<mark>אדי ג'אקו</mark>, זקן חביב בן 100, החליט לאחר שכנועים מתונים להעלות דבריו על הכתב. ממילא הוא כבר פעיל מעל הראש בענייני זיכרון השואה באוסטרליה.
בן 13 היה כשעלה היטלר לשלטון והוא תלמיד גימנסיה בלייפציג. עד מהרה הוצא צו שאינו מותיר ליהודים להמשיך ללמוד כרגיל. אביו מחליט לנצל קשרים, להשיג ת. ז. של ילד גרמני שנעלם איכשהו, ובעזרת מיכשור מתאים התעודה המזוייפת הפכה לתעודת בנו אדי ואיפשרה לו להמשיך ללמוד בבית ספ

כמה אנשים "יוצאי שואה" יצא לכל אחד מאתנו לפגוש? לא מעט אם אתם בקרבה לגילי.
בואו וננסח את השאלה אחרת. מה הדימוי של אנשים אלו? מדוכאים? סובלים? מלנכוליים? . כמה מאתנו יגידו: " אופטימיים"? מי שמע וכמה פעמים את הביטוי "אם ניצחתי את היטלר, אני יכול לנצח כל דבר"?.
איני ממציא דבר במשפטי הקודמים, אבל, בסקר לא מדעי, האופטימיים הם המנצחים. והיתרון הנוסף שלהם שהם מנחילים זאת לסביבתם.
קראנו לזה בעבר "אמו

למרות הכותרת המטעה יחד עם הכיתוב ׳רב מכר׳ (המרתיע) - הספר הוא עדות של ניצול שואה אשר שרד את אושוויץ
תודה לממליצים באתר שכתבו ביקורות, בלעדי זה הייתי כנראה מדלגת על הספר.

לדברי <mark>אדי</mark> שני דברים הצילו אותו ממוות וודאי בתוך מלתעות הגטו [שאפילו שהצליח להימלט ממנו פעם אחת חזר מרצונו (חמק יותר נכון חזרה לגטו) כשניסה לבקש עזרה מאחד הפולנים ובמקום עזרה קיבל קנה של רובה, מחוויה זאת הבין שהשינאה של הפולני

כבר מעל עשור שלא קראתי ספרי שואה, היה לי שלב כזה בנעורים ומאז כלום.
אמנם התחלתי לאחרונה את 'אדם מחפש משמעות' אבל הקריאה איטית. את הספר הזה לעומת זאת, גמעתי בשקיקה.
לקח לי יומיים, אבל רק בגלל שהתחלתי לקרוא בליל שבת ואז נרדמתי והשלמתי את הקריאה ביום שבת בבוקר. לא שהספר ארוך במיוחד, אבל עדיין...
הספר גם נגע לי בלב, <mark>אדי</mark> והסיפור שלו. הוא נראה איש נפלא.
הספר נע בין עצבות לתקווה לשמחה לעצבות שוב וח