הספר הזה הזכיר לי קצת את "בעל זבוב", לאו דווקא בתוכן, אלא בפן הנסתר שנחשף באדם כשמוציאים אותו מהאיזור הטבעי שלו לתנאי הישרדות;
ומה שנחשף הוא לא תמיד אצילי ואסתטי.

הסיפור מתרחש בכפר קטן השוכן לפאתי יער עבות, ומונה כמה עשרות אנשים שחיים דורות על דורות בכפר שמספק את כל צרכם,
הם מתנהלים על פי מחזוריות הטבע, לפי עונות השנה, ולפי מחזוריות של מוות ולידה אותם הם מציינים במסורת שעוברת מאב לבן תחת אותו עץ אלון עתיק שאת גילו ניתן רק לנחש.

חייהם שלווים נוחים ומשמימים למדי עד ליום שבו אחד התושבים בשם ברנהרד מבחין במיפתן היער בקצהו של חבל מסוג שלא בנמצא אצל המקומיים ואשר ממשיך לתוך היער למרחק שלא ניתן לאומדו.
החבל מצית את הסקרנות ואת חוש ההרפתקנות המנומנם של ברנהרד - ובהמשך - של כל שאר תושבי הכפר - שמרגע היוודע המקרה - מתגודדים בסקרנות סביב החיזיון החדש.

על אף שדעתם אינה משגת מעבר לקיום המיידי ("הם לא הצטיינו בחשיבה והם ידעו זאת: הם למדו מגיל צעיר מאוד שיש דברים רבים שהם לא צריכים לייגע בהם את מוחותיהם") ולמרות שהיער מהווה טריטוריה זרה ומסוכנת שמעולם לא התנסו בה - מחליטים הגברים לצאת ולחקור את תעלומת החבל ולאתר את סופו או את בעליו.
המסע הזה ישנה גורלות. לא רק של אלו המשתתפים במסע אלא גם של קרוביהם הממתינים לשובם.
הוא יחשוף את חולשותיהם, יבחן את נאמנותם איש לרעהו, ירים ויוריד מנהיגים, ויגלה את סולם הערכים של כל אחד מהם.

כשסיימתי את הספר חזרתי שוב להתחלה וקראתי את המשפט שברנהרד נזכר ששמע מאביו כילד, אחד היחידים ששמע מפיו שלא התייחס לפרקטיקה של ענייני דיומא כי אם לפילוסופיית חיים : "כשהאושר נעשה גדול מידי, הוא הופך לסבל" כך אמר האב לבן מוכה התדהמה, ותהיתי אם זה מה שרצה הסופר לומר וטווה את הסיפור שלו כדי להעביר את המסר שמי ששמח בחלקו ויודע להעריך זאת ואינו חושב שמעבר לקשת בענן (או ליער) מחכה לו משהו שונה, מסעיר, מפעים, מרגש - מוצא את האושר האמיתי בחיים.

זו בכל אופן הפרשנות האישית שאימצתי וכמובן שיכולות להיות הרבה פרשנויות להליכה אחרי חבל ללא קצה בתוך יער כמטאפורה למסע החיים - וכולן מעוררות מחשבה ומרתקות

ממליצה.

הספרים של תומס ברנהרד מורבידיים לחלוטין אבל מסקרנים ביותר,
זה הוא הספר השני באוטוביוגרפיה שלו, הראשון שקראתי היה "הסיבה/רמז"

לאחר שבספר הראשון שהיה מורבידי ביותר והתמקד בקורות חייו כילד אוסטרי בפנימייה לנוער היטלראי בזלצבורג בתקופת שלטונם של הנאצים באירופה, ותיאר את ההתאבדויות שהיו נפוצות כל כך באותו מוסד, את ההתעללות של ראשי המוסד בילדים, ואת כניסתן של בעלות הברית לאוסטריה עם נפילת הנאצים, את ההפגזות הקשות על העיר ואת המוות הבנאלי שפגש בכל פינה,
ואת שתי נקודות האור בחייו: סבו, והכינור -
בספר הזה - הוא גואל את עצמו על ידי בריחה ממוסד הלימודים הנחשב והאריסטוקרטי שאליו הוא יועד, וביצוע תפנית בכיוון לא שגרתי ובלתי צפוי.
הוא הולך לעבוד כשולייה לזבן בשכונה הנידחת והמושמצת ביותר ובאופן פרדוקסלי מוצא שם את החירות שלה היה זקוק כל כך, איזה כוח פנימי מושך אותו לאנשים הללו שהם היפוכו של העולם שבו היה אמור להתחכך.

אותו "מרתף" כפי שהוא מכנה אותו בחנות שבה עבד כנער מציל את חייו למעשה מאיבוד עצמי לדעת, ונותן משמעות לחייו והוא מגלה בעצמו שמחה וחיוניות, וכנגד כל הסיכויים בורא לעצמו עולם חדש וחיים חדשים שנוצרו לכאורה מרגע של צלילות אינטואיטיבית ודחף רגעי ללכת כנגד הזרם וכנגד ההסללה שקיבל מהבית שבו גדל והתחנך וכנגד האליטה שמיוצגת על ידי מוסד הלימודים ממנו ברח. המוסיקה ממשיכה ללוות אותו במקביל ברקע ומשתלבת בצורה מושלמת אל תוך חייו החדשים, והוא מופתע לגלות עד כמה החיים יכולים להיות טובים ומספקים

בסוף הספר ברנהרד דוחס כמה פסקאות של צלילות דעת על משמעות החיים ועל חוסר המשמעות בעיקר, הישגים הם הבלות חסרי חשיבות והכול מתמצה בסוף לכדי חידלון.

לא ספר שאפשר לצפות ממנו להעלות חיוך על הפנים, אבל חוויה אחרת של קריאה כמסירה של השקפת עולם ללא כחל וסרק וללא בולם זעזועים.
אני ממליצה.

שטפן צוויג שוב מיטיב להיכנס לתוך ראשו ונפשו של אדם הנמצא במבחן הגורל
בסיפור הראשון זהו אדם שנפלט מספינה אל מחוזות רחוקים ממכורתו וכשהוא מבקש עזרה לשוב אל ביתו הוא מגלה כי לא יוכל לעבור את הגבול חזרה בשל המלחמה וכי דבר לא יואיל, המלחמה חזקה מהכול.

בסיפור השני צוויג מתאר יפה את הכוחות הבלתי נראים שפועלים על אדם כשמערכת גדולה וחזקה דורשת ממנו לפעול הפוך ממצפונו
אדם מן השורה, אזרח ישר, חובב אומנויות וצייר מוכשר נקרא לשרת את המדינה ולהתגייס למלחמה
הוא אמנם ברח לשוויץ אך כשהצו מגיע מתחילה אצלו מלחמה פנימית, והוא מרגיש שהיא אבודה מראש, המערכת חזקה ממנו ומוטמעת חזק בהוויתו וצורת חשיבתו - תוצר של מסגרות שדרשו ציות במשך כל חייו - הוא פועל כמעט מוכנית ולא מסוגל להתנגד גם כשאשתו, שמהווה את קול ההיגיון, חוסמת אותו בגופה למנוע ממנו ללכת למסור את חייו למען מערכת רקובה שאיבדה את שפיותה

הסיפור מסביר כיצד מלחמת עולם שרותמת אחריה ופוגעת במיליוני אנשים נשענת בעצם על לא יותר מ 10 בני אדם בעלי שגעון גדלות שסוחפים את האנושות אל האבדון ואיך אנשים מאבדים את חירותם שלא מרצון אלא מפחד והרגל ומניעים גלגל של חורבן ואומללות.
מומלץ.

על כריכת הספר, ציור של אדם וחווה מגורשים מגן עדן
"קץ הילדות"

גזע של יצורים תבוניים ("השליטים") - שעד שלב מסוים אינם מגלים את זהותם - משתלט על כדור הארץ בנקודה, כנראה, הנמוכה ביותר של המין האנושי שהולך לקראת השמדה עצמית [שכן השליטים יכולים לראות כל נקודה בזמן בין שהיא עבר הווה או עתיד],
המין האנושי נצפה בשקיפות מליאה על ידי השליטים, והשליטה היא פסיכולוגית, לא ננקטת שום אלימות כדי להשיג צייתנות.
למשל, על מנת להפסיק את המינהג האלים של מלחמת שוורים, גרמו השליטים לכל קהל הצופים לחוש את הכאב של השור בכל פעם שננעץ חץ בבשרו, ובו ביום הופסקו מלחמות השוורים.
לפי השליטים מלחמת העולם השנייה לא הייתה מתרחשת תחת שלטונם ועל מנת לעצור את היטלר היו גורמים לו לזמזום בלתי פוסק בתוך אוזנו שהיה מעביר אותו על דעתו תוך מספר ימים...לכל דבר יש פתרון פשוט לפי השליטים ובלתי אלים, שהרי האלימות לא הוכיחה את עצמה ורק החמירה את מצבם של בני האדם.

השליטים מגיעים על מנת לגאול את המין האנושי מעצמו
אך אותה גאולה כרוכה בסלקציה איומה אותה בני האדם לא יכולים לצפות או לשנות את מהלכה.

ספר לא פחות ממצמרר, אולי אפילו סוג של נבואה.
4.5 כוכבים

מהי משמעות הדבר להיוולד שחור בארה״ב?
שאלה זו מעסיקה את טא נהיסי קואטס כל חייו, ״כיצד אחיה חופשי בגוף השחור הזה״ ?
הוא מתפלש בשאלה הזו במסע חייו לחיפוש הזהות העצמית תוך חקירה אוטודידקטית, קריאה מעמיקה בהיסטוריה של אותה קבוצה אליה הוא משתייך מכוח גורל משותף והתוודעות לחיים שקורים מסביבו מידי יום ביומו.

כעת כשבנו בן 15 ונחשף בעצמו בצורה בלתי מתווכת לאירועים אלימים של שוטרים כנגד שחורים מבלי לתת עליהם את הדין - מרגיש אביו צורך לכתוב לו במסמך, שהפך לספר, את השקפת עולמו על החיים בארה״ב כאדם בעל צבע עור שחור, על האומה האמריקאית, על החלום שלה אשר נבנה על שעבוד ודיכוי פרוע של אבות אבותיו, על המיתוסים שמתגייסים לאיין את ההיסטוריה ולנתק את הקשר בינה לבין ההווה של השחורים בארה״ב, ולתת לבנו, שלא רחוק היום בו ייצא מחייו המוגנים אל העולם הגדול והמאיים, כלים מתאימים כפי שהוא סיגל לעצמו וגיבש מניסיונו האישי.
קואטס מספר את קורות חייו שמתחילים בבולטימור, בשיכון שהוא למעשה גטו המאוכלס רובו ככולו בשחורים, הוא מתאר את חייו כילד וכנער ברחובות מלאי פחד ואלימות (״האלימות עלתה מהפחד כמו עשן מאש״), שלהבנתו, הינם תוצר צפוי של אנשים שאולצו לחיות בפחד במשך שנים, אנשים שהחוק לא הגן עליהם.

הברירה בין להיות תלמיד צייתן בבית ספר שהיה אטום לבעיות האמיתיות של הנוער המיואש, או שנכשל לתת תשובות לשאלות שנוברות בראשו של נער הרואה מציאות חיים מאוד עגומה וגזענית לבין עתיד כמעט וודאי בבית הכלא (״לא פחות משישים אחוז מכל הגברים השחורים הצעירים שנושרים מהתיכון יילכו לכלא״) הותירו את קואטס תלוש ובלתי שייך לשום מסגרת או קבוצה, ואת הלימוד המהותי שהכין אותו לעתידו כעיתונאי שאב מהבית, מסבתו, שהראתה לו את חשיבות החקירה, הלימוד, הקריאה, ההכרח לשאול שאלות ולהטיל ספק כדבר שלעיתים חשוב אף יותר מהתשובות עצמן.

הוא צולל לתוך ארכיונים של ספרות המוקדשים לתרבות ולהיסטוריה של אפריקה ונחוש למצוא תשובות אחרות מהנרטיב האמריקאי המקובל ובו ארה״ב היא ״האומה הגדולה והאצילית ביותר שהתקיימה אי פעם, אלופה ומגינה יחידה הניצבת בין העיר הלבנה של הדמוקרטיה ובין הטרוריסטים, העריצים, הברברים ושאר אויבי הציויליזציה״, הוא מתוודע למלקולם איקס, מנהיג השחורים הנודע משנות השישים שקרא למאבק שכל אמצעיו כשרים, כולל מאבק אלים, ומרגיש הזדהות עם מילותיו.

במעבר טבעי, כאדם סקרן המסור לחקר האמת, מגיע קואטס ללימודים גבוהים באוניבריסטת הווארד, מוסד אקדמי לסטודנטים שחורים על כל גווניו, ושותה בצמא את כל המראות הצבעים הדיעות והידע שנחשפים בפניו,ומוצא שם דמויות מופת לחיקוי והערצה שמסבים לו תחושת גאווה והשתייכות כנה.
"העולם השחור התרחב לנגד עיניי ועכשיו יכולתי לראות שהיה בו הרבה מעבר לתשליל עולמם של האנשים שמאמינים שהם לבנים. אמריקה הלבנה היא סינדיקט שעוצב במטרה להגן על כוחו הבלעדי למשול ולשלוט בגופים שלנו...בלעדיו ׳אנשים לבנים׳ יפסיקו להתקיים מחמת חוסר תכלית״. מנגד האקדמיה גם מנפצת עבורו את המיתוסים האוהדים שסיגל לעצמו לגבי שחורים, עור שחור אינו שם נרדף באופן גורף לאצילות (כפי שהאמין מתוך הערצתו למלקולם איקס) ושינאה היא דבר שכולם נגועים בו, גם הוא עצמו, והיא משרתת את הצורך בגיבוש זהות בתוך השבט אליו היחיד משתייך.

אהבתי את היכולת של קוהטס להעמיד גם את עצמו תחת עין בקורתית ולהצביע על הכשלים והחטאים שלו עצמו ולראות את חלקו בתוך התמונה הכוללת, שבלעדיה ההתיימרות לחקר האמת אינה יכולה להיות שלמה באמת.

מכיוון שהגזענות כלפי השחורים בארה״ב מבטאת, לדעת קואטס, את הדמוקרטיה ורצון הרוב ומשקפת את אמריקה על כל רצונותיה ופחדיה ולא את דעתם של מיעוט זניח, ומכיוון שכל הסיסמאות על שינוי והכאה על חטא הם חלומות באספמיה (״מעולם לא היה תור זהב שבו עושי רוע הכירו ברוע שלהם״)
הוא לא מותיר מסרים אופטימיים לגבי שינוי המצב, אבל קורא לבנו להמשיך במאבק, בצורה מפוכחת ללא חלומות, ללא אשליות, וללא הנרטיבים השקריים המגוייסים להמשך דיכוי של אוכלוסיות חלשות בארה״ב.

הספר מעורר מחשבות נוקב מאוד ומציע זווית אחרת להסתכל על המציאות, גם אם לא תמיד קל להסכים עם הנאמר או להזדהות עם המחבר והתגובה האינסטינקטיבית היא לרצות לדחות את טיעוניו כקונספירציה או אי לקיחת אחריות (ועל אף התרגום המעט צולע....״גזענות הנושאת את פניה בגאווה״? למה התכוונה המתרגמת? אני תוהה....אולי ״מרימה את ראשה בגאווה״) בהחלט כדאי לנסות.

אבא גוריו, נובוריש שהתעשר מניצול הזדמנות בזמן הנכון ובמקום הנכון, גידל שתי בנות לתפארת, השקיע בהן את כל הונו ומרצו ומאחר והינו אלמן - בנותיו הן כל אשר נותר לו בעולם, וכל מה שלמענו הוא חי.
שתי בנותיו נישאו לבעלי מעמד גבוה, לכאורה נישואים שמבטיחים את עתידן, אולם עבור הנשים בתקופה עליה כותב בלזאק אין לאישה כל זכויות, הכוח נמצא בידי הגבר (הבעל/האב) וכך גם הרכוש, הירושה וזכות לקניין.
כל עוד יש בבעלותו של האב רכוש אותו אפשר לחמוד, הוא מתקבל בכבוד על שולחנם של חתניו ובנותיו,
אולם אט אט בנותיו מתביישות בו שאינו בקיא בהלכות החברה הגבוהה, וחתניו מתנכרים לו, והוא אינו מתקבל בברכה בין כותלי ביתם.

אבא גוריו שמבין כי בעצם נוכחותו הוא עלול להעיב על אושרן של בנותיו פורש לחיות באכסנייה נידחת בניהולה של גברת ווקה, שם אנחנו נחשפים לדרי האכסניה, דמויות נוספות המצטרפות לסיפור ומאירות אספקטים שונים על החברה הפריזאית, מצביעות על הניכור, הגיחוך, חוסר הצדק וניצול. יש גם קרן אור קטנה מאוד, דמות שולית של סטודנט לרפואה שנשאר נאמן לאמות מוסר, יושר וחמלה.

מצידו ממשיך גוריו לכלכל את בנותיו, ומצמצם את צרכיו למענן עד כדי חיי עליבות, על מנת שתוכלנה לשמור על חזות של חיי פאר ורהב, ולהמשיך להיראות בקרב החברה האריסטוקרטית במלוא תפארתן המזויפת.
האב מסכין עם הנסיבות, ומסתפק באושר הדל (והמפוקפק) שמעניקה לו הידיעה שבנותיו נהנות ומרשימות כל עין בנשפי יוקרה, בתכשיטים ושמלות פאר (דבר המגדיל אף את סיכויהן להשיג מאהב ראוי כפי שמקובל היה בנישואי תועלתנות).

ומה יעשו בנותיו של אבא גוריו כשגם המעט שנשאר לו ייגמר? האם ייטו חסד לאביהן על השנים שתמך בהן?
או שמא יפנו עורף לבאר שיבשה?

בלזאק משחיז בקורת נוקבת על הצביעות ועל טיב הנישואים שמתקיימים בחברה הצרפתית בת -זמנו, נישואים המושתתים על ממון, אינטרסים ועל מראית עין בלבד. גם כאן, כמו ב״אישה בת שלושים״ הוא חושף את אומללותה של האישה בתוך נישואיה, את חוסר האונים שלה בתוך מערכת היחסים, את הצורך להעמיד פנים לטובת תחזוק מסיכה חברתית נוצצת,
ואת המחיר הגבוה שעליה לשלם כדי להמשיך להתקבל בקרב אנשי האצולה.
למרות שעל פניו הספר אנאכרוניסטי, יש נושאים בעלי רלוונטיות נצחית (כסף הוא האלוהים, קשרים חזקים מכשרון/לימודים/עבודה קשה וכו׳).
נהניתי מהקריאה, מהשפה העשירה, מהניתוחים הסוציולוגיים ותובנות על טבע האדם שצפים מתוך הדמויות והעלילה.

הדרך לעין חרוד - לפי השם מי היה מתאר לעצמו מה טומן בחובו הספר הזה,
עין חרוד - לפי הספר, הוא המעוז האחרון שמסמל את העולם החופשי משום ששאר המקומות במדינה ׳נכבשו׳ זה מכבר ומתקיימים תחת שלטון צבאי מחמיר.
המסע לעין חרוד מייצג בריחה מדיקטטורה למה שנשאר לכאורה מהעולם החופשי.
עמוס קינן מתאר פה ישראל של אחרית הימים כשכלו כל הקיצין ומצייר תרחיש אימה ובו הימין קיצוני ודיקטטורה צבאית שולטים במדינה,
הצבא והמשטרה מטילים מורא על אזרחיה, תל אביב נמצאת תחת מצור, בוגדים ומפירי החוק נורים למוות ללא היסוס.
יש האפלה על מעשי המישטר החדש, הידיעות בערוצי התקשורת הרשמיים הן מסך עשן בלבד,
ורק תחנה פיראטית המשדרת באופן מחתרתי משכנעת את רפי, גיבור הסיפור, שייתכן כי עין חרוד עדיין חופשייה. הוא עוזב את אשתו וילדיו ויוצא למסע כדי לממש את הסיכוי לחופש.
המסע הוא רגלי ומתגנב, אסור לנוע בדרכים ראשיות שהרי הצבא אורב בכל פינה. תוך כדי המסע הוא עד לפעולות של הצבא, הוצאות להורג מול כיתת יורים בתוך יער,
הכפרים הערבים שוממים מאדם, וניתן רק לדמיין מה עלה בגורלם.
תוך כדי המסע מצטרפים עוד אנשים חלקם שותפים למסע, חלקם עורכים אחריו מצוד, קינן יוצק את משנתו לתוך הדיאלוגים עם הבחור הערבי שנלווה למסע, והגיבור עורך עם עצמו חשבון נפש ואומד את המחיר שהוא שילם כמי שהשתתף בעבר במלחמות ישראל (״כי מה זה ציון מה זה ירושלים מול החיים ומה נשגב יותר מהחיים ומה שפל יותר מציון ירושלים אם זה למות או לכבוש את ההר.....ורק אני נותרתי, ריק וחלול כמו האקדח של צ׳כוב שירה בסוף המערכה האחרונה״)

הדמויות וסגנון הכתיבה כמעט קריקטוריסטי, מן קומיקס רק בלי האיורים, המשפטים קופצניים, האירועים קורים בלי להפליג בתיאורים רבים. ספר שמעביר מסר חזק בסגנון ייחודי.

בתרגומו היפה של יהושוע קנז -
מביא הסופר טאהר בן ג׳אלון יליד מרוקו שחי בצרפת את סיפורו של חייל בכוחות הצבא המלכותיים שמוליכים אותו, יחד עם עוד כשישים חיילים, שולל לבצע התפרצות חמושה לארמונו של מלך מרוקו חסן השני - פעולה שהתבררה כניסיון הפיכה משטרי מאורגן ומחושב.
העונש קשה מנשוא. הטלה לבור כליאה חשוך מתחת לפני האדמה לזמן בלתי מוגבל, או עד למוות הבלתי נמנע
״....הקבר הותקן באופן שהגוף יעבור כל סבל שאפשר לדמות, שיסבול את זה באיטיות האיטית ביותר, ושיישאר בחיים כדי לסבול עוד מכאובים״
הדובר עצמו, זה שכלוא במחשכים, חסר שם (במובן מסוים הוא גם חסר פנים) אך אין זה פרט חשוב לסיפור.
הוא מגולל 18 שנות כליאה כשהוא נתון בידי כולאיו ומעניו באופן מוחלט, לפחות גופנית.
רוחנית ונפשית הוא מאמן את עצמו להתעלות מעל כאב פיזי, כאב נפשי, לנפץ אשליות, להרחיק את רגש השינאה והנקמה או כל רגש אנושי שעשוי להרעיל ולכרסם בנפשו של האדם ולהביא אותו לשחיקה כי משם הדרך למות קצרה (״...מתחילים בהיענות לשינאה ואחר כך היא מרעילה את הדם וגוועים מזה....מן הנקמה נודף ריח עז של מוות ואין היא פותרת שום בעיה.״)
הוא מייחד כל פרק לספר על שותף אחר לבור, כל אחד מהם כלוא בתא נפרד, כל אחד מהם מתמודד בצורה שונה, מידי פעם הם מוצאים נחמה אחד בשני, רובם מוצאים את מותם בדרך איומה כזו או אחרת רוויית ייסורים.
הספר לא קל, התיאורים לפעמים מבהילים, ובכל זאת שווה קריאה כדי לצלול לתוך נפש אדם שמנסה לשמור על אנושיות בתנאים תת-אנושיים.

למרות הכותרת המטעה יחד עם הכיתוב ׳רב מכר׳ (המרתיע) - הספר הוא עדות של ניצול שואה אשר שרד את אושוויץ
תודה לממליצים באתר שכתבו ביקורות, בלעדי זה הייתי כנראה מדלגת על הספר.

לדברי אדי שני דברים הצילו אותו ממוות וודאי בתוך מלתעות הגטו [שאפילו שהצליח להימלט ממנו פעם אחת חזר מרצונו (חמק יותר נכון חזרה לגטו) כשניסה לבקש עזרה מאחד הפולנים ובמקום עזרה קיבל קנה של רובה, מחוויה זאת הבין שהשינאה של הפולנים ליהודים גרועה יותר מזו של הגרמנים]
האחד היה המקצוע שרכש לפני המלחמה בעצת אביו ושבזכותו הוא סווג על ידי הגרמנים כחיוני לכלכלת גרמניה (3 פעמים הוא נשלף ברגע האחרון מהתור של הנידונים לתאי הגזים אחרי עיון מקרי ברשימות וזיהוי מספר האסיר שלו כאסיר חיוני)
והשני היה חברותו האמיצה עם אסיר נוסף שהכיר טרום ימי המלחמה, חברות וערבות הדדית שהצילה אותו פיזית כי השניים חלקו הכול ביניהם ודאגו זה לזה כשאחד נחלש או חלה, וגם חיזקה את רוחו ועודדה אותו לשרוד עוד יום נוסף כל פעם (עתיד ועבר לא היו בגטו, מי שהרהר רבות מידי במה שהפסיד ובאנשים שאיבד - לא שרד).

אדי שורד את הזוועות וגם לאחר סיום המלחמה, מציף את הקשיים הרבים של מי שהצליח לשרוד ולהישאר בחיים.
אנשים שנותרו לבדם בתוך עיי חורבות של עברם.
הוא קורא מודעה בעיתון על שתי נשים יהודיות שניסו להתאבד בקפיצה מגשר, ולאחר ניסיון כושל הן נלקחו בכפייה לבי״ח לחולי נפש. הוא מחליט לעזור להן, מוציא אותן מבית החולים ונותן להן בית, יחס חם, ומקום להחלים מפצעי העבר.
המסקנה שלו שלפעמים עם מעט אכפתיות אפשר להציל אדם מייאוש, ולמעשה ממש להציל את חייו.

אדי מנסה להסביר לעצמו כיצד ייתכן שאנשים שאיתם עבד, למד וגר בשכנות הפכו לשונאים להוטים כל כך והיו מסוגלים למעשים הזוועתיים ביותר שיעלו על הדעת? כיצד ייתכן שאדם רוצח בבוקר בדם קר, ובערב הולך לאשתו וילדיו ומתפקד כאב למופת?
כך יחסית בתחילת הספר הוא אומר:
״חברים, איך אוכל להסביר כמה סוריאליסטי ונורא זה היה? לא הצלחתי להבין מה קורה. עד היום איני מבין....אני לא חושב שאי פעם אבין.״

ההסבר של אדי בסוף הספר והמסר החשוב ביותר שלמענו אדי שובר את שתיקתו רבת השנים, וחולק את הסיפור האישי
הוא שינאה. שינאה שמקורה בפחד. פחד שמקורו בכעס.
״שינאה היא תחילתה של מחלה...היא אולי תהרוג את האויב שלך, אבל היא תהרוס גם אותך בדרך.״