושה המצטברת שלי היתה שייתכן ויש כאן דוגמה ספרותית אלגורית, מוקדמת ומעניינת לתופעה הפסיכיאטרית של הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות") או של רעיונותיו של פרויד על אגו ואלטר-אגו. לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה נזכרתי בנובלה המפורסמת של רוברט לואיס סטיבנסון, "הסיפור המוזר על ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד", שהתפרסמה עשרות שנים מאוחר יותר (1886), ולא אתפלא אם אגלה שהוא הושפע בכתיבתה מ"פרנקנשטיין". אני לא יודעת אם זו היתה כוונתה של מרי שלי, ואני משוכנעת שגם "פרנקנשטיין" כמו "הסיפור המוזר..." הינם אלגוריות על נפש האדם, אבל מבחינתי, מנקודת המבט הזאת, דמותו של ויקטור פרנקנשטיין הפכה למעניינת ומורכבת הרבה יותר.
הספר "פרנקנשטיין" הוא פיסת קלסיקה מרהיבה שכדאי להתאמץ ולקרוא, גם בגלל שמדובר בגותיקה משובחת, וגם בגלל השפעתה העמוקה על הספרות ועל התרבות המודרנית בכלל.”

“לפני מספר שנים הקשבתי לשדרנית בגלגלץ. היא נתנה פתיחון לפני שהשמיעה את השיר של להקת טיפקס עם שרית חדד (בימים של לפני הפרסום, המופעים המיותרים וכל השואו שהרס אותה, לדעתי) 'למה הלכת ממנו'; בפתיחון היא סיפרה שלמרות שלחן השיר הוא שמח, צריך להקשיב למילים ולא לשמוע; כמקשיבים למילים מבינים שבעצם מדובר בשיר עצוב עם מסר על בחורה מעיירה שכולם מצפים שהיא תתחתן ותוליד ילדים עם בן זוג ילדות אבל היא חנוקה, היא רוצה לפרוח, היא רוצה לברוח ובגלל הלחן העליז מתקבל הרושם שהשיר שמח ולא כך הוא.
הסיבה שנתתי את הרקע הזה היא הסיפור פרנקשטיין נצרב בתודעה, בגלל סרטי אימה כאלה ואחרים, כסיפור אימה על מדען מטורף שיוצר מפלצת בשם פרנקשטיין, אבל כשקוראים את הספר ומקשיבים למילים מגלים מציאות אחרת. למדען קוראים ויקטור פרנקשטיין והוא כלל לא היה מטורף, הוא היה חדור רצון להתפרסם, להיות נודע, ועלה במוחו הרעיון ליצור חיים. הוא מפיח חיים ביצור - זהו שמו או 'השד' כפי שבוראו מכנה אותו ומכאן מתחילה העלילה המרכזית של הסיפור מכיוון שסיפור הבריאה היה שולי. 2 הסיפורים המרכזיים שנעים במקביל במרבית הספר הם התחבטותיו של פרנקשטיין וייסורי המצפון שהוא חש נוכח בריאת ייצור דוחה ומפלצתי (בעיניו) והסיפור השני הוא סיפורי בריאתו של הייצור, לאחר שנזנח על יד בוראו, ותלאותיו בעולם למודעות עצמית, לרכישת השכלה וכישלונו במציאת חברה.
שני הסיפורים המרכזיים מתלכדים לשלב בו תולה הייצור את אשמת ייסוריו וחוסר יכולתה של החברה לקבל אותו, בגלל מראהו החיצוני, בבוראו ומתחיל מצוד חתול ועכבר בו הבורא והנברא מנהלים אחד מול השני ובדרך נגבה מחיר אישי יקר.
למרות 'השם' שנרדף לסיפור' כסיפור אימה אין הוא מפחיד כלל וכלל; בעיני היה הסיפור סיפור בריאה מדעי, אולי מקביל לסיפור בריאת העולם והאדם ואין זה מפתיע מכיוון שפרנקשטיין 'המספר' העיקרי של הסיפור בגוף ראשון משתמש במוטיבים תנ"כיים: החטא ועונשו, צדיק ורע לו. אבל היה דבר נוסף, סיפור בריאה כמו הולדה של ילד והתכחשות של ההורה 'לילדו' ושנאתו בגלל מראהו החיצוני והיצור האומלל שמנסה לזכות באהבת בוראו, פורע ומתפרע בהתחלה בשביל לקבל תשומת לב, אחר כך לנקום ובסוף מבכה את מר גורלו.
כמה אומלל יכול להיות יצור, מכוער ככל שניתן אם בוראו לא מסוגל לחבק אותו, ללטף אותו. כמה אכזריים יכולים להיות מעשים של יצור בריאה שמנסה בכל בכוח למשוך את תשומת ליבו של בוראו ולזכות באהבתו. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא לחשוב על פנטום האופירה, אותו ילד שנולד עם פנים מעוותות וגדל וצמח לאיש עם מסיכה המתחבא מעיני כול במרתפי בניין האופרה, או 'המקרה המוזר של מר ג'קיל ומיסטר הייד' על דוקטור מכובד המבצע על עצמו ניסווים רפואיים ויוצר בתוכו אישיות כפולה ורצחנית.
הסיפור מסופר בגוף ראשון ובצורת התכתבות מכתבים, סגנון כתיבה שיבוא לידי ביטוי בספר מאוחר יותר בשנים ויעסוק גם בעל טבעי ומפלצות והוא 'דרקולה' אשר עליו כתבתי ביקורת מוקדמת יותר. כשבדקתי את הביוגרפיה של הסופרת, מרי שלי, וכיצד לא יכולתי לקרוא אותו - במהדורה החדשה של הוצאת פרוזה, הביוגרפיה של הסופרת תופסת כחמישית מעמודי הספר, מוגזם לחלוטין! התברר שאחד ממקורביה כתב ספר מאוחר שעסק בערפדים ואותו ספר השפיע על בראם סטוקר שכתב לקראת סוף המאה ה- 19 את הספר דרקולה (מרי שלי כתבה את 'פרנקשטיין' בשנת 1818). גם בפרנקשטיין בדומה לדרקולה מרבית הדמויות עוסקות בהרבה מלל ופילוסופיה קיומית ותנ"כית, כולם מבקשים להיות חברים של כולם, כולם מבקשים להיות אהובים של כולם, כולם מבקשים שיבטחו בהם ללא עוררין.
ניכר ששלי הייתה בקיאה בפרטי הנוף והטופוגרפיה שמשולבים בספר: תיאורי הנוף, שמות הערים, ההרים והאגמים מדויקים ואפילו תלאות הימים והקטבים לא היו זרים לה וניכר שהחינוך שזכתה ורכשה היה רחב אופקים.
ספר מרתק, מעניין ובסופו עצוב.
https://www.youtube.com/watch?v=fcTcCD9GbIc”